תפריט עמוד

למה התקבצו קבוצות אתניות באסיה לאורך הגבולות?

מי שמטייל בוייטנאם, בלאוס, בדרום סין, במיאנמר (בורמה) ובצפון תאילנד פוגש אנשים מקבוצות אתניות רבות, השומרות על מנהגיהן, על הופעתם ועל הטריטוריה שלהן. קבוצות צבעוניות שאנו נהנים לבקרן ולהכירן ותוהים אם צבעוניותם אמיתית או שהיא בשבילנו, התיירים. אבל השאלה האמיתית היא איך הן התרכזו באזורים אלו.

קבוצות בולטות בצבעוניותן

סוגיית האם לבושן המיוחד הוא בעבורנו נפתרת כאשר מגיעים לכפרים נידחים או פוגשים אותם בדרכים ובשווקים שלהם, שם הם לבושים באותה צבעוניות נפלאה וחיבורים מיוחדים של בדיות, טקסטיליות וצבעים. מבחינתן, הלבוש הססגוני והמעניין מבטא את היותן קבוצות שונות ונפרדות מהקבוצות האתניות הגדולות שסביבן, ובעיקר מהקבוצה האתנית השלטת: בוייטנאם מבני הוייאֵט, בסין – מבני ההאן, בלאוס מהלאוטים (הלאו לום) ובתאילנד מבני התאי. מיאנמר היא מקרה מיוחד, בה קבוצת הרוב (בני הבורמָן) אינה כה גדולה – קרוב ל-50%, וקבוצות המיעוט אינן ממש מיעוט, ומינאמר היא בעצם מעין מדינת פסיפס של קבוצות אתניות.

בפילוח תוך קבוצתי ניכרת מגמה: לאורך ההיסטוריה וגם כיום צעירי הקבוצות האתניות שעומדים להינשא עושים מאמץ גדול כדי ללבוש את הבגדים המרשימים ביותר לאירוע שבטי, ליום השוק או לכינוס. נערות בגיל העשרה מקדישות זמן רב לאריגה, תפירה ורקמה במטרה ליצור את התלבושת המהודרת ביותר בכפר, שעשויה לקבוע את שידוכן, ואימהות שמות דגש מיוחד להכנת בגדים עבור הבנים הבוגרים, בתקווה שכך ירשימו את אותן בנות.

בכל השבטים יש התכנסות קבועה (שנתית או חודשית) בכפר/אזור מסוים למשך כמה ימים, בה חוגגים אירוע דתי או שבטי, נפגשים עם בני המשפחה וחברים שגרים רחוק, מחליפים עמם רשמים ורכילויות, נהנים ואוכלים, וזה גם המקום והזמן לצעירים להכיר זה את זה ולהורים לרקום שידוך. למשל, בני הדונג בסין נפגשים סביב מועד ראש השנה למשך כמה ימים בכפרי גֽווי ג'ואו כדי לחגוג, להיפגש ולהשתדך. חוויה צבעונית ומיוחדת. גם בראש השנה הוייאטנמי/סיני/לאוטי החל בדרך כלל בפברואר (הנחגג על ידי בני המיעוטים כחג "נוסף" על חגיהם) – אחד האירועים החשובים בשנה – מוציאים את הבגדים היפים והחדשים ביותר, מכיוון שברור שיפגשו עם הקרובים והרחוקים וגם הם מאמינים כי לבישת בגדים ישנים בראש השנה תביא עוני באותה שנה.

בנות הדונג (יאו בסין) ושערותיהן הארוכות

בנות הדונג (יאו בסין) ושערותיהן הארוכות

על פי רוב, הצעירים לפני ואחרי הנישואין מקדישים זמן ללבוש הולם ומרשים, אך ככל שהגיל עולה יורדת תשומת הלב לבגדים מקושטים. אנשים מבוגרים לובשים בגדים אופייניים, אך נטולי הידור מיוחד, ומשאירים לצעירים לקבוע את מגמות האופנה החדשה. יש כמובן השפעה מערבית וגלובלית על לבושם של בני השבטים היום; יותר ויותר ניתן למצוא חולצות טי וג'ינס; טכניקות חדשות לייצור בגדים הוכנסו בעידן המודרני, כמו מכונת התפירה בשבטי הליסו והמונג, ויותר מכך נדיר למצוא היום בגדים תוצרת יד. אך בטיול בתוך הכפרים ניתן לראות תופרות, רוקמות ואורגות, היושבות בחדר פתוח או בחצר מוצלת ועושות בגדים ובדים. נשים משבט המונג (המאוד יצירתיות) מצאו כי הבגדים נמכרים הרבה יותר טוב בשוק מאשר בהזמנה, וגם כי השימוש בצבעי בטיק (במקום קישוטים מסורתיים, כמו איצטרובלים וזרעים, אותם היה צריך ללקט ביער ולחורר בעבודת יד קשה) הולכים טוב יותר.  כלומר, כך נראית הקידמה בקרב בני המיעוטים.

נקודת מבט דמוגרפית

דמוגרפית, בארצות אסיה המדוברות האוכלוסייה של "הרוב" דאגה לאורך ההיסטוריה להישאר הרוב (ואף עשתה פעולות שונות לדאוג לכך) ודחקה בפועל את הקבוצות האתניות לשולי "הממלכות". אוכלוסיית וייטנאם מונה היום קרוב ל-95 מיליון איש, והיא מורכבת מ-54 קבוצות אתניות שונות (בני שבטים שונים) שהן פחות מ-10% מהאוכלוסייה; בלאוס חיים כ-7.5 מיליון בני אדם, ויש בה כ-68 קבוצות אתניות המהוות כ-16% מכלל האוכלוסייה – רובם דוברים שפה משלהם, כשלאוטית היא שפה נלמדת שנייה; בסין חיים כמיליארד ו-400 מיליון איש ופחות מ-10% מהם מיעוטים אתניים; אוכלוסיית מיאנמר עומדת היום על 55 מיליון איש, והיא "מדינת פדרציה" שכל אזור בה מיושב על ידי בני מיעוט אתני אחר מ-135 הקבוצות השונות, שהסכים להיות חלק מהמדינה הבורמזית. ועם זאת, בכמה פרקים בהיסטוריה וגם בעת המשטר הצבאי "הרוב" הבורמָני התנהג כמו הרוב במדינות האחרות הנידונות כאן.

בתמונה דמוגרפית כללית, מרוכזים רוב המיעוטים לאורך הגבולות של מדינות אלו. למשל בדרום סין חיים בחבלי גווי ג'ואו, יונאן, טיבט, גואֱנג שי, גואנג דונג ועוד, קבוצות מיעוטים קטנות מאוד: יאו, ג'ואנג, בני יִי, נאשי, באו, דונג, טיבטים ועוד. במערבה חיים האויגורים (ומיעוטים שהגיעו במאות האחרונות – טג'יקים, אוזבקים, קזחים ועוד), ובצפונה צאצאי מונגולים ומנצ'ורים. גם בצפון וייאטנם מרוכזים קבוצות המיעוטים הקטנות – לאו לאי, תאי, זאו, דונג, בני יִי, מונג ואחרים, כשהוייאט (כך הוייטנאמים מכנים את הקבוצה האתנית שלהם) חיים בכל וייטנאם, ההואָה (סינים) חיים בעיקר בשפלה ובערים הגדולות, ובאופן יחסי מצבם הכלכלי טוב יותר מכל שאר בני הקבוצות, ובני הצ'אם (ממלכה עתיקה שנעלמה, וצאצאיה התאסלמו) והקֽֽמר (ממלכה עתיקה, ששרידיה הם קמבודיה של היום) חיים במישור החוף הדרומי ובדלתה של המקונג, בעיקר לאורך הגבול. כלומר, התופעה היא שככל שהקבוצה האתנית קטנה יותר – היא דחוקה יותר לאזורים ההרריים והפחות פוריים של מדינות אלו. זו תופעה שרואים אותה לאורך כל ההיסטוריה של מזרח אסיה.

סבתא טיבטית נושאת את נכדה כדי שבתה תוכל לצאת לפרנס

סבתא טיבטית נושאת את נכדה כדי שבתה תוכל לצאת לפרנס

בנות גואנג, המיעוט הקטן הגדול ביותר בסין - יושבות ומפטפטות במרכז הכפר

בנות גואנג, המיעוט הקטן הגדול ביותר בסין – יושבות ומפטפטות במרכז הכפר

הוייטנאמים קוראים לכל מרכיב אתני ”שבט“ כולל להם עצמם, הסינים מין דֽזָאו – שפירושו "עם" או "עממים" והלאוטים קוראים לקבוצה אתנית "לאו". לכל קבוצה אתנית מראה חיצוני אופייני משלה, שהתפתח במשך הדורות, וכל דור הוסיף או שינה מעט מהמראה החיצוני.

סיפור וייטנאם

הקבוצה הגדולה ביותר באוכלוסיית וייטנאם הוא שבט הוייאט (או אנאם), המונה כ-90% מכלל האוכלוסייה. מקורם מגזע מונגולואידי, כמו הסינים. תושבי החלק הצפוני, המאופיין באקלים קריר יותר מאשר בדרום, מאופקים וסגורים ביחס לתושבים הדרומיים, וניכרת השפעה דתית ותרבותית סינית עד היום. הצפון נחשב גם לקומוניסטי יותר (מה בהחלט חיבר אותו לסין לאורך ההיסטוריה המודרנית, ותמך בהם כל עוד מאו דזה טונג היה בשלטון [עד 1976]). הדרום, לעומת זאת, מאופיין באקלים חם וטרופי, ומזכיר באופיו את מדינות דרום מזרח אסיה. היסטורית, הדרומיים נכונו יותר לשתף פעולה עם כובשים וזרים, כמו הצרפתים והאמריקנים, ואימצו ממנהגיהם. אחד הביטויים לכך הוא שיעורם הגבוה של הנוצרים בדרום, בעיקר אם זוכרים שאחוז הנוצרים בכלל האוכלוסייה הוא שמונה בלבד, והקמת דת חדשה "קאו דאי" שאספה מכל הדתות "את הטוב" ולה פנתיאון מרשים של אישים שתרמו לאנושות.  ביטוי נוסף הוא החשיבה הפלורליסטית, הקפיטליסטית והפתוחה יותר (הנראית אף באומנות הדרום), ששולטת בכלכלת האזור, ומשפיעה משם על כל אופייה של וייטנאם – שהוא קומוניסטי עם פן חזק מאוד של כלכלה קפיטליסטית.

בניו של ”השבט החופשי“ (שבט ה"מונג" או מאו/יאו) היגרו לכאן מסין, וניתן לפגוש אותם בארצות דרום מזרח אסיה, כמו תאילנד, בורמה ולאוס, אם כי רובו חי באזור סאפה והצפון של וייטנאם. בני השבט, ובעיקר בנות השבט, מפורסמים ברקמה שלהם, ולא אחת בעת טיול בכפרים ניתן לראות כישור ניצב בבתים או במקום מוצל בחוץ, מכונת תפירה או אריגה, או סתם חבורת בנות (או בנים) היושבים יחדיו ועסוקים במלאכה. הם גם התמחו בתכשיטנות כסף – סמל מעמד מחד והגנה מאידך. גם נשים וגם גברים עונדים תכשיטים, כי הם מאמינים שזה החיבור גוף-נפש, וניתן לראות שלתכשיטים יש מוטיבים קבועים, למשל נחש הוא הגנה נגד כוחות הרשע. בני המונג מתפרנסים מגידול אורז, תירס, שיפון, קנביס וכותנה, וחלקם אף מגדלים פרגים לאופיום. שבט זה הצליח לאורך ההיסטוריה להיות אדפטיבי וגמיש, ושינה את משלח ידו ואת "התגייסותו" ליחידה המדינית בה חי – לפי שיקולי שרידותו וגדילתו.

