תפריט עמוד

מונגול ראלי – סוף המרוץ

מונגול ראלי – סוף המרוץ

שום דבר לא הכין את הצוות הישראלי הראשון במונגול ראלי לשבוע האחרון במסע: הכבישים של מונגוליה התבררו כמבוך לא הגיוני של דרכי עפר משובשות, שחלקן כלל לא עבירות. אבל אחרי שחצו 14 מדינות, הם שרדו גם את מונגוליה והגיעו לקו הסיום במקום טוב באמצע

שום דבר לא הכין אותנו לשבוע האחרון במסע. שמענו שיש כבישים גרועים במונגוליה, שמענו שלוקח כשבוע להגיע מהגבול המערבי לאולן באטור, שמענו שרוב המכוניות נשברות במונגוליה. אז שמענו דברים. ואז באמת הגענו למונגוליה. וגילינו שהכל נכון.

הנתיב הצפוני או הנתיב הדרומי?
יש אינסוף נתיבים במונגול ראלי, מקו הזינוק בלונדון לקו הסיום במונגוליה. אבל החלק האחרון של המסע חייב לעבור באחד משלושה מסלולים אפשריים לעיר הבירה של מונגוליה:

המסלול הראשון – בכלל לא עובר במונגוליה. נוסעים בכבישים סלולים מאירופה למזרח אירופה, לרוסיה וסיביר כל הדרך מזרחה, ואז לקחת ימינה דרומה ליד אגם בייקל האדיר, על הנתיב המהיר לאולן באטור. היו קבוצות שעשו את זה כדי לחזור כמה שיותר מהר הביתה – למשפחות ולעבודה.

המסלול השני והשלישי נכנסים למערב מונגוליה אחרי חציית הגבול מרוסיה, הם מסומנים במפה ככביש מהיר – Highway, למרות שאין ביניהם כל קשר לכביש או למהיר. מבין השניים, המסלול הדרומי קונבנציונלי יותר, ממופה ומוכר, יש בו תנועת מכוניות ויש סיפורים של קבוצות ששרדו אותו בהצלחה. אבל יש גם את המסלול הצפוני, שאותו בחרנו בסופו של דבר, ושלימד אותנו שני דברים חשובים: כדאי לכייל את הסטנדרטים שלנו מהר מאוד, והמונגול ראלי רק מתחיל במונגוליה. למה? כבר נראה.


במפה זה מופיע ככביש ראשי – highway, במציאות – דרכי עפר מאתגרות שלפעמים נגמרות בשום מקום

נכנסו בבוקר הראשון שמחים ואופטימיים למסלול הצפוני וגילינו שכ-20 קילומטר לפני ואחרי כל עיר- יש אספלט חדש ומושלם. אבל באופן כמעט אקראי האספלט נגמר במדרגה חדה לתוך דרך עפר, שמתפצלת ל-20 דרכי עפר קטנות וכאן מתחיל השעשועון המקומי – "איזה דרך לבחור כדי לא לרסק גלגל על סלע או ציר בנפילה לתוך בור". דרכי העפר הקטנות (מיותר לציין שאינן מופיעות במפה) מתפצלות וכוללות הפתעות מרובות – אחת נכנסת למבוי סתום בתוך כפר של אוהלי נוודים, השנייה מגיעה לנהר שוצף, השלישית כוללת קוליסים ושילוב של נחלים וגבעות, והכל אחרי שהמשאיות מהדקות את השביל הראשי לכדי חול דחוס וגלי במיוחד, שגורם לזעזועים נוראיים ברכב. בור אקראי אחד יכול לגרום לפרויקט הקטן הזה שלנו, שאנחנו עובדים עליו כבר שנה, להתרסק (תרתי משמע) ולהשבית את הרכב וביחד איתו את החלום להגיע בנסיעה (או בכלל) לקו הסיום.


החילוץ. הילדים המונגוליים הביאו ג'יפ ופשוט נתנו לנו את המפתחות

כל הדרכים מובילות לאולן באטור
אחרי 70 קילומטר במסלול הצפוני, בדרך לא דרך ושבילים שנהפכים לערמת אבנים שמסודרות מעט שונה מהאבנים האחרות, הגענו לנהר. פגשנו כמה ילדים מונגולים על סוסים, אבל מהר מאוד הבנו שאין לנו שום שפה משותפת לתקשר איתם. הנהר נראה עביר יחסית, אז החלטנו לנסות.

נתקענו. כל ניסיונות ההיחלצות, כולל דחיפה וחפירה עם את מתחת לגלגלים, עלו בתוהו. הילדים נעלמו בינתיים, והנחנו שהם קיבלו את הבידור היומי שלהם והלכו לאכול ארוחת צהריים בבית. עוד לא הספקנו לעכל את הסיטואציה – הרכב תקוע בנהר ואנחנו מקימים אוהל לידו ומחכים לישועה, כשאחרי חצי שעה הילדים עם ג׳יפ uaz, ג׳יפ רוסי בצבע ירוק כהה, שנשאר במונגוליה מהעודפים הסובייטיים. ילד יצא ממושב הנהג עם המפתחות בידו, הושיט אותם לתום, שחילץ אותנו מהבוץ, פשוטו כמשמעו. אחרי חילוץ מוצלח (ואגו פגוע) הודינו לילדים, והם חתמו לנו בשמחה על מכסה המנוע והתרגשו ממחזיק מפתחות של ירושלים שמצאנו באחד התיקים.


המחלצים הצעירים חותמים על מכסה המנוע שלנו למזכרת

זו היתה נורה אדומה ראשונה למסלול הצפוני. אחרי שעה, וכמה מעברי נחלולים קטנים, הגענו לנהר השני המסומן במפה, אך לא היה זכר לכל גשר, כביש, מעבר או משהו שיאה לקנגו שלנו כדי שנוכל לעבור מבלי עזרת ג'יפ נוסף. הסתובבנו סחור-סחור שלוש שעות, לא מטלה קלה שהמהירות המקסימלית האפשרית היא חמישה קמ"ש, האוטו רועד ואנחנו רעבים ורטובים מהנהר הראשון שנתקענו בו. כאן המקום לציין, שהדבר הכי קשה בראלי הוא "לנסוע מערבה" – כלומר להסתובב אחורה ולנסוע בדרך שכבר היינו בה כדי לבצע עיקוף, בעצם להודות שטעינו וגם נכשלנו. ככה הרגשנו כשהיינו תקועים בגבול קירגיזסטן וכמעט נאלצנו לחזור 1000 קילומטר בדרך שבה הגענו, וככה הרגשנו עכשיו.

לבסוף, בשעת שקיעה, אחרי דילמות רבות החלטנו להסתובב כדי לחזור לכיוון הגבול ולנסות את הנתיב הדרומי – מרחק 70 ק"מ מערבה ועוד שלושה שעות נסיעה. שאבנו עידוד מה מהעובדה שבדרך חזרה הצלחנו לעבור את הנהר הראשון בניסיון הראשון וללא כל עזרה.


היום הראשון במונגוליה כמעט שבר אותנו, לא רק פיזית אלא בעיקר מנטלית

היום הראשון במונגוליה כמעט הצליח לשבור אותנו מנטלית. מעבר לקשיי הנהיגה והנהרות המאתגרים, החלטה לוותר על המסלול הצפוני ולחזור חזרה לא היתה קלה. אי הוודאות לגבי המסלול הדרומי גדולה, ובלב מקונן הספק שאולי כן היינו יכולים לעבור מצפון? אולי פספסנו את המעבר בכמה מטרים, אולי הוא היה חבוי מאחורי איזה שיח? אולי כל הקבוצות האחרות כן הצליחו להגיע?

חזרנו אחורה, ושני קילומטרים אחרי הפנייה לנתיב הדרומי, שיעבור דרך הערים אולגי, חובד, אלטאי ובאיינקונגור בדרך לאולן באטור, לפתע ראינו אור קטן בשדות שמשמאלנו ומכוניות קטנות ואוהלים, מה שאומר דבר אחד – קבוצות אחרות. עצרנו, צעדנו בחשיכה ופגשנו ארבע קבוצות אחרות מהמונגול ראלי. הרגשה אדירה של איחוד כוחות, וקצת, אבל רק קצת – רווחה. פה התחילו ההרפתקאות האמיתיות, הכיף וגם חברויות חדשות מפתיעות.

עם קצת עזרה מחברים
גם המסלול הדרומי, כך גילינו עד מהרה, הוא לא נתיבי איילון. גם כאן יש קוליסים, שבילים, נהרות, גבעות והרים בצדדים, ג׳יפים ומשאיות לצד הדרך עם נהגים מיוזעים מתחת לגחון, מתקנים עשרות תקלות בכל חלק אפשרי ברכב. והקנגו שלנו? עוד נוסעת. מלפנינו שיירה של מכוניות של הקבוצות האחרות, שלא ראויות לנסיעה למכולת השכונתית, נוסעים 50 קמ"ש, חלק הזמן החבר'ה יושבים על הגג או מציצים מהדלת השבורה שלנו, מצלמים את השיירה ההזויה הזו בסוף העולם.


ככה נראה כביש מונגולי – דרך עפר שמתפצלת לעשרות דרכים, שחלקן מובילות לשום מקום

לכל אורך הדרך – אין משטרה, אין תמרורים, אין שום פיקוח. מדבר גמור, ששבילי העפר מהווים בו את הדרך המהירה שחוצה את מונגוליה לכל רוחבה. יומיים בילינו בנסיעה דרך מדבר גובי האדיר – אבק וחול וסלעים ענקיים מסביב, והמכוניות המצ׳וקמקות ממשיכות לשעוט מזרחה. לא משנה אם זה מסומן במפה או לא, אם מתחת לגלגלים יש חול, בוץ או מים, אם אנחנו סוטים צפונה או דרומה מהנתיב – העיקר שהשמש בתחילת היום מול הפנים ובהמשך היום בגב. רק להמשיך מזרחה – בסוף נגיע. יש משהו בנסיעה הכללית הזאת, שאתה יודע שאם תמשיך לנווט לפני השמש- בסוף תגיע למחוז חפצך.


טיפ לדרך: במונגוליה מומלץ לנסוע בשיירה

הכן רכבך לקיץ (או איך הצרפתית שלנו שרדה)
אני לא יודע איך, אבל הקנגו הצרפתית שלנו, שכבר מלאו לה 16, שרדה כמעט ללא תקלות, למרות כבר עשתה 150,000 קילומטר עוד לפני הראלי (מעניין אם היא יד ראשונה מרופא צרפתי). אמנם הדלת נשברה, האגזוז נפל וחוזק עם אזיקונים, צינור האוויר לפילטר נקרע והודבק עם איזולירבנד, אבל בסך הכל, גם אחרי בורות בגודל לא סביר ובעומק מוגזם והתנגשויות עם כל הפגוש בבוץ – הרכב לא השמיע תלונות והמשיך לעבוד כמו סוס פרא. סוס פרא צרפתי. תקלה נוספת ומשעשעת מאוד היתה בשמשה הקדמית, שהתחילה להיסדק ביום חם ביותר. סימנו את התקדמות הסדק כל יום עם טוש, כי אין הרבה מה לעשות חוץ מלקוות שהראלי ייגמר לפני השמשה. בכל זאת, אין מוסך מונגולי שמחזיק במלאי שמשות לרנו מודל 1998. לצורך העניין כמעט בכלל אין מוסך מונגולי, נקודה.


מבט מלמעלה על המחנה הקטן שלנו באמצע המרחבים האינסופיים של מונגוליה

לחבר'ה האחרים היה הרבה פחות מזל. בינתיים השיירה רק הלכה וגדלה. נסענו ביחד עם פולקסווגן פולו בת 20 מאירלנד, קבוצה אנגלית עם רנו קליאו בת עשר, שלושה אמריקאים אחרי קולג' עם סוזוקי אלטו, שתי בחורות ובחור מפריז בפג'ו 205, ניסאן מיקרה מסקוטלנד וקבוצה מדנמרק של ארבעה חברי ילדות שחולמים לעשות את הראלי כבר חמש שנים ורק עכשיו הצליחו לתאם חופשה משותפת. זה לא מנע מהם להביא רכב אגדי במונחים של המונגול ראלי – פיאט 127 קטנטונת בת 35 שנה. מה שלא עבר על הרכב הזה! פעמיים בולמי הזעזועים נשברו, תקלה שתוקנה, בין השאר בעזרת מסור דיסק שנמצא בכפר נידח לאורך הדרך, משאבת הדלק התקלקלה ובכל פעם שלחצו על הגז ועזבו את הפדל, הגז לא ירד, כך שאפשר היה להוריד סיבובי מנוע רק על ידי כיבוי המנוע עם המפתח… גם זה תוקן באמצע סופת גשמים. יום לאחר מכן נשבר הגגון, אחר כך המנוע התחיל להשפריץ שמן. תוך כדי, גלאי הטמפרטורה של הרדיאטור שבק חיים ועקפו אותו על ידי חיבור המאוורר של המנוע לפנסים – כל פעם שיש אורות גבוהים המנוע מתקרר. גם זה תוקן, הפעם בעיצומה של סופת חול. מדהים מה אפשר לעשות עם רכב בן 35 בלי אלקטרוניקה ומחשבים, רק אלומיניום ופלסטיקים ומסור חשמלי!


כשהכל עובד כמו שצריך, אפשר להתרענן מתלאות הדרך על גג המכונית

ואם כבר הזכרנו גגונים – שלושה גגונים שהורכבו ידנית ונראה כאילו יוצרו בגינה שמאחורי הבית, נשברו ועפו מהמכוניות השונות, שלא הצליחו לבלום לפני איזה בור אכזרי בכביש – הפיאט הדנית, הסוזוקי האמריקאית והפולו הבריטית. מכיוון שהרכב שלנו היווה מעין חפ״ק, או רכב תמיכה אם תרצו לקרוא לו כך – הצלחנו לדחוף את רוב הציוד החיוני מהגגונים השונים אלינו לרכב. הצוותים דיברו בהתרגשות על ההרגשה של לשבת באוטו ולראות דרך השמשה את כל הציוד הארוז בקפידה עף מלפני הרכב לתוך הבוץ. עם זאת, אחד הגגונים היה מורכב מפלטות עץ גדולות וכך זכינו למדורה בקמפינג באמצע מונגוליה. מעז יצא מתוק…

כל פעם שרכב כלשהו נשבר, היושבים בתוכו התחילו להתנצל בפני הקבוצות האחרות שהם מעכבים את כולם. אבל מאוד מהר הבהרנו להם – שיירה זו שיירה, חברים זו חברים. לא משאירים אף אחד מאחור, גם אם צריך לדחוף את האוטו כל הדרך!


הנה עוד סיבה למה כדאי לנסוע עם חברים – 20 ידיים דוחפות עדיפות על שתיים…

אחרי שבוע פלוס יום הגענו בשעה טובה לאולן באטור. לא נרחיב במילים על ההרגשה של סוף פרויקט לאחר שנה של תכנונים והכנות, ונסיעה של 16,619 ק"מ מקצה אחד של אירופה לקצה הרחוק של אסיה – ניתן למחשבות ולתמונות לדבר בעד עצמן. רק נגיד שזו אחת החוויות העצמתיות שאפשר לתאר. קו הסיום אינו במלון מהודר אלא במגרש גרוטאות בפתח העיר, עם בחור ממארגני הראלי ובחורה מקומית שמגישה משקה אלכוהולי ואחריהם יש כרזה: "ברוכים הבאים לקו הסיום, מונגול ראלי 2014". אבל אתם יודעים מה, לא צריך יותר מזה. רק להגיע בנסיעה, עם כל החברים הישנים והחדשים, להחנות את הרכב על הפודיום ולכבות את המנוע בפעם האחרונה.


גם אנחנו מתאווררים מדי פעם על הגג

קצת סטטיסטיקה על המסע שלנו
♦ 16,619 ק"מ
♦ 38 ימים
ארבעה חברים, ששלושה מתוכם מורשים לנהוג
מחירי הדלק: 1.5 אירו באירופה, חצי דולר בקזחסטן. הדלק הגרוע ביותר: בנזין אוקטן 92 באוזבקיסטן, שהוא בעצם אוקטן 80, שנמכר בבקבוקי מים מינרלים וגרם למנוע להיכבות מעצמו פעמיים וגרם ללא מעט זיעה קרה ודפיקות לב.
♦ 150 אירו בתשלום דו"חות תנועה במקום (או במילים אחרות: שוחד…)
♦ 4 קלקולי קיבה קשים
אשפוז אחד בבית חולים רוסי
0 תאונות, 0 השבתת רכב, 2 היתקעויות בבוץ המונגולי
15 מדינות
19 לילות בקמפינג
3 אירוחים מפתיעים של מקומיים, שטוב ליבם הציל את ארבעתנו מלילה קר של שינה באוטו או בגשם
הגעה לפודיום במקום 159 מתוך 300, ולפני שאתם מרימים קול צעקה, צריך להבין שמי שנוסע מהר ומגיע מוקדם מפספס את החוויה של האירוע הבינלאומי הלא תחרותי הזה. חוץ מזה, נכון לכתיבת שורות אלו, הגיעו 220 קבוצות לקו הסיום ועוד לא מעט קבוצות עדיין נוסעות בבוץ המונגולי.
2,500,000 פאונד בריטי שנאספו על ידי הקבוצות השונות לעמותות וארגונים ברחבי העולם, נכון לזמן כתיבת שורות אלו.


כשנמאס לשבת באוטו המקרטע והצפוף, תמיד אפשר להתקדם בצורות אחרות…

טיפ למי שרוצה להשתתף
במיוחד במונגוליה חשוב לנסוע יחד עם קבוצות אחרות. כשנתקעים, הרבה יותר כיף שיש 20 אנשים שדוחפים את הרכב מאשר שניים. חוץ מזה, אפשר ללמוד מהם על החיים בארצות אחרות, על הדאגות והשאיפות וגם להסביר להם על החיים שלנו, כמו שעשינו בלילה קר במונגוליה, כשפתחנו את המפה בטלפון והעברנו שיעור מזורז בפוליטיקה של המזרח התיכון ב-150 השנים האחרונות. אבל בעיקר – ההרגשה הייחודית והנדירה של חבורה בינלאומית גדולה שנוסעת יחד למען העלאת מודעות וגיוס כספים לעמותות. הלוואי שהיינו יכולים פשוט לקחת רכב מתל אביב ולחצות את העולם בנסיעה, יחד עם כולם.


קו הסיום. אחרי השמפנייה שנפתחה (ראו תמונה פותחת), צילום למזכרת עם דגל ישראל והקנגו שהביאנו עד הלום

ואיך אפשר בלי תודה?
דבר אחרון, תודה לכל התומכים הנהדרים שעזרו לנו במימוש הפרויקט הזה – בלעדיכם שום דבר לא היה יכול לקרות. אמסלם טורס ומסעות על התמיכה הנרחבת ועזרה להגיע לקו הזינוק מישראל וחזרה מקו הסיום, חנות מצוק על ציוד הקמפינג, חברת מגנוס על הציוד הלוויני והעברת ההודעות והמיקומים להרגיע את ההורים, לול טיוי על הרחפן שנתן פרספקטיבה אחרת על הנופים סביבנו ואוברבורד ישראל על הציוד האטום למים. ובעיקר – למסע אחר אונליין, שנתנו לנו את הזכות להביא את החוויה בכתב לעולם. עכשיו תורכם, בשנה הבאה לפחות שתי קבוצות כחול לבן – 19 ביולי, 2015, תרשמו ביומן.

הצוות הישראלי הראשון למונגול ראלי יצא בשיתוף עם מסע אחר אונליין 

המסע בחסות מסעות – טיולי איכות גאוגרפיים

ציוד טיולים – מצוק, כפר סבא

מערכת איתור – מגנוס לווייני

רחפן – LOOLTV

 

כתבות מהמסע:

מונגול ראלי - מתכוננים למסע
ארבעה צעירים ישראלים, מכונית מצ'וקמקת עם נפח מנוע אלף סמ"ק, 18,000 קילומטרים מלונדון למונגוליה, בלי לנסוע על אף כביש ראשי. זאת התוכנית. למה? כמה? מתי? כל התשובות בפרק הראשון על המונגול ראלי – צוות מסע אחר. והפעם – מתכוננים למסע

 

מונגול ראלי - מעבירים הילוך
אחרי שההחלטה לצאת למסע התקבלה, הצוות הישראלי הראשון במונגול ראלי ממשיך להתכונן במרץ. מכונית כבר נמצאה, גם הלוגו מוכן, נשאר רק העניין הפעוט של בחירת מסלול מלונדון למונגוליה

 

מונגול ראלי - ההזנקה  
3. ההזנקה
הכנת המכונית בצרפת, הנסיעה לנורמנדי, חציית התעלה וההגעה ללונדון – רגע ההזנקה למונגול ראלי מתקרב, לא לפני שכולם חוגגים במסיבה רבת משתתפים ורבת לאומים. ההתרגשות מגיעה לשיאה, המסע מתחיל

מונגול ראלי - הימים הראשונים  
4. הימים הראשונים
שלושת הימים הראשונים של המונגול ראלי עוברים דרך גרמניה, צ'כיה וסלובקיה ומלמדים כמה דברים חשובים. למשל, שמותר לסמוך על טוב לבם של זרים, שכדאי להתחיל לחפש מקום לינה מוקדם ושגשר רכבות הוא לא בהכרח אתר אידיאלי לקמפינג

 

מונגול ראלי - בין רוסיה לאוזבקיסטן  
5. בין רוסיה לאוזבקיסטן
למה לא כדאי לעבור קו הפרדה רצוף ברוסיה, איך נראה מעבר הגבול בקזחסטן, למה באוזבקיסטן כל כך קשה להשיג דלק, למרות שיש שם נפט בשפע? חברי הצוות הישראלי הראשון במונגול ראלי חוצים את מדבריות מרכז אסיה, נושמים אבק וצוברים חוויות

 

מונגול ראלי - מגיעים למונגוליה  
6. מגיעים למונגוליה
לילה בשטח הפקר בין אוזבקיסטן לקירגיזסטן, לילה בחווה מבודדת באלטאי שברוסיה, לילה על הגבול המונגולי. הצוות הישראלי הראשון למונגול ראלי מגיעה לתחילת הסוף – מונגוליה

 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *