תפריט עמוד

מדוג, טיבט – להיכנס לארץ האסורה

מדוג, במזרח טיבט, הוא אחד האזורים המבודדים בעולם, ואחד הקדושים ביותר לבודהיזם הטיבטי. טיול בין הרים דרמטיים ומפלים אדירים ומפגשים עם תושבי המקום ומנהגיהם הזרים לעיניים מערביות, כל אלה מלמדים את התרמילאי דבר או שניים על קבלת האחר

עד היכן צריך להרחיק כדי להתנתק לחלוטין מהציביליזציה? האם יש מקומות בעולם שנותרו רחוקים מהעין הישראלית? מקומות בתוליים שאצבעות ישראליות לא חדרו אליהם? מקומות בהם לא תמצאו את החומוסיה של עליזה או המטבח של שולה? התשובה היא כן. מדוג, טיבט. זהו מקום מבוצר וחסין נגד פלישתם הרת הגורל של הכישלון והסבל. אנשים טהורים ומסתוריים, ששום עין זרה אינה רואה, ושום תרועת שופר אינה מכריזה עליהם, מנותקים לגמרי משאר העולם. הבתוליות של מדוג כמעט ארוטית עבור התייר הישראלי. היא חובשת כיפה לבנה צחה כשלג, היקף המותניים שלה משתרע על פני 30 אלף ק"מ, היא עונדת מחרוזת פניני הרים לבנים ולברכיה משתלשלות רצועות של שבעה מפלים עצומים ופראיים.


נופים הרריים באזור מדוג

מדוג (Medog), השוכנת באזור פמאקו, נחשבת לאחד האזורים המבודדים ביותר בעולם. המחוז שוכן בפינה הדרומית-מזרחית של טיבט ונחשב לאחד האזורים הקדושים ביותר לבודהיזם הטיבטי. הוא נקרא בלשון המקומית "ארץ השלג הנסתרת" ו"שערי גן העדן הראשיים", או מתאים יותר, לדעתי, לכותרת הקריפטית שהתושבים תבעו לו – "הארץ האסורה". הוא מבטיח כי ביום שהעולם יגיע לקיצו, שערי מדוג יפתחו בפני האנושות. זהו פרדוקס משובב אוזניים ועיניים תרמילאיות, כי למרות שמדוג היא מקום חי, תוסס ובעלת שקיעות פסיכדליות המתעטפות בספקטרום של צבעים, תושבי המקום, שמכסים את עצמם בשמיכת הבודהיזם ונושאים בלבם את התואר "בודהיסטי" בגאווה, לא מפסיקים לפלרטט עם המוות.

קל לטפח אלטרואיזם במקום כמו מדוג, יש משהו כמעט משיחי באזור הזה של טיבט. הרייב הגלקטי הגדול ביותר בעולם מתחולל בקו האופק שלה. גרורות של הרים מושלגים מפצחות את הקרום הבתולי של מדוג, ונישאים לגובה של קילומטר מעל פני הים, וקרני השמש הדהויות שנפרקות לעיתים מן השמים סודקות את פסגות ההרים המותשים מהקור ומעניקות להם חיים חדשים. פסגות ההרים, הקורעים את חוליות העננים החונקים אותם בצורה כמעט גיאומטרית יוצרים מחזה סוריאליסטי, שבהחלט מעניק נופך ציורי למקום. מדוג היא אוצר טרופי מרהיב, עטוי שלג, שבמבט פנורמי חטוף מעניק הצצה לנבכי נשמתו של מקום, שניחן בכושר ניצוח רוחני.


שדה פורח ליד מדוג

כל הדרכים לא מובילות למדוג
במשך שנים מדוג היתה "אי" מנותק מהעולם החיצון. היא מוקפת בהרים ואגמים שמונעים מלשונות עפר ואספלט ללקק אותה ולחבור אליה. אף דרך סלולה לא מגיעה למחוז המנותק הזה. הדרך היחידה להגיע לאזור היא הליכה לא פשוטה, שנמשכת כמה ימים, טרק שחוצה הרים, סלעים, אגמים וגשרים רעועים. ממשלת סין הבטיחה שבקרוב ייחנך כביש חדש שיחבר את מדוג לעולם וישבור את בידודה.

תושבי מדוג הם בעיקר בני מיעוטים אתניים. הם מביטים פנים אל פנים בפסיפס החיים ונשארים נאמנים לפרטים הקטנים, מאמינים שאלוהים מתגלם בכל אדם, ומעדיפים לבוא במגע עם יצירה מאשר להצטנף בעולמם הפרטי. הם אנשים שאוהבים לחלום ולפתח הבנה אידיאליסטית, ללמוד ולנתח, לצבור ידע וחוכמה. הם אנשי הלב, לא השכל
. החוסן הפנימי שלהם ברור לעין, ואם יגיע לפריחתו המלאה, יהפוך כריזמטי ובהחלט יוכל למשוך תיירים מכל קצוות תבל.


קצוות החיים: בתמונה העליונה – ילד צעיר, בתמונה מתחת – קשישה טיבטית




בני המונבה
מדוג היא האנטיתזה של תל אביב, מקום טהור, נטול אנשים נרקיסיסטים המנוכרים לו. היא מקום צנוע למדי, אך בהחלט חומדת את התואר "המקום המבודד והקדוש ביותר בעולם". זהו ביתם של 10,000 תושבים, בהם בני המונבה, קבוצה טיבטית אותנטית ששומרת על אורח חיים מסורתי. המונבה מטפחים מסורת פוסט-קיבוצית, ומתקיימים בעיקר מגידולים חקלאיים. האמונה שלהם שזורה עם המימד הקריאטיבי. ציור, גילופי עץ ובניית דברים חיוניים בעבודת כפיים הם רק חלק מעצמאותם ומהסלון המונבאי המסורתי. הם לא מאמינים בגורואים עם רעיונות חצי אפויים, ואינם סוגדים לאפיפיורים השונים, הם מאמינים בטאו, בטבע, בשלם. למרות שדתם אינה זולגת אל תוך פרקי התלמוד, ותושביה אינם שוזפים את עיניהם במילותיו של הטקסט הרבני, הם יכינו לתרמילאי הישראלי קבלת פנים מלבבת.

כמו כל בודהיסט למהדרין, איש המונבה הוא בעל שמיעה אבסולוטית לעולם הרוחני. הוא מאמין בגלגול נשמות ומקדש כל דבר שיש לו דופק. תושבי המקום אינם לוקים ב"סינדרום פסטיבל וודסטוק" (פרח בקנה הרובה), אך הם אנשים מחבקים ומינימליסטים. הם בוחשים את דייסת החיים על בסיס "רק מה שרלוונטי", ומגישים מרק עסיסי של עקרונות טאואיסטיים קצוצים בגריסי רוטב רוחני, מנה לא כשרה אך מזינה לטייל הישראלי.


אגם באזור פאמקו, אחד המקומות המבודדים בעולם, ללא דרכי גישה

בתור וירטואוז, שלמד לפרוט על מיתרי היקום במהלך השנים, ובתור עיתונאי ותרמילאי מושבע, שנוהג לשנות את טעמו הרוחני ומגלגל את נשמתו לאינקרנציה חדשה בכל פעם שהיא מציגה את עצמה במסגרת המסעות בעולם, אני מוכרח להודות שמנהגם של בני המונבה תפס אותי לגמרי לא מוכן, עם המכנסיים למטה. הם נוהגים לטמון את ילדיהם המתים בתוך קופסאות ולקשור אותם לענפי העצים הגבוהים, במטרה לקרב אותם אל האלים. טקס הקבורה הזה אולי נראה כטאבו לעיניים מערביות, אך בעיני בני המונבה זהו טקס רוחני טבעי שמבטיח את מקומם בגן עדן.


נוף פסטורלי בטיבט. לפתוח את הידיים ואת הלב

סוד התרמילאי
זה לא כמות פעימות הלב המהירות שנוצרות מפילוח הדרכים בין ההרים המאיימים של מדוג שצריך להדאיג אותנו, זה הפעימה שאנחנו מחסירים כשאנחנו נתקלים בתרבותה ומחשיבים אותה כטאבו. הדת המונבאית בודהיסטית בהחלט, עלולה להניף זרוע ולתת חבטה אחת טובה לצד האגואיסטי, שלא לומר הנרקסיסטי של הטייל המערבי. אך אם נאמץ מבט פתוח ורחב על המציאות, נוכל להבין את אורח חייהם הלא תמיד קונבנציונלי.

הכול עניין של פרספקטיבה בעיני. כיתות רגלים בשבילי העולם טומן בחובו סוד שכל תרמילאי צריך לדעת, סוד שכל תרמילאי צריך לחסות בצילו – כיבוד וקבלה של כל התרבויות. תייר יפני מבוגר שפגשתי במדוג אמר לי, "עין שמצועפת בדעה קדומה היא עין עיוורת, ולב מלא מסקנות הוא לב מת". הוא לימד אותי שתרמילאי שזונח את המהות והרגישות של המקום לטובת הברק הטכני, מתקבע כעוד שיבוט ניו אייג'י מבדר. באחד הישובים הסמוכים למפלים המפלצתיים, על בול עץ קטן, היו חרוטות המילים הבאות: "פתחו את הידיים, פתחו את הלב, ודברים מדהימים יתרחשו".

סין של פעם: הכפר שאשי במחוז יונאן

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.