בת שבט מונג הצבעוני (נדמה שהן חובשות מגבת על הראש)

בת שבט מונג הצבעוני (נדמה שהן חובשות מגבת על הראש)

לשבט חמישה תתי שבטים בוייטנאם: ”מונג צבעוני“, ”מונג שחור“, ”מונג ירוק“, ”מונג אדום“ ו“מונג לבן“. ניתן להבחין בין הקבוצות בין השאר לפי מופעם החיצוני: המונג הצבעוני – הקבוצה הגדולה ביותר – לובש שכבות על שכבות של בדים צבעוניים, ולרבות מהנשים יש כובע על הראש עשוי מגבת צבעונית. המונג השחור והירוק צובעים באינדיגו את בדיהם, ועושים עיטורים בבטיק, חגורות נקלעות מצמח הקנביס והם לבושים ביותר "שחור" ושחור מעוטר מהמונג האחרים; הגברים לובשים כיפה (ואין לזה קשר ליהדות או לאיסלאם) ונשים חובשות כובע פתוח. נשות המונג האדום אוספות את שיערן במין תסרוקת גדולה ונפוחה, בתוכו שיער של קרובי משפחה מתים… דבר זה קיים גם בבני המונג החיים בסין (מכונים יאו). הם מטריאליניים, כלומר השושלת המשפחתית נקבעת על פי הנשים וחיים באזורי גואנג שי – בדרומה של סין. לנשים שם יש נוהג מיוחד ושונה – הן שומרות כל שערה שנופלת להן במהלך חייהן, ומשלבות אותה בתוך שיערן הטבעי (כלומר, הן המציאו את רעיון תוספות השיער). יום יום הן רוחצות את השיער הארוך ומייבשות אותו, ואז אוספות אותו באופן שיבטא את מצבן החברתי: רווקה, נשואה או זקנה (ולעתים אלמנה). כיוון שהנשים בוחרות את בחיר ליבן, נפוץ סיפור שהן מקיימות מערכות יחסים פתוחות כל עוד הן צעירות, וכשמישהי הרה – אז היא בוחרת את בחיר ליבה ונישאת.

בת יאו (מונג) שלמדה לעשות חנדלך לתיירים

בת יאו (מונג) שלמדה לעשות חנדלך לתיירים

קבוצה מעניינת אחרת, הם בני הדזאו (זאו) האדומים, שניתן לזהותם בקלות בשל הטורבנים האדומים שהם חובשים (לעתים אדום עם לבן), כשמתחת ראש הנשים ושיער הפנים מגולחים! (כמו בתמונה). הם נחשבים יזמים הגדולים בקרב השבטים, בתחומי אריגה, חקלאות, תעשיית נייר ויש להם מורשת ספרותית גדולה כתובה סינית, ולמרות שמספרם מאוד קטן הם שבט שנחשב חזק מאוד.

שבט התאי הוא המיעוט האתני השני בגודלו בוייטנאם (אחרי ההואה, המיעוט הסיני). השבט נחלק לשני תת שבטים: "תאי השחור" (מכונים "תאי וייטנאמי") ו"תאי אדום". הם כונו כך בהתאם לצבע הלבוש ולמקום מושבם ליד הנהר האדום או השחור. התאי השחורים הם החרוצים שבהם והמשגשגים, מעבדי אורז ברמות ההרים, מייחסים מקום חשוב להשכלה, אך נאמנים למורשתם – פולחן רוחות ושירי וריקודי עם… הם נושאים את התינוקות מרגע הלידה לכל מקום עד גילאי 5-4!

מאוד קל לזהותם: כיסויי הראש (נראים כמו כובעי אדמירלים) כוללים טורבן שחור, מעוטר ברקמה; חצאית צרה, אבנט וחולצה צמודה עם כפתורי כסף. הם צובעים לעצמם את הבדים בשחור, ובכל כפר של תאי שחורים תראו חבלי כביסה עם הרבה בדים שחורים לאחר צביעה.

כשמטיילים, מגלים שרוב בני השבטים (אלו שמתוארים כאן ואחרים) נמוכים יותר מאשר הוייאט או ההואה (סינים)!

סיפור מיאנמר (בורמה)

הקבוצה הגדולה במיאנמר בני הבורמן (וגם במר/באמה) מונה בסביבות 32 מיליון. שמה של הקבוצה היקנה לבורמה את שמה, שכן בהיסטוריה הם היו אלו שאיחדו יחדיו את הקבוצות האתניות למאוחדות כממלכה אחת גדולה. מקורם סינו-טיבטי ונדדו מאזורים אלו (יונאן והרמה הטיבטית) מהמאה ה-7, ודחקו את בני הפיו והמון (שנשארו והפכו להיות קבוצה אתנית יותר קטנה). במהלך ההיסטוריה הם התערבבו גנטית עם בני היי, הקארן והמון, וגם עם ההודים. רובם חי במישוריה הפוריים של מיאנמר, סביב שני הנהרות הגדולים.

בני הבורמן – גברים ונשים – לבושים בסרונג, חתיכת בד אחת המלופפת על המותניים ומקופלת מעט לשמירת יציבותה על הגוף. באירועים רשמיים הם עונדים תכשיטי זהב, רקמות משי וג'קטים עליונים (גברים לעתים לא לובשים חולצה מתחת לג'קט) וגם טורבן (גאונג באונג) על ראשם. שני המינים נועלים פאנאט – מעין סנדלים. בעבר היו הגברים מקועקעים, עונדי עגילים ובעלי שיער ארוך; התמערבות ומלחמת העולם ה-2 שינו אופנה זו. זו קבוצת אוכלוסייה מאוד בודהיסטית, מהזרם הטרוואדי ("זרם האבות הקדומים") שהגיע מאזורי טיבט של היום. חייה נסובים סביב הדת – בכל בית יש פינה מקודשת, בכניסה לבית מן החוץ או מן הפנים, כל אחד עולה למקדש המקומי ולמקדשים החשובים במיאנמר פעם בכמה זמן, חשוב להם לרצות את הנאטים – רוחות המתים, והצעירים עוברים טקס מעבר: שינביו (Shinbyu) לבנים ונאר תא (Nar tha) לבנות – מעין טקס הנערך במקדשים הבודהיסטים, הכולל חגיגות והכנסתם כ"חתנים וכלות" אל "הדת", ורבים מהם מסיימים את הטקס ומצטרפים למנזר (המנזרים הם בתי הספר היותר טובים במיאנמר, והחינוך ברובו מתקיים סביבם), ניקוב אזני נשים וענידת עגילים, ולבסוף, החגים הם חגים של מקדשים – נערכים במשך כמה ימים עד כמה שבועות כל שנה באותם תאריכים במקדשים וסביבם. חגיגות מעניינות, שמחות וצבעוניות.  כולם, גם מי שאין לו, נותנים "דאנה" (תרומה) ועושים מדיטציה (ויפאסנה).

כלה וחתן טיבטיים בצילומים על רקע המנזר הגדול בגונג דיאן, הדומה לפוטלה שבלהאסה

כלה וחתן טיבטיים בצילומים על רקע המנזר הגדול בגונג דיאן, הדומה לפוטלה שבלהאסה

כ-9% מהאוכלוסייה במיאנמר הם בני שאן החיים ברמת שאן (קרוב למשולש הזהב). הם קרובים לגזע התאי (סיאמי) צאצאי הלאהו והתאי, והיגרו לכאן מתאילנד אל רמת יונאן ומשם אל מיאנמר.

במקור על רמת השאן היו מעין תת מדינות של 32 קבוצות שונות, ביניהם שש קבוצות גדולות (Shan, Pa O, Intha, Taung Yoe, Danu, Pa Laung) שאפשר לראותם בשווקים ברמת השאן וסביב אגם אינלה; את בני השאן אפשר לזהות לפי לבושם: ג'קט בסגנון סיני (ורוד, כחול או צהוב), לונגי, חולצות חסרות שרוולים, וג'קט ארוך שרוול וטורבן בצבע זוהר.

בני השאן נשלטו ע"י נסיכים (sawbwas סוובואס), שהיוו איום על השושלות הבורמניות. אחרי חורבן באגאן (1278) הם הצליחו לבנות אימפריה, ששלטה למשך 200 שנה על רוב מרכזה של מיאנמר; אבל מאבקים פנימיים בין הסאובוואס מנעו מהם להתאחד ולהמשיך לשלוט.  ב-1959 חתמו הסאובוואס של בני השאן על הסכם נה וין, שהכיר את זכויותיהם ההיסטוריות ונתן אוטונומיה ל"מדינת השאן".  פוליטית הם זוכים ליותר אוטונומיה משאר הקבוצות האתניות. במקור בני השאן היו סוחרים, אך קרבתם למשולש הזהב ולמגדליי ומשווקי האופיום מגלגל לידיהם כספים רבים –  שמסבסדים את הצבא שלהם. בנוסף הם אמני לכה וכסף.

קבוצה החיה על רמת השאן, ובעיקר סביב אגם אינלה, היא בני האינתה או "בני האגם". הם טיבטו-בורמנים במקור, והם חיו בדרומה של מיאנמר, כמו שהאגדה מספרת, עד שעזבו שני אחים את דאווי שבדרום, והגיעו ב-1210 לנארא פאטיסיתו (narapatisithu). המלך היה מרוצה מחריצותם של השניים והוא הורה להביא עוד 36 משפחות למקום; לפי האגדה בני האינתה סביב האגם – הם כולם צאצאי אותן 36 משפחות! כשהגיעו, האגם היה מיושב בבני השאן והמון, ובני האינתה היו חייבים לבנות את בתיהם על האגם עצמו ולהוציא ממנו את פרנסתם – כך התפתחו שיטות דייג, צייד וחקלאות (וכמובן בנייה) ייחודיות להם. עד המאה ה-18 עזבו כל בני המון את האגם והוא נותר מיושב רק על ידי בני האינתה.  את השיטות הייחודיות שהם פיתחו – חתירה מיוחדת ברגל אחת, כדי לפנות את ידיהם לדייג עצמו, ערוגות צפות מקובעות בכלונסאות וצפות בעזרת יקינטון המים, ועליהם מגדלים הכל! ועוד – ניתן לראות עד היום!

התקבצות לאורך הגבולות –  איך ולמה?

היסטורית קרו כאן שני תהליכים שונים: האחד אורגני והשני ממוסד ומאורגן. התהליך האורגני כלל התיישבות קבוצות חזקות וגדולות באזורים יותר פוריים ויותר אסטרטגיים, ודחיקת קבוצות קטנות מאותם אזורים. לעתים התיישבות שכזו כללה כיבוש של אזורים רחבים יותר סביב האזור הפורה, ו/או המרת האוכלוסייה הנכבשת/נדחקת דתית או תרבותית (בנחמדות או באלימות). ללא ספק נרקמו גם יחסים בין הקבוצות, שתרמו להקטנת הקבוצות הקטנות (ובחלק מהמקרים זה היה יזום, על מנת לשמור על מערכת יחסים מחייבת ועל מנת להשקיט את ההתנגדויות) – נישואין בין הקבוצות, השתלבות חברתית וכלכלית (לעתים כי זה היה דרך לשרוד או להתקיים בכבוד). דוגמה לכך אפשר לראות עם השתלטות הוייאט על אזוריה הפוריים של מזרח חצי האי הדרום-מזרח אסייני – דלתת המקונג, דלתאות הנהר האדום והשחור ועוד, ודחיקת ממלכות  אחרות שהיו שם: בני הפונאן, בני הצ'מפה (צ'אם), בני הקמר, או השתלטות בני בורמן על עמקי האירוואדי, ודחיקת הקבוצות האתניות – הפיו, המון, בני האינתה ואחרים – לאזורי ההר הגבוהים יותר והפוריים פחות. קבוצות אלו למדו שבאזורי שוליים חקלאיים ופוליטיים הם פחות סובלים מלחץ הרוב, ורובן העדיפו להישאר בהן גם כשהיתה להן אפשרות לחזור ולחדור ל"ארץ הנושבת". (ואם עשו כך, כמו שקרה מספר פעמים במיאנמר, הן ספגו כיבושים אלימים והטרדות קשות).

התהליך השני, הממוסד והמאורגן, היה לעשות פעולות מאורגנות ומתוכננות, שיתעדף את האוכלוסייה של הקבוצה החזקה והגדולה על פני שאר הקבוצות, הן על מנת ליצור הומוגניות אתנית והן על מנת להרגיע (או לדכא) את השטח. דוגמה ידועה היא ההשתלטות הדמוגרפית של הסינים באזור שינג ג'יאנג (מערב סין) ובאזור טיבט. הם עשו זאת על ידי העברת אוכלוסיות האניות (סינים) אל אזורים אלו, איכלוסם בערים ובעיירות חדשות שנועדו בעבורם, העברת תעשיות לאזור ותעדוף עובדים סינים-האנים על פני עובדים אחרים. יותר מזה, הם הקימו מפעלים ופרויקטים רווחיים שהעסיקו את ההאנים, אבל לא את הקבוצות הילידיות. במקביל, הם החלו לפעול אל מול האוכלוסיות המקומיות – האויגורית והטיבטית, ומנעו מהם קבלת זכויות ותקציבים. דוגמה פחות ידועה היא כיבושן של "ממלכות" אתניות (ממלכת השאן, ממלכת פיו ועוד) על ידי בני הבורמן, והשלטת הבודהיזם על אותן אוכלוסיות. בזמן המשטר הצבאי במינאמר (1962–2010) הצבא היה נוהג לבצע "טיהורים אתניים" כל שנה, סביב תחילת האביב – כלומר, לטפל באוכלוסיות בעייתיות (כהגדרתם). כולנו היינו עדים לטיהור האחרון, שהוא המשך ישיר של אותו נוהג צבאי – טבח בני הרוהינגה המוסלמיים. אמנם הסיבה המוצהרת היא שבמחוז ראקין יש שתי אוכלוסיות – הראקין (בודהיסטים ברובם) והרוהינגיה (מוסלמים ברובם), וביניהן מתחים שהובילו לאלימות, כאשר הבודהיסטים תוקפים לעתים קרובות את הרוהינגיה.

כך או כך, נדחקו אותם בני הקבוצות הקטנות לאזורים בהם הם יכלו לחיות, להגן על עצמם, להיות מרוחקים ומבודדים ולקיים את אורחות חייהן המעט שונות. לנו, המטיילים באזור זו מחכה חוויה של צבע, מגוון ויופי – כל קבוצה שונה מהאחרת, מעניינת ומיוחדת, ורק צריך להפעיל את האצבע המצלמת ללא סוף.

האם היית ביעד הזה?

  • 2

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

דובאי, איחוד האמירויות מרחפן

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *