תפריט עמוד

לתרגם פחדים לטקסים

לתרגם פחדים לטקסים

מרגע שהאדם עמד על דעתו הוא פיתח טקסים ופולחנים, ומאז לא הפסיק. מריטואלים שבטיים עתיקים ועד לפולחן הרציונליות, טיפוח הגוף והסגידה לאלילי רוק - אף אחד לא קורא למנהגי התרבות שלו עצמו בשם "פולחן"


המפגש הראשון בין אנתרופולוג מן המאדים לבין כוכב הלכת הירוק שלנו יסתיים בגישוש חלוש של איש המארס בתא הכפפות של חלליתו: בעיניים עצומות, ברקות הולמות, יחפש האנתרופולוג את תחליף האספירין של הכוכב שלו ויבלע כמה טבליות בזו אחר זו, רק כדי להירגע. עושר כזה של התנהגויות לא מובנות, מגוון כה רחב של מוזרויות – איך אפשר לעמוד בפני כל אלה ועוד לחבר דו"ח אינטליגנטי בחמישה העתקים עבור הרשויות בבית?
מה בכלל אפשר לומר? שבנקודה אחת על פני הכדור חיים אנשים שמדי פעם מתחפשים לשדים ורוקדים עד עילפון, שבמקום קטן אחר הם עוטים כובעי פרווה ומעילים שחורים בחום כבד ומנשקים קיר אבן ישן מאוד, ולא רחוק משם אנשים אחרים כורעים על שטיחונים וגם כורתים פיסה מאיבר הרבייה של צאצאיהם, ויש אחרים שדווקא מעדיפים לאכול את המוח של סבתם המתה, וכאלה שמכים את עצמם בשוטים עד זוב דם ושרים משהו לא מובן, וגם כאלה שמסובבים מין גלגל מתכת מעוטר בכתובות מוזרות ומתקדמים בזחילה עד למדרגות ארמון בהרים, ועוד רבים אחרים, משונים ותמוהים לאין קץ – והרשויות הרי דרשו דו"ח מקיף, בהיר וממצה, ובו הסברים מפורטים להתנהגויות אנושיות, שבעין מאדימית נראות לגמרי חסרות פשר, נטולות ערך מוסף של תועלת ואפילו, במקרים רבים, די מזיקות לבריאות.
מותש, דואב ומובס יפעיל האנתרופולוג את הטייס האוטומטי של חלליתו, ישוב הביתה, ולרשויות יאמר: לא יודע. שם, על הכוכב הירוק, הם קוראים לזה "פולחן". ולכל קבוצה של אנשים יש מגוון כה רחב של פולחנים, שדרושה משלחת מדעית ענקית, לפחות כמה מאות אנתרופולוגים, כדי לרשום ולתעד את הכל. אחר כך צריך לחכות עשרות ואולי מאות שנים למלאכת הפענוח. אלוהים יודע מה הם עושים שם. בעצם, גם זה לא בטוח. הרי יש להם כל כך הרבה אלים, שלא סביר שכולם מבינים מה בני האדם שלהם עושים.
מצבנו טוב בהרבה מזה של אנתרופולוג חיזר, מפני שכולנו, לא חשוב מנין באנו והיכן אנחנו יושבים, חיים בתרבויות שפיתחו, זו בצד זו וזו עם זו, המון התנהגויות טקסיות, סימבוליות וריטואליות. גם אם איננו יודעים מה פשרו של פולחן, או אפילו מה מתרחש בשעת הפולחן, אנחנו מכירים את תחושת הקדושה וההתעלות, את ההתרחשות המיסטית שלא תמיד יש לה תרגום מדויק למלים. ברור לנו שציירי המערות לא סתם קשקשו גרפיטי להנאתם. אנחנו מבינים שצברי אבנים ענקיות, בגולן או בסטונהנג', לא הובאו לשם סתם לשעשוע. וההיסטוריונים, האנתרופולוגים, חוקרי הדתות והסמיוטיקאים שלנו יכולים בהחלט ללמד את אנשי המאדים פרק בהלכות טקסים ופולחנים. אבל גם לנו, עדיין, לא הכל ברור.

יפה הפולחן ללב מפרפר

האדם הוא יצור טקסי וגם יצור עדרי או שבטי, וגם – אם ליטול אמירה מכמירה מאריסטו – היצור היחיד הער לעובדת מותו שלו. משום כך, אמר אריסטו, ליבנו מפרפר. בימיו כבר ידעו יפה מה לעשות במקרה שהלב או הנפש מבקשים לעצמם חוויה שתשקיט מעט את הפחד מפני הלא נודע, את האימה המשתקת מפני הכיליון. ליוונים כבר היה אז פנתיאון שלם של אלים גחמניים, שאת כל אחד מהם אפשר היה לרצות באמצעים שונים ועם כל אחד אפשר היה לקוות לסוג של תקשורת בלתי אמצעית, אם רק מבצעים את הפולחן המתאים כהלכתו.
להודים, בימיו של אריסטו, היו אופציות רבות יותר וגם הנהלת חשבונות מקיפה עם יצורים שמימיים קטנים וגדולים, שלכל אחד יוחדו חגים ומועדים, טקסים ומנחות; האל היהודי נהג להתעטף בחרון אפו, אבל מאמיניו סברו שהוא אוהב את ניחוח המנגל המיתמר לשמים מבית המקדש; והמולך, אכזר מכולם, ביקש שיבעירו לו ילדים.
איש מן החוקרים אינו יכול לזהות בוודאות את הפולחן האנושי הראשון. יש בידינו צלמיות "ונוס" בנות 25 אלף שנה מאירופה; האם היתה שם אלוהות ראשונה בדברי ימי אדם? האם אכן, כפי שנטען במחקרים העדכניים ביותר בתחום, היה זה ייצוג של האם הגדולה, פטרונית בעלי החיים ובני האדם, היולדת ומעניקה נשמה? ומה עשו בני האדם כדי לפייסה? ומתי החליטו לקרוא לאחד מגלגוליה, במקום אחר, דווקא בשם "עשתורת"? הרבה שאלות ומעט תשובות, ועם זאת, כולם מסכימים להנחת עבודה אחת: שבכל תרבות אנושית, מרגע שהאדם עמד על דעתו ויכול היה לתרגם את הפחדים שלו למלים, תמיד התקיימו טקסי פולחן ייחודיים.

ג'טילן, טקס ניקוי כפר מרוחות רעות באי ג'אווה, אינדונסיה. במהלך הטקס נכנסים האנשים לטראנס ואוכלים זכוכיות וסכיני גילוח, המשובצים, למשל, בתוך מלפפונים. מידת הקרבה או הריחוק שלנו לתרבות שבה מתנהל טקס פולחני היא שתקבע את התייחסותנו אליו  צילום : איילת אידלברג

כל ניסיון להבין התנהגות פולחנית מתחיל בהכרה ש"פולחן" קיים רק בעיני המתבונן בו מבחוץ. מיליוני יהודים מגדירים את עצמם כאנשים חילוניים לחלוטין, ולא מנידים עפעף כשמוהל מניף סכין מעל לאיבר המין של תינוק זכר. לא צריך להיות מאמין כדי להשתתף בטקס פולחני של התרבות שלך, או כדי לתרץ השתתפות כזאת. "ככה עושים אצלנו", יאמר המשתתף. והמתבונן שאינו יודע מהם מקורות הנוהג עשוי לחוות חלחלה כבדה. מה שעבורי הוא התנהגות מובנת לחלוטין יהיה "פולחן שבטי עתיק" בעיני המתבונן הנאור, או "סתם טירוף" בעיניו של הפונדמנטליסט מתרבות אחרת. מידת הקִרבה שלנו לתרבות שבה מתנהל טקס פולחני היא שתקבע את התייחסותנו.
נניח שאנחנו יכולים למתוח את גבולות ההבנה שלנו ולזהות דמיון מסוים בין טקס ההקפות בשמחת תורה לבין מראה מרהיב של מיליוני מוסלמים המקיפים את האבן השחורה בכעבה שבמכה; במאמץ גדול עוד יותר, נראה שבודהיסטים טיבטים המקיפים אתר קדוש הם לא כל כך שונים מאיתנו, או משמאנים בפרו המחוללים במעגל סביב מדורה. אבל כיוון שהתרבות שלנו הטמיעה את איסור הקניבליזם במידה גדולה של הצלחה ויעילות, נתקשה עד מאוד להנהן בראשינו בהבנה ובכבוד לבני המשפחה של המתים בפפואה ניו־גיני, שנהגו לסעוד את ליבם באיברים הפנימיים של המנוחים, כדי להמשיך ולקיים עימם קשר.

אנשי הנהר, ילדות ההר
ראשוני החוקרים עשו לעצמם עבודה קלה  וחילקו את התרבויות לכאלה שיודעות לכתוב ול"פרימיטיביות". בסוף המאה שעברה, עוד אפשר היה לתרץ התנהגויות לא מובנות של מרפאים אפריקאים בכך שמדובר בתרבות שלא הגיעה  לשלב ההתפתחות העילאי ב"אבולוציה" שלה. עובדה, כך נטען, זו תרבות שסוגדת לחיות, לייצוגים של חיות ולרוחות של חיות, כלומר, תרבות אנימיסטית, טוטמיסטית. תרבויות כאלה, על פי הסדר הנכון של הדברים בעיני אנשי המערב הנאור, אמורות היו להיעלם מן העולם שעה שבניהן ילמדו אנגלית, יכסו את מבושיהם במכנסיים ויתנצרו קצת.
דבר אחד התברר: בכל מקרה, לא משנה היכן בסולם האבולוציה הדמיוני של החוקרים מצויה התרבות שבה התבוננו, ההסבר היסודי לפולחן היה הצורך של קבוצה לתקשר עם אלוהיה. אבל מרגע שנכנסו סוציולוגים לתמונה ודחקו את רגליהם של חוקרי הדתות, התחילו ההסברים להתרבות ולהסתבך.
אמיל דורקהיים, מאבות הסוציולוגיה המודרנית, סבר כי מה שחשוב באמת הוא חלוקת החוויה האנושית לעניינים של חולין ולעניינים שבקדושה: התנהגות פולחנית עוסקת בקדושה, והיא ייצוג סימבולי של החברה שבה היא מתרחשת. המקורות ההיסטוריים של הפולחן, על פי דורות של תלמידים שדורקהיים העמיד, חשובים פחות ממה שאפשר ללמוד על החברה באמצעות ניתוח פולחניה.
אפשר, למשל, לנקוט גישה פונקציונליסטית, ולנסות להסביר התנהגות פולחנית על פי הצרכים שהיא משרתת, הנובעים במקרים רבים מהסתגלות לסביבה: אם השבט שלי יושב על שפת נהר גדול שעולה על גדותיו, סביר שמדי פעם ארצה לפייס את האל החי בנהר, כדי שלא יציף את שדה האורז שלי. לעומת זאת, אם אני בת אינקה, היושבת למרגלות הר גבוה באנדים, דווקא משום כך, לא ברור בדיוק מדוע, אני חייבת להפקיד את בתי בת השמונה בידי כוהנים שיעלו אותה, קפואה ומבוהלת, לראש ההר, ושם ירוצצו את גולגלתה מחד, אבל מאידך יקברו אותה בזהירות, עטופה באריגים יקרים ומעוטרת בתכשיטי זהב.
ומי בכלל מחליט מהם "צרכים" של חברה, וממתי מונח שכזה הוא בסיס למחקר אמפירי? חוקרי הדתות והפונקציונליסטים הרבו להתכתש, לא השכילו להסכים לטרמינולוגיה מאוחדת, אבל גרסה מרוככת של התיאוריה של דורקהיים ניצחה בכל זאת במאבק האקדמי: "פולחן" הוא תמיד צורת התנהגות מכוונת למושא, שהוא מערכת האמונות הכוללת בחברה מסוימת.
והמערכת תמיד מחולקת לקודש ולחול: התנהגות פולחנית שייכת לתחום המקודש, ושם צריך לאתר אותה. אמי לימדה אותי לא לשתות מים אחרי שאוכלים אבטיח ולא לאכול בשר חזיר. בשני המקרים מדובר בהימנעות מכוונת מעשיית מעשה, אבל רק במקרה השני אפשר לאתר את המושא המקודש לתרבות שלי, שהוא ספר עב כרס ובו רשימת כללים והתנהגויות, מותר ואסור.

הקרקר הקתולי והמצה היהודית
בכל תרבות אפשר למצוא פולחנים של הימנעות. הינדואים לא יביאו מזון לפיהם ביד שמאל הטמאה, סיקהים אינם מסתפרים, קתולים לא מתחתנים בשנית, בודהיסטים טובים נמנעים מלדרוך על ג'וקים. ובכל התרבויות, תפקידו החברתי של הפולחן הוא ליצור סדר מוסכם במערכת הכללים לפעולה בעולם המקודש, ולחזרה ממנו אל עולם החולין. של נעליך מעל רגליך הוא דוגמה טובה: במקום קדוש, ראוי לך שתעמוד יחף. תחיבת הבהונות בחזרה לכפכפים תסמן עבורך את הדרך חזרה ליומיום.
החלוקה בין קודש לחול נחשבת, על ידי רוב החוקרים, לחוצה יבשות ותרבויות, אבסולוטית ואוניברסלית; אבל ברור שמה שקדוש עבורי יכול להיות סתמי עבורך וטמא עבורו. גם בתוך כל תרבות נתונה מגוון הפולחנים עצום, ובכל זאת יש להם כמה מאפיינים משותפים שקשה לכלוא בנוסחאות. ביסוד כולם עומד יחס של כבוד, היקסמות או יראה כלפי המקודש. ואת כולם, כך מתברר, אפשר להתחיל להסביר ברצינות רק אם מכירים באמת את הסיפור המארגן את המעשים לכלל "מוּבנוּת". במלים אחרות, את המיתוס המכונן של התרבות. ולעיתים קרובות יהיה ההסבר ארוך פי כמה ממעשה הפולחן עצמו.
אין פולחן בלי לשון משותפת ומוסכמת. במנזרים הגדולים של הבודהיזם הטיבטי אפשר לצפות לעיתים קרובות בתיירים המומים, המתבוננים בטקס הצ'אם ברחבה מיוחדת שבחצר המנזר. הלאמות ישובים ביציע הכבוד, כל הקרואים האחרים מכבדים את האירוע בעמידה, ולצלילי הקרנות הארוכות והתופים מופיעים המחוללים, כולם נזירים רציניים, בתחפושות: לראשיהם כובעים שחורים רחבי תיתורה, מעוטרים בגולגלות אנושיות סמליות, אחר כך מופיעים אחרים במסכות מפלצתיות או בדמויות של שדים שמעכירים את שמחת האדם, ובסוף מגיח אחד שמעוטר בראש של פר, ודווקא הוא מבתר גווייה סמלית ומשליך את איבריה לכל עבר. ואם איננו יודעים דבר על יסודות הבודהיזם, נידון כל הטקס הארוך, הססגוני ומחריש האוזניים הזה להיות עבורנו רק חוויה אקזוטית שתונצח בשקופיות.
התבוננות מודעת, קרובה יותר, תגלה כי מדובר בשרידים של פולחן שמאניסטי מטיבט, לפני התקופה הבודהיסטית, וכי ראש הפר אינו אלא ייצוג של ישות אלוהית המצליחה לנצח את המוות. הכובעים שחורי התיתורה מופיעים, בין השאר, לזכר נזיר אחד, בן המאה התשיעית, שהתגנב בלבוש שחור לחצרו של מלך רשע ושונא בודהיזם, ובאותה הזדמנות גם הרג אותו.
הצ'אם, כמו כל פולחן אנושי אחר, מציג עוד תכונה משותפת לפולחנים – הקשר הסמלי בין ההתנהגות לבין מושא הפולחן. רוב הדתות הגדולות מקיימות מערכת ענפה של קשרים כאלה: הקרקר הדקיק של המיסה הקתולית רק מסמל את גופו של ישו ואת הרצון של מאמיניו להטמיעו בגופם. המוח של סבתא, עבור הפפואנים, רק מסמל את המשכיות חוכמת הדורות באמצעות הקיבה. בדיוק כמו שהמצה היא סמל מהותי, מוחשי ומלא פירורים לנצחונו של הזיכרון היהודי על פני כל הצוררים.
משום כך, לא כדאי לחפש את הרציונלי והפונקציונלי כשמתבוננים בפולחן, גם אם בערפילי הנשייה של העבר אפשר היה לזהות קשר ברור יותר בין המאמין לבין ההתנהגות המשונה שהוא וחבריו נתפסו אליה מפעם לפעם.
המאמין היהודי יכה בחזהו בכל יום כיפורים ויאמר שוב ושוב, אשמנו, חטאנו. בפיליפינים יימצאו מדי שנה קתולים שילקו את עצמם בפרגולים עד זוב דם, וגם פנאטים שיבקשו למסמר את עצמם לצלב כדי להתנקות מחטא, ממש כמו ישו. אולי הם לא יודעים זאת, אבל מה שהם עושים קרוי פולחן של חיקוי: הם משחזרים את המיתוס הבסיסי של הנצרות, ממש כפי שההינדואים מציגים מבחר אירועים מן המהאבהראטה מדי שנה (ראו "מסע אחר" 77), ממש כפי שהמון תרבויות חוגגות את ראש השנה במגוון טקסים.

אורז, פרחים וקורבנות אדם

חיקוי של מיתוס או הצגה מחודשת של מעשייה מתוך טקסט מקודש הם אמצעים מצוינים להלחמת הזיכרון הקיבוצי, במיוחד בתרבויות שלא כל מאמיניהן יודעים קרוא וכתוב. אבל יש גם סוגי פולחן אחרים, וגם דגמים של אלה מופיעים שוב ושוב, ללא קשר הכרחי בין התרבויות השונות שבהן הם מתבצעים.

שיוף שיניים, חלק מטקס התבגרות באי באלי, אינדונסיה. כמעט כל התרבויות מציינות בטקסים מעבר מפאזה אחת לשנייה בחיי אנוש. בכל המקרים, מקבל היחיד אישור מסביבתו, שהיא וגם האלים המגוננים עליה מייחסים לרגעים מכריעים בחייו חשיבות עליונה | צילום : איילת אידלברג

כשאנחנו אומרים "טאבו", אנחנו משתמשים במונח פולינזי שמשמעותו, בפשטות, "איסור". כמעט כל התרבויות מטילות איסורים טקסיים, שמי שמפר אותם ימות בידי שמים, לא יוכל להתחתן עם בני השבט או לפחות יחטוף הרעלת קיבה.
אכילת דג שפמנון, משכב זכר, ניחוש בקובייה, קיום יחסי מין עם אחיך הגדול, כניסה לקודש הקודשים ביום הכיפורים אם לא התמנית למִשׂרת הכוהן הגדול – כל אלה הם רק פריטים מקריים מרשימת ההימנעויות התמוהה של יהודים יראי שמים. והיא תישאר תמוהה, אלא אם כן נקבל את ההנחה המיתית העומדת בבסיסה: זה מה שאלוהים רוצה, ולפיכך נמשיך להימנע.
תהא אמונתנו אשר תהא, תמיד אנחנו מצווים לקיים גם טקסים פוזיטיביים של פולחן. האל היהודי מחוסר דמות וגם לא אוכל, לכן אנחנו פטורים ממנחות קטנות, כמו אורז ופירות, שמציבים הינדואים טובים בפני חברי הפנתיאון שלהם. רוב האלים בעידן המודרני כבר לא דורשים קורבן אדם, וזה באמת יפה מצידם, אבל יש לא מעטים שעדיין מקבלים בברכה שה שחוט, אם אין פרה בוגרת, ויש גם אלים שמסתפקים בחלב, בעוגיות או בירק.
ימאנז'ה, אלת הים הגחמנית של מאמיני הקנדומבלה בסלבדור, באהייה, אינה זקוקה למזון, כי די לה בשלל הדגה של האוקיינוס האטלנטי. היא מבקשת דווקא סבונים קטנים וריחניים, בקבוקוני בושם, מסרקים וקישוטים לשיער וגם פרחים טריים. את כל אלה אפשר להניח על מזבחה או להשליך אל הים, ובתמורה, היא מוכנה להבטיח לספן שביב של תקווה שסירת הדיג הקטנה שלו לא תסתבך בין קווצות שערה ותשקע למצולות (ראו "מסע אחר" 34, 79 ו־89).

למי סוגד האתיאיסט המערבי?
כשהמרחקים הפיזיים בין תרבויות התחילו להתקצר, נדלקו לאנתרופולוגים כמה נורות חדשות: הנה, כמעט בכל תרבות קיימים פולחנים שאפשר לשייך אותם לנקודות משבר בחיים. אין תרבות ללא פולחני אבל, ואין כמעט תרבויות שלא מציינות בטקסים מעבר מפאזה אחת לשנייה בחיי אנוש.
האנתרופולוג הצרפתי ארנולד ואן גנפ הצביע על המשותף לטקסים שונים במהותם כמו מילת בנות, טקסי טבילה בראשית ימי הנצרות וחגיגות סוערות לציון התקבלותם של בני מסאי צעירים לחבורת הלוחמים. בכל המקרים, מדובר בעזיבה של מישור חיים ומעבר מתקופת זמן אחת לטובת אחרת, שונה ומובחנת. בכל המקרים, מקבל היחיד אישור מסביבתו, שהיא וגם האלים המגוננים עליה מייחסים לרגעים מכריעים בחייו חשיבות עליונה. חוקר הדתות מירצ'ה אליאדה סבר כי רוב הטקסים הללו מציינים "לידות מחודשות" או גלגולים אנושיים.
אבל למי סוגד האתיאיסט המודרני שדוהר בכביש על גבי ההארלי דייווידסון שלו? ובמה מאמינה הנערה הדומעת, המניחה זר צנוע לפתח שער הארמון של הנסיכה דיאנה? ולמה מייחלים מעריציו של אליל הרוק למגע יד שלו, ונושאים אליו את זרועותיהם בתקווה ובכמיהה? מהי החוויה הרליגיוזית של מנפח השרירים במכון הכושר השכונתי?
לא צריך להיות אנתרופולוג ידוע שם כדי לזהות מגוון גדול של התנהגויות טקסיות בעולם המודרני, הרציונלי, המערבי והחילוני. הן חוצות גבולות של תרבויות ואמונות דתיות. מכשיר הטלוויזיה מביא את כולן הביתה, ובהעדר מינוח נוח יותר, אנחנו מדברים על פולחן הזוהר ופולחן הנעורים, פולחן המהירות ופולחן הגוף.
גם אם נטיח ראש בכותל, לא נוכל להסביר באיבחת מחשבה אחת את פולחן הגוף הדקיק, על גבול האנורקסיה, של מעצבים ונערות בחברת שפע עתירת מזון. צלמיות הפריון הפרהיסטוריות מציגות תמיד נשים דדניות וכרסתניות כאובייקט של חמדה וכמיהה. המערב בן ימינו משווע לשקיפות הגוף הנשי ולשרירנות עילאית של הגוף הגברי. המערב של ימינו גם מקיים טקסים מורכבים מאין כמוהם סביב סעודותיו. גם אם נניח שאנו יודעים הכל על אודות האבולוציה של דימוי הגוף, משחקי הכוחות בין יצרנים לצרכנים, היחס הסוציו־פסיכולוגי המורכב שבין מזון לבין אשם והסקסאפיל התמוה של קייט מוס וארנולד שוורצנגר, לא נניח את דעתו של האנתרופולוג מן המאדים, כי עדיין אין בידינו הסברים טובים לתהליכים פולחניים בשלבי התהוות, ובוודאי שלא קל לנו לזהות את המיתוס המארגן אותם לכלל התנהגות חברתית מקובלת או רצויה.

צעצועים של ילדים מודרניים
בספרו המצוין "מיתולוגיות", יצר חוקר התרבות רולאן בארת' שורה של הסברים ספציפיים מעניינים להתנהגויות לא רציונליות של אנשים מודרניים. בארת' סבר, למשל, שצעצועים של ילדים מודרניים קיבעו את מקומם כצרכנים, בתרבות שלא מאפשרת להם ליצור צעצועים חדשים וייחודיים משל עצמם. בנסיונותיו לנתח את פולחן שתיית היין של הצרפתים, הגיע בארת' עד לניצול הקולוניאליסטי המחפיר של אלג'יריה, שאדמתה ניטעה כרמים כדי לספק תאווה של שליטים במקום לדאוג לכלכלת יושבי המקום.
הוגים אחרים ממשיכים לחפש את הקשר בין מערכות הסימנים המוסכמים שלנו, ההתנהגויות התמוהות וההקשרים התרבותיים שבתוכם הן מתבצעות. ייתכן מאוד שסגידתו של החילוני המודרני אינה מופנית כלל כלפי תחליפי אלים, אלא כלפי ערכים מופשטים המאפשרים לו, בדרך זו או אחרת, להתגבר על מכשלות אנושיות טיפוסיות. הוא מעריץ את המהירות שמעבר ליכולת הפיזית של הרגליים שלו. הוא יבנה לה מקדשים מתוחכמים בדמותם של מסלולי מירוץ. הוא יפרוץ את מחסום מהירות הקול וישאף להגיע גם למהירות האור, ובדרכו ידרוס לא מעט בריות איטיות מהדור הישן.
הוא מאמין שאלוהים מת, ומשום כך יעסוק בפולחן התבונה הטהורה. המדע, כך יאמין, יאפשר לו למצוא מזור לכל חולי אנושי, רצוי במהירות. מה שלא עובר במסננות הקפדניות של התיאוריה המדעית יידחה מיד, למשך שנים ארוכות. לכשיבין כי המדע מעולם לא התיימר להצילו ממצוקות הקיום או מעלבון הנזלת, עשוי אותו אדם מערבי עצמו לפנות עורף לרציונליות הנוקשה ולהתנחם בסגולות של אנרגיות שטרם נמצא להן שם בלטינית, או של מיני התעמלות אקזוטיים כמו האנרגיות עצמן. בתוך כך, ינסה כל העת להבין את הנפש שלו. כשיציעו לו תיאוריה אחת ומאוחדת על אודות הנפש, לא חשוב באיזו תרבות היא שוכנת, יקנה אותה בשתי ידיים ויקרא לה "פסיכולוגיה פרוידיאנית". אחר כך יתפכח ויפסיק לסגוד לה בקנאות.
אולי הוא לא אוהב להודות בכך, אבל בעצם, יש לו, לאדם המודרני החילוני, צורך גדול באלים מודרניים. הם אמורים לדעת לשיר, לרקוד או לעשות כסף באופן מוצלח יותר מסתם בני תמותה רגילים. נכון, הם בני חלוף, אבל גם עם זה אפשר להסתדר: הרי עדיין רואים מדי פעם את אלוויס בדיינר מדוהן בדרום ארצות־הברית. עוד מעט יתחילו לראות את הנסיכה דיאנה, אולי בחברת קנדי הצעיר. ואת ביל גייטס, כשיבוא יומו. אחר כך, במקום שבו נראו בוודאות, אפשר להתחיל בהקמת מקדש קטן. כדי שיהיה איפה להניח פרחים, דובונים וציורים של לבבות. בהמשך, יצמחו סביבו אתרי פולחן עירוניים, שאיש אינו יודע בדיוק מהו המיתוס העומד בבסיסם, אבל כולנו יודעים לזהותם. סביב המקדש המודרני ייבנה מגרש חנייה גדול. לידו יהיה קניון ממוזג. ועל הגג, כנקודת ציון הכרחית לחללית של האנתרופולוג ממאדים, יחוגו שתי הקשתות הצהובות של מקדונלדס.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *