מוזיקה יפנית: צליל, מוזיקה, ומה שלא נשמע כלל

מוזיקה, וצלילים בכלל, הם חלק מהותי מההוויה היפנית. בין אם מדובר בתעשיית המוזיקה העכשווית של יפן, בפרט עולם הפופ-איידול, בין אם מדובר במוזיקה המסורתית של התיאטראות, ובין אם מדובר בעולם הרוחני של הבודהיזם והשינטו- למה שנשמע יש תפקיד בידורי, טקסי, סמלי, ואפילו תפקיד חברתי. מה ייתכן שנשמע בביקור ביפן? תפילה וקריאת מנטרה (קריאות שנאמרות בחזרתיות), צלצולי הפעמונים במקדשים הבודהיסטים, תקיעת הקונכייה של נזירי הרים, פכפוך המים שזולגים מגגות הבתים דרך מרזב שרשרת, את "ציוץ" הרמזורים, את מנגינת המכונית שמביאה בטטה חמה בחורף, את קריאת ברוך הבא (אִירַשַּׁאי!) כאשר אנו נכנס למסעדה, ואפילו קריאות פליאה של הוווו שיפנים נוטים לשלב בדיבור שלהם.

לקריאה נוספת: 

• מדריך מסע אחר ליפן
• אראטאני, יפן: חיי כפר
• ערוץ מוזיקת עולם

אם יש משהו לקחת מהרשימה לעיל, זה שחווית חושים זאת היא היתוך של כל הדברים. זה כמו מופע מופתי של זיקוקי דינור (עוד דבר שהיפנים מצטיינים בו), אם כי מטאפורה הולמת יותר שלמעשה נובעת מתוך הפילוסופיה היפנית, היא שמדובר בהרמוניה. בהקשר לכך, הרשימה גם מעידה על כך שהמסורת והמודרניות, הטבע והמלאכותי, היומיומי והטקסי, כל אלו שזורים אחד בשני.

פעמון במקדש יפני. צלצול הפעמונים במקדשים הבודהיסטים הוא אחד הצלילים האופייניים ליפן | צילום: Chanclos, שאטרסטוק

מה שבין לבין

הצליל נמצא בכל מקום, אך לעיתים רבות לא בהכרח מורגש – לאו דווקא ביפן. משרד הסביבה של יפן בחר ב-1996 את 100 הצלילים שמייצגים את יפן. ביניהם, נבחרו קול צרצור חרק הצִיקָדָה מארבעה מחוזות שונים! לא בכדי, שכן הציקדה מסמלת את הקיץ, ומספיק עבור היפני הצופה בסרט או סדרה לשמוע את הצרצור כדי לדעת כי התחלפה עונה. במילים אחרות – הצליל גורם לנו להיות ממוקדים ובה בעת מבודד אותנו משאר הרעשים והרחשים שמסביב. אולם, בין צרצור לצרצור, ציוץ לציוץ, קדיחה, קול צחוק או שיעול, בין נשימה לשאיפה- מה יש, או שמא, מה אין?

ערך יפני שכדאי להכיר נקרא מָה: ערך בעל רבדים אסתטיים וחברתיים שמתאר את "המרווח", "החלל", ו-"הפאוזה" בין דברים- הזמן והמרחב שנמצא בין פעולות, צלילים, אובייקטים או אנשים. לצורך הדוגמא, הסתכלו על הציורים הבאים ותבחינו בשני היבטים של מה. ראשית, אין שימוש בכל הדף עבור הציור (מאפיין בסוגות רבות של אומנויות יפניות). בנוסף, האובייקט המצויר אינו בהכרח מוצג בשלמותו. מה, אם כך, אינו רק שם דגש על הצורך לשים לב על מה שלכאורה לא נמצא, אלא מאפשר לנו להשלים את התמונה. מה משמש ציור, מדיטציה, איקבנה (שזירת פרחים), אדריכלות, מוזיקה ודיבור. כן. השקט הוא חלק מהשיח. אפשר לראות זאת גם בתור הרמוניה של דובר ומקשיב, אך חיי ביפן לימדו אותי היטב כי השקט הוא במקרים רבים אכן חלק מהדיבור. 

ציור מהמאה ה-19 של גיישות המנגנות בשאמיסן. בציורים תוכלו לראות שני היבטים של מה | מתוך אוסף ציורי הטנזקו של נועם שטיין

ציורים מהמאה ה-18 וה-19 המתארים את הטבע הסימבולי של יפן דרך מה | מתוך אוסף ציורי הטנזקו של נועם שטיין

השאמיסן: מחילת ארנב לעבר עולם מוזיקלי

מקום נוסף אשר יקר לליבי בו המה נוכח הוא הומור. במסגרת לימודי ביפן חקרתי אומנות בידור מסורתית של מספרי סיפוריים קומיים הנקראת רַאקוּגוֹ. ראקוגו קומי יכול להיראות כמקביל לסטנד-אפ, אם כי עושים אותו בישיבה. הבדרן, קרי רַאקוּגוֹקָה, לבוש בקימונו ומצויד במניפה ומטלית, מספר סיפור מצחיק שיכול לנוע בין 30 שניות לשעה ויותר, בה הוא מגלם את כל הדמויות. הראקוגוקה אינם מרבים בחיקויים, ולא משנים יותר מדי את קולם כדי להידמות לאישה זקנה או ילד תמים. דגש ניכר בראקוגו הוא כמובן התוכן המילולי, אך גם אופן העברתו: אינטונציה, דגשים, טונים, וכן גם החשיבות של המרווח, קרי ה-מה שבין מילים ומשפטים.

לפני עלייתו של הראקוגוקה לבמה, ישנה מוזיקה מלווה שנקראת דֶבָּאיָאשִי. דבאיאשי יכול להיות מנגינה המאפיינת ראקוגוקה ספציפי, או להשרות אווירה מסוימת לקראת הסיפור. מדובר כמעט תמיד בליווי מוזיקלי שכולל תוף, חליל וכלי עץ דמוי גיטרה בעל שלושה מיתרים הנקרא שָׁאמִיסֶן. במסגרת המחקר הצטרפתי למעגל (סָא-קֶרוּ)  סטודנטיאלי של ראקוגו. נאמר לי כי אם ארצה לקחת חלק פעיל במעגל אצטרך גם להיות חלק מהתזמורת שמלווה כל פעם שמישהו עולה לבמה. ברגע שראיתי את השאמיסן מונח בעדינות כמו איזה מטאטא בצד המועדון שלהם (חדר קטן שלא יבייש קובייה הונגרית), ידעתי שהבחירה שלי ברורה.

נועם שטיין, הכותב, מנגן בשאמיסן במופע

המפרט של השאמיסן נקרא בָּאצִ'י ויכול להיות מעץ (לחזרות), פלסטיק (כנגן מלווה), או שנהב (נגן ראשי). הבאצ'י נראה כמו מניפה שמנה שכיווצו אותה, ועל מנת להחזיקה כראוי צריך להכיר בכך שפרק כף היד הולך למקום יותר טוב. בכל זאת, למרות התנוחה הלא נעימה והלחץ על הזרת שצריכה לייצב את התפיסה, אחרי שפרטתי את הצ'אנגגג הראשון על הכלי, ידעתי שנפלתי למחילת ארנב לעבר עולם מוזיקלי.

יתכן ואלו שנתקלו באיזו פרסומת או כתבה על אסיה, יפן בפרט, שמעו כנראה את המוזיקה "האסיאתית" מתנגנת ברקע. אכן, השאמיסן מפיק צלילים עדינים וייחודים שמהדהדים בתודעתנו שכעת מדובר בעולם אחר. כך גם עבור היפנים, שכן הכלי מאופיין בין היתר עם תיאטרון הקבוקי שעושה האדרה לאירועים היסטוריים, ולאירוח המעודן של הגיישה (ראו באיורים לעיל). כלומר, השאמיסן הוא כלי שנועד מלכתחילה להכניס אותנו לאווירה אחרת. אך לא בהכרח מדובר בעולם של מסורת, אלא אולי עדיף לומר עולם מסתורי? כמובן, לא אגנוז בגסות את הרובד המסורתי של השאמיסן אך בהחלט יש לכלי מקום גם במה שקורה כאן ועכשיו, בפרט בחיי היומיום. ישנם מספר סוגים של שאמיסן, למשל טְצוּגָארוּ שאמיסן שנקרא על שם האזור ממנו הגיע, והוא שאמיסן מודרני יותר שמאופיין עבור מוזיקה קצבית וחזקה, אהודה בקרב הדור הצעיר. אני מנגן על נָאגָאוּטָה שאמיסן, מילולית, שאמיסן של שירים ארוכים, שמשמש בתיאטראות ואירועים פורמליים.

שאמיסן, כלי עץ דמוי גיטרה בעל שלושה מיתרים | צילום: GARAGE38, שאטרסטוק

סנסיי, מסורת וכבוד

למזלי הרב, מכרה יפנית שלי אשר מנגנת בעצמה על כלי דמוי נול מאונך הנקרא קוֹטוֹ, קישרה אותי למורה של שאמיסן שבנותיה התאומות למדו אצלה. פירושה של המילה סֶנְסֵיי הוא מורה או מומחה. לכן, הרופא, השף וכן וגם הברמן החביב באִיזָאקָאיָה (בר יפני) שמוזג לנו את הבירה הצוננת, כולם סנסיי. אני זכיתי בסנסיי, גברת טֶרָאנִישִי, שהיא אישה מקסימה ונעימת הליכות. מנגד, כאשר אני מתבקש להופיע, אני מבין שזהו כבוד ואף זכות של התלמיד להופיע עבור מוריו. זה מתקשר לדבר נוסף לדעת על יפן, שאין ממש חוגים כפי שאנחנו מכירים, אלא יש כאמור מעגלים חברתיים או אסכולות. האסכולה אליה אני משתייך נקראת "קִינֶיָה", משפחה של נגני שאמיסן שהוקמה בתקופת אדו (1603-1868) ומתמחה במוזיקה מסורתית ומעודנת, הקשורה לעיתים קרובות לתיאטרון הקבוקי. לכן, רבים מהלחנים כוללים ליריקה שקשורה לאירועים היסטוריים של סמוראים, פסטיבלים ומועדים חגיגיים אחרים. למשל, שיר קצר אותו תרגמתי שנקרא קוֹטוֹבּוּקִי ("איחולים"), אותו היה נהוג לנגן בחתונות שינטו:

ברכות של העגור והצב,

כמו חיי העלים הירוקים, שצבעם אל הזמן לא מוקצב
 חוצים את ראש האורן והחִזְרָן,
 נדרם מושרש עמוק

כמו שיער שיבה לבן

השיר בעל מסר אחד ויחיד – חיים ארוכים. העגור וצב (ראו באיורים לעיל) הם צמד חמד שמופיע בציורים, שירה, בתור אבנים סימבוליות בגינות הזן, ומשמעותם חיים ארוכים. העלים הירוקים הנצחיים, עץ האורן והחזרן, קרי הבמבוק (ראו באיורים לעיל), כיאה לטבע, מסמלים טוהרה, בפרט בדרך החיים של השינטו, וכן גם מסמלים אריכות חיים. אם נגיע לימי זקנה בריאים ושלמים, אולי אז איפשהו בין המילים אפשר גם לקוות לאיכות חיים טובה. בכל זאת, אם אניח לרגע את הציניות בצד, יתכן דווקא שאם הגענו לגיל זקנה, כי המה שבין הימים החולפים, בעצמו מעיד על איכות חיים.

תרגומי השירים גם הם חושפים ערכים של מה מכיוון ומדובר בשפה פואטית שעל פניה חסרת מבנה ברור. יש צורך להשלים. כך גם הלחן. את המנגינה של נאגאוטה שאמיסן ניתן לתאר כמעט מלנכולית, כך לפחות אוזני "תרגמו" את הצלילים בפעמים הראשונות שהקשיבו לשירים אלו. כאמור, יש סוגי שאמיסן וסוגות שירה אחרות שנעזרים בכלי כדי להפיק מוזיקה מהירה "ושמחה" יותר. אולם, אם מילות השיר לעיל מעידות על משהו, כי ייתכן ושמחה לא חייבת להיות בפעימה מהירה או גרנדיוזית? אתוודה, זה דורש עוד מחשבה גם עבורי. 

רבות עוד ניתן לומר על צלילים ומוזיקה ביפן, ואת "מה" שומעים. לבינתיים, נסיים בצליל מבורך:
בהגיענו לאכול מאכל אטריות כגון רָאמֶן, סוֹבָּה או אוּדוֹן, תדעו שנהוג לשלוק את האטרייה בקול סלרפ רועש כדי להמחיש לשף שהמנה שהכין טעימה ומזינה!

נועם שטיין הוא דוקטורנט ללימודי מדיה, תקשורת והומור, מדריך ביפן, לומד תחת משפחת קיניה לנגינת השאמיסן ובין היתר גם מטפח אוסף ציורים היסטוריים על דפי נייר הנקראים טָנְזָאקוּ (התמונות מאוספו הפרטי). ליצירת קשר, מוזמנים לפנות ל-Noamstein88@gmail.com