תפריט עמוד

בארץ רוחות הערבה: מונגוליה

בארץ רוחות הערבה: מונגוליה

בערבות הפתוחות של מונגוליה שולטות הרוחות של העצים והנהר, נשמות בעלי החיים, תבניות קדומות של אבנים. ובין כל אלה חיים ונודדים המונגולים, בלוויית גמליהם כפולי הדבשת, הסוסים הקטנים, היאקים השעירים. ספי בן יוסף הצטרף למסע וגילה מציאות סחופת רוחות ומסעירה

כשהמטוס ניתק עצמו מהקרקע ונסק כמו ברווז עילג אל השמיים, חשבתי לי שהסוריאליזם הבלתי אפשרי של ארץ הפלאות הזו, מונגוליה, הוא כנראה אין סופי ובלתי ניתן לחיזוי, וודאי שאינו ניתן להמחשה עבור מי שלא היה שם. ושבכלל מונגוליה היא לא ארץ אלא מקום, היא לא על הפלנטה המוכרת לנו, ומכל מקום, אין היא שייכת למאה הנוכחית, אלא עדיין מתנחשלת עם ערבותיה האינסופיות במרחב זמן רחוק מאוד. ובכלל, אם תקופתנו באה לביטוי מחוץ למונגוליה באלימות, במהירות תליפות העיתים ובמרדף נצחי אחר הבלתי אפשרי, אז באמת טוב יותר להישאר בערבות הקסומות של הארץ הריקה והענקית הזו, כי זה כמו להיות לא בתוך חלום – אלא את החלום עצמו.

חייכתי לעצמי כשחשבתי, האם הצייד היה מסוגל לעזור לי בריקוד הקוסמים שלו, כשם שהצליח לשכנע את רוחותיהן של המרמיטות אותן יצא לצוד, להביא אל כוונת רובהו את החיות, שאת עורותיהן פשט מעליהן כאשר נפגשנו. ואם לא הוא, אז אולי המג אדום הגלימה היה מסוגל בשירתו הבטנונים והרוטנת, להביא באורח פלא לכך שבמקום במטוס אהיה עכשיו, בעצם הרגע הזה, על שפת אגם חובסגול, בתוך הטייגה המונגולית, במקום שסוסי בר רועים בתוך המים, וברבורים מנהלים מאבק ברוח.

מונגוליה היא לא ארץ, אלא מקום, ואין היא שייכת למאה הנוכחית | צילומים: שאטרסטוק

בעקבות שודד היבשות
ג'ינגס חאן נולד בשם טמוג'ין, פירוש השם בשפת שפתו, הוא, איש הבז הלבן. זה גם היה סמלו, שהיה רקום על נסי הקרב שלו. הוא נולד במקות בלתי ידוע בערבה הקרה של מרכז מונגוליה ומת זקן, עצבני וכנראה גם חולה מאוד. ובין לבין, כבש את כל אסיה, במעט, והקים אימפריה שהשתרעה מהים הבלטי עד ים יפן. את הופעתו האמיתית על במת ההיסטוריה ערך לראשונה רק אחרי שחצה כבר את גיל 40, עובדה זו לכשעצמה הופכת אותו להפתעה.

עוצמתו הרבה, אכזריותו הנוראה, שליטתו על פרשיו המהירים והאימה שהטיל על אירופה מעידים עליו שהכישלון האמיתי והיחיד שלו היה בכך שמת. עם מותו דעכה גם האימפריה שלו. האימה שהטיל עוד החזיקה מעמד בימי יורשיו, במשך כארבעה דורות, אבל בסופו של דבר גם היא נעלמה וכלתה מן העולם, ועמה נעלמה גם מונגוליה. חלקים ממה שהיה פעם מונגוליה כבושים בידי הרוסים, חלקים אחרים בידי הסינים, ואפילו על מקום קבורתו של ג'נגס חאן יש יותר משלוש גרסאות שונות וכנראה שכולן שגויות. מהאימה והעוצמה נותר רק הסיפור.

הסיפור הזה הצית את דמיוני בילדותי ורדף אותי עד למימוש החלום – ללכת בעקבות ג'ינגס חאן הגדול ולאמוד בעיני את המקום ממנו יצא שודד היבשות הזה ושאליו נעלם חזרה, מבלי להותיר אפילו אבק.

מהסרט הנפלא "אורגה", המתאם את מפגשם של מונגולים עם נציג מארץ רוסיה, זכרתי רק את הנופים הפתוחים המקום שגוונם זהב וירוק. זכרתי גם ש"אורגה" הוא הלאסו, שבאמצעותו תופסים סוס במרוצתו ואשה במנוסתה. משקמתי לממש את החלום, ועזבתי את אולאן בטאר העלובה, שפירוש שמה, למרבה האירוניה, הוא "גיבור אדום", ונכנסתי עמוק על תוך הערבה המונגולית הבנתי, שהאנשים מרוסיה עזבו את מונגוליה כי ארצם שלהם הפכה לקבצנית, שאינה יכולה עוד להחזיק צבא ונהגים ופקידים בארץ ענקית וריקה כמו מונגוליה. משעזבו הרוסים נותרו פחות מארבעה מיליון מונגולים לחלוק שטח שגדלו כגודל ספרד, אנגליה, גרמניה, צרפת ואיטליה גם יחד. לא זו בלבד שזוהי ארץ ריקה, גם מעם הלוחמים האכזר והנועז, שפרשיו כרתו את ראשי אויביהם תוך כדי דהרה פראית על סוסיהם הקטנים, לא נותר זכר. בהוראת מנהיגם אלטאן חאן הפכו המונגולים לפני כמה מאות שנים לעם של נזירים בודהיסטים המעריצים את הדלאי למה מטיבט הרחוקה. מי שלא היה לנזיר, חזר משדות הקרב אל הגר, האוהל המונגולי הלבן והעגול, נטל את אשתו, ילדיו והוריו והעמיק אל תוך הערבה.

שם, רחוק מידו של העולם החיצון, חזרו נודדי הערבות אל אלוהיהם האמיתיים – רוחות של עצים ונהר, נשמות בעלי חיים, תבניות מוזרות וקדומות של אבנים וסלעים. שם, בערבות, חזרו לגדל את גמליהם כפולי הדבשת ואת סוסי הפוני הקטנים, את צאנם ואת היאקים השעירים והגדולים. ומי שחסר יאקים או סוסים משלו, נוטל פלצור ויוצא לערבות לחפש עדרים של סוסי פרא ויאקים משוטטים ולוכד אותם כדי להביאם למאהל, לאלפם או לאכלם. לפלצור לא קוראים "אורגה", כמאמר הסרט, אלא "ערק".

הגרים, אוהלי הנוודים, הם סימני החיים היחידים בערבה הענקית

שעות שאתה עובר במשאית זיל רוסית בדרכי הארץ הזו, שאין בה, מרגע שיצאת מתחומי אולאן-בטאר, אפילו קילומטר אחד של אספלט, ועצמותיך מתפרקות בהיעדר קפיצים למשאית ומחוסר העניין המוחלט שמגלה הנהג בשימוש אפשרי בקלאץ'. שעות שאתה עובר בעולם שכולו תפאורה של מרחב אינסופי, של אוויר רגוע וקסום, שברבורים ועגורים מרחפים בשמיו, וחיות אינספור מהלכות בגבעותיו. שעות שאתה צולח נהרות נטולי גשרים בזה אחר זה, שעות שאתה חולף על פני נקודות קטנות ולבנות במרחב, הגרים. אלו הם גם הסימנים היחידים בערבה לבני אדם המועטים שבה. שעות שרק אוושת הרוח וצרצור החגבים בעשב מעידים שהתפאורה הזו נושמת, שיש חיים ומתח בשלווה הלא מציאותית של מונגוליה.

ארץ ריקה, אתה אומר. אבל זה לא בדיוק זו ארץ שמעגלי המוות האלים והקדום שבה, התכנסו עם תום עדין הכיבושים והפכו לנקודות קטנות, שבהן החיים והמוות אלימים לא פחות אבל קטנים, זעירים. והם מכוסים בחיוך תמים של משפחה מונגולית היוצאת מהאוהל הלבן ומזמינה אותך פנימה במאור פנים לאכול גבינה קשה, או ללעוס גוש של שומן כבש קר, או לשתות קומיס – חלב סוסות תוסס ומשכר, או תה מלוח.

הנשמה והדם
אין רחמים אצל אנשים עניים. עוד פחות אצל העניים שסכנת הרעב מרחפת עליהם. מונגוליה הדרומית היא מדבר גובי הנורא, ומונגוליה הצפונית היא חלק מהטייגה הסיבירית. חולות וסלעים אינסוף, אגמי מלח מאיימים במדבר, אגמי תכלת קרים ונהרות גדולים בטייגה. מי שחי בין שני הקטבים האלה חייב לאכול כל מה שזז או לרכב עליו או לרתום אותו. אבל כל מה שנאכל הוא נשמה, וכל נשמה היא חלק מהמרחב הגדול, שהמונגולי הרעב יודע שהוא עצום וחזק ממנו, כי הוא מדבר צחיח וממית או טייגה שקפאונה רצחני. אשר על כך ישחט המונגולי את הכבש לא בעריפת הראש ושפיכת הדם עד צאת הנשמה, אלא יחורר נקב בחזהו של הכבש, ישחיל את ידו פנימה וילחץ על הלב. הדם נותר כולו בגוף. אחר כך יאסוף את הדם ויעשה ממנו תבשילים עתירי חלבון. קודם לכל אלה, יבקש השוחט מחילה מהכבש על כי עוד רגע ימות, שאם לא כן – תבוא רוח הכבש לאוהל ליטול נקמתה ממנו.

הערבה השקטה שסביבו מכסה על חיים, ומשיצא המונגולי לצוד הוא יודע שהוא עומד ליטול חיים מן הערבה, ולכן יעטה על ראשו מסכה לבנה, את גופו יעטוף בגלימה לבנה, בידו האחת יאחוז את רובהו ובשנייה שרביט קצר שבקצהו תלוי זנב שעיר של יאק. מצויד באלה יצא אל הערבה ואל רוחותיה.

כאשר הצייד מבחין בתנועת החיה שאותה עומד הוא לקטול, יטלטל את ראשו עוטה המסכה מצד לצד, אז את גופו ינוע במעגלים קטנים, מנפנף את השרביט ומתפלל לנשמת החיה שתיעתר להיות ניצודה ומופשטת עור, מבותרת בסכין ונאכלת. רק משהשלים את מעגל התפילה, שבו הוא נע מכוסה פנים וגוף כך שנשמת החיה לא תבחין שהוא אדם נקלה, אלא תחשוב שהוא רוח מרוחות הערבה הגדולה, רק אז משתרע הצייד על הקרקע, זוחל אל הציד, ועוד פעם פעמיים מבצע תנועות של טקס – ויורה. לעולם לא יצא צייד מונגולי להביא בשר לאוהלו אם לא קיים את הטקס הפרטי והקטן הזה. רוח מול רוח. צניעות אנושית המכסה על האלימות שבקטל, כדי שרוח הערבה לא תיטול את נקמת החיה שאבדה לה.

עמק נהר האורחון

לכל דבר חי יש נשמה. רק לא לילדים שמתו בטרם עברו את עשרת הימים הראשונים של חייהם. לאלה אין עדיין נשמה כי אין להם שם, והיות שאין להם שם, אי אפשר לשים מצבה על קברם, כי ללא שם ונשמה, גם קבר אין. ילד קטן שמת בטרם מלאו לו ימי השם והנשמה, חייב להחזיר את גופו לרוח הערבה ולרוח השמים ולרוחות החיות, שהן כולן – טורפים ועופות אוכלי נבלות – שליחות הרוח הקוסמיות של השמים והערבה.

משמת ילד כזה, שאין לו נשמה ושם, נוטלים את גופתו הפעוטה והולכים לבית הקברות שהקצתה הממשלה המונגולית החילונית, זו מימי הרוסים, ושם בבית הקברות, מעט רחוק מן המצבות שתחתן קבורים האנשים שהיו להם שמות ונשמות, ולכן על מצבותיהם יש תבניות של בתים ואהלים כדי שירגישו בנוח בעולם הבא, הלאה מהן מניחים את התינוק, עטוף בבד לבן, שהוא הצבע של המוות והטוהר. על הקרקע החשופה מניחים אותו ופניו לשמים. ואז באות החיות ועטים העופות הדורסים, והתינוק ייעלם ויחזור בשקט וללא טקס אל רוחות הערבה.

כדי לחיות את כל זה, לבקש מחילה מכבש שאת דמו ישתו, להתחנן בפני רוח הארנבת או המרמיטה שייאותו להיהרג, אי אפשר להאמין באלוהים שאנחנו מכירים או בדלאי למה הטיבטי. כאן מאמינים ברוחות של הערבה וההרים והיערות והמים, ולכן גם מקימים להם מקדשים קטנים, בכל מקום שהוא מעבר מתחום שלטון הרוח האחת לממשלתה של האחרת.


בת למשפחת נוודים מונגולית

לכבד את הרוח
את מקדשי הרוחות מקימים על כל גבעה רמה. לא תחת כל עץ רענן, כי במקום בו ניצבים המקדשים יש דרך, כדי שכל עובר אורח יוכל לכבד את הרוח ואת הנשמות. ובמקום שיש דרך אין עצים, כי ביערות העבותים של הצפון אין דרכים, ובדרום אין יערות אלא מדבר. מה שנשאר הוא הגבעה הרמה, שכל כן דרך המטפסת על גבעה הרמה נשארת על קרקע הערבה וגם מתקרבת לשמים. מהגבעה רואים מן הצד האחד את העמק, שבו יש רוח חשובה וגם את הנהר, שמן הצד השני, וגם בו יש רוח בעלת עוצמה. חשוב שלא רק האדם יראה מן המקדש את המקומות שבהם שוכנות הרוחות והנשמות, אלא שהנשמות של העמק והנהר יראו את המקדש מרחוק, וממילא ידעו בכל פעם שאדם עובר, שהוא ממלא את חובתו הקדושה.

על הדרך הראשית העולה מלב הערבה המונגולית אל אגם חובסגול, בגבולה הצפוני של הארץ, סמוך לאירקוצק שבסיביר (הרוסית), עוברת מדי יום משאית אחת רעועה ואולי גם שלושה אופנועים, שהשד יודע מהיכן משיגים בעליהם את הדלק למסעם. בימי הסתיו, הם ימי "המסע בעקבות ג'ינגיס חאן", עוברת בדרך הזו מדי כמה ימים גם שיירה של נודדים שפרקו את אוהליהם, עמסו את כל המטלטלים על עגלות ישנות שגלגליהן עץ, והן רתומות לשוורים או ליאקים סבלניים, וכך, בקצב הבקר האיטי מתנהלת שיירה של אנשי ערבות מונגוליים. היאקים סוחבים את העגלה, העגלה את הגֵר המתקפל, סוס קטן סוחב מונגולי גדול על גבו, וגם אישה וילד ואת החברים' וכולם זוחלים אט-אט אל מקומות שהחורף הקר קל בהם יותר. ועוד על הדרך – פרשים עטויי גלימה וחמושים ברובים עתיקים ואבנט מפואר, יושבים על גבי סוסיהם ואין לדעת מהיכן להיכן הם נעים.

גם לא משנה התנועה האיטית. במונגוליה חשובה התנועה מעצם קיומה, שכן אז אפשר לדעת שבערבה הגדולה יש חיים ולא רק נשמות. ולכל הנעים בדרך יש חובה לכבד את הרוח ואת הנשמה שברוח.

דיוקן של גינגס חאן על לוח פח בכניסה לחטגל | צילום: ספי בן יוסף

פרש בגלימה אדומה
פרש בודד, עטוי גלימה אדומה כדם, מגפיו מעוטרים ברקמה ורובהו מפואר, עולה
ממשלת רוח העמק אל תחום שלטון נשמת ההר, ובמעבר שבין לבין ניצב המקדש. לא מן הסוג שהקימו היהודים בירושלים, וגם לא כזה שהקימו הפרעונים על גדות הנילוס ואפילו לא דומה למקדשי המזרח הרחוק, אלא גל אבנים ענק שנקרא אובו – את ה-ב' מבטאים כך שרוח מן הגוף מתגלגלת על השפתיים ואינה נותנת להן להסגר לכלל ב' דגושה, אך מרווחת אותן כך שגם רפה היא לא תהיה. מין ב' מגולגלת ומשורבבת, כמו נהמה קטנה או אוושה של רוח, או-בו. על אבני האו-בו, שהוא גל אבנים ענק – קטרו חמישה מטרים וגבהו שלשה מטרים ואף יותר – מניחים בקבוקים וקופסאות, סיגריות וכסף, ניירות עיתון וקרני כבשים ויאקים, חלקי מתכות, בדים, קרשים ושיחים, כאילו במתת החפץ הדל יש מעין כריתת ברית עם הרוח. מעין חוזה של "אני, האביון באתי למקדשך הרוח והותרתי כאן לא רק מילים, אלא גם חלק מעצמותי".

יורד הפרש אדום הגלימה מן הסוס ומקיף את האו-בו בעיגול שלם, משמאל לימין כדרך שנע הזמן וכדרך שסובב העולם בחלל, מברך את הרוח ומרכין ראשו בפני האו-בו. אם פגש הפרש בעובר אורח או ברוכב אופנוע או בפרש אחר, יחבקו, יברכו, יזו הנפגשים מים זה על מצחו של זה, יכבדו האחד את השני בשקית של צמחים ריחניים ויתיישבו למרגלות מקדש האבנים.

כדרך הנודדים שאינם מכירים זה את זה, הנודדים בערבה הזו מכירים זה בזה. לאחד יש סוס ולשני יש רובה. לאחד שיג ושיח עם הנשמות ולשני יש סיגריות, האחד יודע מה קורה בעמק והשני בא זה עתה מהיערות. האו-בו מפגישם ומפשיט מעליהם את הסימנים המפרידים בין אדם לאדם. כך ישבו בעיגול קטן, שהוא התבנית של העיגול הגדול יותר של המאהל, שהוא התבנית של המעגל הגדול עוד יותר – החיים הסובבים בערבה, בין המדבר לטייגה, בין הקרח של החורף וסופות החול של הקיץ, של תנועת השמש והירח ושל החיים כולם. יאכלו משהו, ישתו, ובכל פעם יגישו לפיהם את המשקה, יזו ממנו קודם לכן לשמים ולאדמה, שכן האו-בו צופה על מעשיהם ונשמות האדמה והשמים צופות אל האו-בו.

עם תום המפגש, שהוא תפילה, שהוא טקס, יקומו וילכו. הפרש האדום לאן שהולך פרש אדום, והפרש נטול הצבע לאין שהולך אחד כזה, והאופנוען לאן שנוסע אופנוע, וגם זקנה שהיתה שם הלכה. אנחנו, מן המערב הרחוק, שבו הכל מסודר ואין מושג כזה אצלנו "לאן שהוא", לנו יש יעד קבוע ומוגדר, ובדרך כלל "נשמה" עבורנו היא ערך רפואי או פנתיאוני, עמדנו ליד האו-בו ולא האמנו שבזמן הזה, ביבשת שלנו, אנשים מכבדים רוח ונשמה, ואף נותנים להם אוכל ושתייה. אנחנו הלכנו לחטגל, שהיא עיר מורבידית על שפת אגם חובסגו, בלב הטייגה המונגולית, מול אירקוצק שבסיביר הרוסית.

אגם חובסגול מוקף ביערות ארזים ואווזי בר 

חטגל היא גם הנמל היחיד של מונגוליה, ושם הסתבר שיש למונגוליה צי, כזה ששט על האגם הלוך ושוב, מגבול הטייגה המונגולית אל גבול סיביר הרוסית, שגם היא טייגה. אך מאז שנטשו הרוסים ואין להם עניין עוד ביערותיה של מונגוליה כמקור לעצים לתעשייה, ניטשה חטגל מתושביה. מונגולים שישבו בה בעידוד הרוסים חזרו לערבות ולמאהלים, והצי המונגולי המפואר, שמונה שלוש אניות אגם, נמק בחלודתו על שפת האגם הכחול, שהוא גם המקום היפה ביותר בערבה, מוקף ביערות ארזים, ואווזי בר מעופפים בין הבתים הריקים ויאקים מלחכים את העשב בפינותיה של חטגל. זהו המקום שאליו הלכנו אנחנו, אנשי המערב, כאשר הפרש האדום הלך לאן שהולכים פרשים אדומים.

בכניסה לחטגל, עיר הרפאים, מוצב שלט ענק שבו מצויר לנין משוחח עם סוחבטאר, מייסד מונגוליה הקומוניסטית שכבר איננה עוד. השלט מביט אל הצי הנמק ואל הרחובות הריקים. ביציאה מחטגל ניצב שלט נוסף, ועליו מצוירים פניו של ג'ינגס חאן, שליט הערבות ומי שעשה ממונגוליה קיסרות, הגדולה בתולדות האדם. ערפו מופנה אל לנין וסוחבטאר, ופניו מביטות אל הדרך לערבה, מקום שם הולכים כל המונגולים שלו, שגם גבותיהם שלהם מופנים אל הצי הרקוב ואל העיר השוממה, כאילו ג'ינגס חאן בעצמו שולח אותם אל גלי האבן של האו-בו ואל המרחבים העצומים של הארץ הריקה הזו, שיש בה אולי יותר נשמות ורוחות מבני אדם.

 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

חתונה מונגולית

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות