מוות בשנגרי-לה, פרק מתוך הספר

וילי מזרחי, סוחר נשק ישראלי, נרצח בבית מלון מעופש בדלהי. דותן נאור, חוקר פרטי, גיבור ספרו הקודם של יגאל צור, צרות בגן עדן, נוחת בהודו רק כדי לגלות שהתערבות תמימה, שנעשתה שנה לפני כן בדיוק, הציתה את שיפולי ההימלאיה באש של טרור נגד ישראלים. רישיקש מפסיקה להיות מקום של רוחניות, במנאלי אין יותר שאנטי ובקשמיר נחטף זוג ישראלי לצרכי מיקוח. בשנגרי-לה, גן העדן החבוי בשיפולי ההימלאיה, נשפך דם ישראלי, ובכמויות.

מוות בשנגרי-לה, הוא ספר מתח קצבי שלוקח את הקורא למסע אל מעמקי הסיוטים של כל ישראלי – הפחד מטרור, החשש מחטיפה. העלילה הסוחפת מחברת בין שני קצוות מנוגדים: טרור ורוחניות. בתווך, נרקמים שני סיפורי אהבה יוצאי דופן. אם בצרות בגן עדן נאור רק החל לטעום מן המזרח הרחוק, כאן הוא כבר מאסטר. זה עדיין לא הופך שום דבר לפשוט.

פרק מתוך הספר "מוות בשנגרי-לה":

עמק קשמיר
השחר החל לעלות. אורן הבחין שהם משייטים באגם לכיוון צפון, הרחק מהמעגן של בית הסירה, הרחק מהעיר סרינגאר, הרחק מכל אפשרות ליצור קשר או להזעיק עזרה. לפניהם השתרע עמק רחב ידיים שנמתח אל עבר ההרים המושלגים, שהיוו כעין חצי עיגול מושלם. מצד מזרח החלו קרני שמש זהובות לפזז על כתמי לובן השלג, מבשרות את הזריחה שעלתה על פסגות ההימלאיה.

הם התקרבו אל שפת האגם. אורן הבחין בשני ג'יפים כהים שהמתינו במרווח צר ומוסתר בצמחייה העבותה. כשהתקרבו, ראה שתי דמויות כורעות בתפילת בוקר. אדם שלישי עמד שלוב ידיים והתבונן בסירה המתקרבת. הוא היה גבר גבה קומה, על ראשו טורבאן לבן, זקן סבוך עיטר את פניו. לבו החסיר פעימה. בדמיונו עלו כל תצלומי העיתונות של לוחמי טליבאן, או של לוחמי אל-קעידה, שעמדו מעל לדמות כפותה ונפנפו בחרב מעוקלת, רגע לפני שהנחיתו אותה באבחה אחת וכרתו את ראשו של הקורבן.

בעל הטורבאן הביט בו. אורן ראה בעיניו שנאה תהומית ובוז, וידע שהם הולכים למות. הוא חיבק את יעל, שישבה שפופה ובכתה חרישית. הסירה הגוררת עשתה סיבוב חד ועגנה ליד החוף. המחבלת ירדה מהסירה, כיוונה אליהם את הנשק וציוותה, "תרדו ותיכנסו לג'יפ השמאלי".

רגע לפני שעזבו את בית הסירה, יעל התעשתה פתאום ונזכרה בעדשות המגע שלה. היא שלחה את היד מבלי לחשוב והסיטה את הווילון הכבד שהפריד בין הסיפון לתא. המחבלת, שעמדה מולה, עקבה אחריה בדריכות. בתנועה איטית שלחה יעל את ידה ולקחה את התיק הרקום.

הם התמקמו במושב האחורי של הג'יפ והגוררת התנתקה והתרחקה אל לב האגם, מושכת אחריה את בית הסירה הריק. אורן ידע שהבית הצף ישוחרר אי שם באגם. אין מצב שמישהו ידע היכן ירדו ולהיכן נלקחו. שני הכורעים סיימו את תפילת הבוקר, גילגלו את שטיחי התפילה והתיישבו כל אחד במושב הנהג של ג'יפ אחר. בעל הטורבאן התיישב בג'יפ שלהם והמחבלת התמקמה על ספסל מולם, התבור מונח על ברכיה.

אורן הכיר את הנשק. הוא אפילו הצליח להבחין במספר הסידורי שלו: 34800169, מוטבע בתוך שקע קטן בקת. זה הנאחס שלנו, חשב, להיות מוּצאים להורג על ידי נשק ישראלי.
"לאן אתם לוקחים אותנו?" שאל, "אנחנו תיירים ואזרחים של מדינה שאין לה כל מעורבות בסכסוך בקשמיר".
"באמת?" לעגה החוטפת, "ומה זה?" היא הצביעה על התבור.
"לאן אתם לוקחים אותנו?" חזר בעקשנות.
החוטפת היתה זריזה. הוא לא הבין מאיפה זה בא לו. היא הניעה את התבור במהירות והכתה בו בלחי שמאל עם הקת השטוחה, בעוצמה אדירה. יעל החלה להתייפח בקול. החוטפת נתנה בה מבט מלא בוז. "חשבתי שישראליות קשוחות יותר," אמרה.

אורן התיישר ושפשף את הלחי הכואבת. המנוע רעם בשעה שהנהג לחץ על דוושת הגז. הם נסעו צפונה, בנוף דרמטי של הרים ועוד הרים בכל המרחב. איש לא דיבר. הוא תהה אם הם ימותו בתוך דקות.

מאנאלי, היום שאחרי
שני המחבלים החלו לנוע, לסירוגין, מעיקול הכביש שבו הסתתרו אל עבר בית חב"ד. אחד מהם רץ שפוף, מחזיק את הקלאץ' לפניו, בעוד השני המטיר אש מהתבור אל עבר כוח המשטרה ההודי שתפס מחסה בעיקול הכביש העליון, בואכה מאנאלי בזאר. ג'יפ משטרתי בער באמצע הדרך. שלוש גוויות של שוטרים הודים היו מוטלות לידו. כוח משימה מיוחד, שנחת בשעות הבוקר המאוחרות בשדה התעופה של קולו הסמוכה, התקדם בחשאי במשעולי פארק ארז ההימלאיה, מתוך כוונה לתפוס עמדות בשולי היער.

הפארק, שמחבר בין מאנאלי בזאר לבין אולד מאנאלי, היה שומם. אולי משום הדרת הכבוד של העצים המרשימים ואולי בגלל הגידור, לא הפך למקלטם של חסרי בית או לשירותים ציבוריים לכל דורש. מצדו האחד עלתה דרך סלולה וצרה שלאורכה היו פזורים המלונות הוותיקים של מאנאלי. מהצד השני חתר ערוץ נהר הביאס. הכוח, בפיקודו של מייג'ור דארוק, התקדם באין מפריע והתמקם בין העצים, ממש מול הערוץ שמעבר לו ניצב בית חב"ד.

הצלף בחר תלולית קטנה ושכב עליה. לאטו, הניח את קת התבור בשקע כתף ימין ודרך את הרובה, שולח כדור אל בית הבליעה. מבעד לכוונת ראה את המחבל הראשון תופס עמדה, פונה אליו בחצי גוף, כדי לחפות על חברו הנסוג. הצלף כיוון לגובה בית החזה של המחבל. הוא שאף עמוקות, שיחרר את האוויר באיטיות ומנה בהינדי "אק, דו, טין". כשהגיע לשלוש, לחץ בעדינות על ההדק. ירייה אחת. זה הספיק.

המחבל השני החל לזחול במהירות לעבר הכניסה של בית חב"ד. הצלף דרך שנית, העביר כדור נוסף אל בית הבליעה, אבל לפני שהספיק לכוון, המחבל התרומם והחל לרוץ. הצלף המופתע קפא, ואז שמע את היריות וראה את המחבל נופל. מטח האש הגיע מכיוון ערוץ הביאס שבשולי היער, שם שכבו חמש דמויות מצוידות ברובי אם-16.

מייג'ור דארוק הרים את המשקפת וסקר את השטח, אבל לא הבחין בדבר, לא בתנועה ולא בדמות. הוא סימן לקשר ששכב לידו להתקרב אליו בשפיפה וקרא בקשר, "בסיס, האם יש כוח נוסף מעל אולד מאנאלי?"
מן הצד השני נשמע קולו של בריגדיר ראג'קומאר, מפקד חטיבת הכוחות המיוחדים למלחמה בטרור, שבסיסה בעיר צ'אנדיגאר, "שלילי. אין אף כוח".
מייג'ור דארוק הירהר שנייה לפני שדיבר שוב, מודע לעוצמת השאלה, ואז אמר, "אדוני, האם אתה בטוח?"
התשובה הנרגנת של הבריגדיר לא איחרה לבוא, "חיובי".
"המפקד, יש כוח נוסף מולנו. בוודאות. הם חיסלו את אחד המחבלים לפני שלוש דקות".
השתרר שקט של מבוכה. ואז שאל הבריגדיר, Bloody hell, who the fuck can they be?"".
"אין לי מושג, אדוני. מה אתה מציע לעשות?"
"תזיז את המודיעין שלך. אני אבדוק עם החלונות הגבוהים".
הקו נדם.
סרן ויג'אי, קצין המודיעין של המייג'ור, זחל לעברו, "יש שמועה שביער מולנו פרוש כוח של סוחרי סמים ישראלים".
המייג'ור בחן בחשכה את הסרן. הוא ידע ששמועה אצל ויג'אי היא אחרי שכבר בדק מקורות מהימנים ויש לו מידע מספיק כדי להעלות אותה לדרגה של כמעט עובדה.
מייג'ור דארוק העביר את שתי אצבעותיו בשקט על זקנו ואמר, "השחר מפציע. נחכה לבוקר. אין לנו הרבה מה לעשות כעת".

השחר עלה. חמשת הגברים שכבו צמודים אל הקרקע, בוחנים את המבנה של בית חב"ד. הם היו פזורים במרחקים קצרים זה מזה, לבושים בבגדי שטח כהים, והתמזגו עם התלוליות וגדרות האבן. אחד מהם, גבר גדול ממדים, התקרב בדילוגים שפופים אל הדמות המרכזית ונשכב לידה.
"רן," לחש, "מה הלאה?"

רן לא ענה. הוא היה עסוק באותה שאלה בדיוק, מאז שחיסלו את המחבל. הוא אהב התחבטויות. אורח חייו הִרגיל אותו לעשות הערכות מצב מהירות ולפעול בהתאם. הצלחתו כסוחר הסמים הקשוח ביותר בצפון הודו נבעה ברובה מהיכולת שלו לניתוח אנליטי מהיר של מצבים משתנים ופעולה מהירה, נועזת ותחבלנית. הוא היה ממזר מוכשר שפעל בשטח כאילו היה שלו.

זה זמן רב עקב בדאגה אחרי תנועתם של גורמים אסלאמיים עוינים, שגלשו מפקיסטן אל קשמיר וממנה אל תוככי הודו, נבלעו בשוליים הרחבים והקולטים של האוכלוסייה המוסלמית. כל זמן שלא היוו איום על צירי התנועה וההברחות שלו, לא התערב. ועדיין, צפה את מתקפת המחבלים, העריך שזה רק עניין של זמן עד שמשהו כזה יקרה. ישראלים בהודו היו מטרה נייחת זמינה וטובה מדי, רוטב עסיסי שכל ג'יהאדיסט רצה לטבול בו את הפיתה שלו.
"ויקטור," אמר רן, "תאסוף את האנשים".
ויקטור היה יוצא יחידת ה"צ'צ'נים" של אוגדת עזה. אחרי שבע שנים כצלף במלחמה בצ'צ'ניה הוא עלה לישראל, התגייס והמשיך את מה שידע לעשות הכי טוב. כשהשתחרר, ניסה למצוא עבודה באבטחה. בתעודת השחרור היה כתוב "רובאי שלוש" ובראיונות העבודה המקסימום שהוצע לו היה להיות שומר בפתח סופרמרקט. המחשבה העבירה בו חלחלה. ואז הגיעה שיחת טלפון מהודו, ממישהו ששמע עליו ממישהו. מאז הוא היה עם רן.
האנשים התכנסו בדומייה.
"אנחנו מתחפפים כרגע", אמר רן, "מאיישים במשמרות עמדת תצפית על הגג של גסטהאוס הארי ראמה. ראג'ניש, בעל המקום, הוא משלנו. אני אבדוק אם הכוח ההודי מתכנן פריצה. אם אין להם תוכנית אופרטיבית להמשך – אנחנו לא מחכים ופורצים עם רדת החשכה. אני מקווה שהם יחזיקו עד אז את בני הערובה בחיים. כולם מסכימים?"
הם שתקו. לא היה צורך בתשובה.
בעיקרון, רן נמנע מלהתעסק באירועים שבהם היו מעורבים ישראלים, והיו לא מעט כאלו. כשזה הגיע לסמים, הוא קבע את הכללים. לעתים, חיילי צה"ל משוחררים דפקו על דלת הווילה שלו. הוא שלח אותם מעליו ואמר, "לכו לטייל. זה לא בשבילכם". בתי הכלא בהודו היו מלאים בצעירים ישראלים שלא שמעו לו. מתקפת טרור בשטח שלו היתה כבר סיפור אחר. לגמרי. זה היה הקו האדום שלו.
האנשים התארגנו לתזוזה. ויקטור, מאיר, גדי ושמעון, שהצטרף אחרון ואמר, "שאלוהים ישמור עליהם".

רישיקש, הבוקר שאחרי
בני שכב והתנשם בין השיחים, ניסה להשקיט את נשימתו, בטוח ששומעים אותו למרחק של קילומטר. הוא ידע שהוא חייב לקום, להתרחק, להסתלק, להזעיק עזרה. חייב להגיע אל הבתים שבצד השני של הנהר. אל תחנת המשטרה. הוא היה מפוחד עד עמקי נשמתו ורעד בכל גופו. איזה סיכוי יש לחבר'ה הצעירים שם אצלו בגסטהאוס?

הוא החל לקום, כשבחורה צעירה נדחפה בכוח אל בין השיחים ונתקלה בו. הם נפלו על האדמה הקשה ובני התחיל לבעוט בכל כוחו.
"תפסיק," שמע קול מבוהל.
הוא חדל לבעוט והביט בצעירה ששכבה מעליו.
"את באה מהגסטהאוס שלי?"
"מי אתה?"
"אני בני".
"אני דורית. מה עושים?"
"חייבים להזעיק עזרה. בואי".
הם התחילו ללכת במהירות.
"חכה, אני לא יכולה ללכת מהר כל כך ברגליים יחפות".

בני האט את הקצב. מיוזעים מפחד ושותקים, צעדו בשביל החולי שלאורך נהר הגנגס והתקרבו לגשר התחתון, לקשמאן ג'ולה. ואז ראו, ממש במקרה, הבזק של אור, אולי החזר מעדשה טלסקופית של קנה. באחת, נשכבו על הקרקע.
"מחבלים?" שאלה דורית בלחש.

בני שם את ידו על פיה והנהן. הפחד ששלט בה הפך לאימה. הוא סימן לה, ובשפיפה החלו לסגת לאחור, להתרחק משתי הצלליות הכהות ששכבו בפאתי הגשר.
"הם מחזיקים בשני הגשרים," לחש בני.
"מה עושים?"
"הנהר נמוך. אני אשחה לצד השני".
היא הסתכלה בו. ראתה עד כמה הוא מבוהל. כמוה.
"מה איתי?"
"תתרחקי מהנהר. תעלי לכיוון הבתים. תנסי לשכנע מישהו שייקח אותך לכיוון הגשר של הארידוואר, אולי תיתקלי במשטרה או בצבא. ספרי להם מה קורה".
בני החל להתרחק ממנה. לרגע ראתה אותו על שפת הנהר החולית, צללית כהה על רקע החול הבהיר, ואז שמעה פכפוך קל ונשאה תפילה בלבה אל אמא גנגס, שלא תיקח הפעם קורבן. היו מספיק קורבנות הלילה.
דורית התרחקה מהנהר אל תוך החשכה.

____

פרק מתוך הספר "מוות בשנגרי-לה", מאת יגאל צור, בהוצאת כנרת,  זמורה ביתן – מוציאים לאור