תפריט עמוד

לודוויג השני – מלך האגדות אהב חשמל ואופרה

לודוויג השני – מלך האגדות אהב חשמל ואופרה

לודוויג השני רצה שיזכרו אותו כחידה. במידה רבה עלה הדבר יפה: הוויכוח סביב שאלת שפיותו עדיין מתנהל בכל עוזו, ואיש אינו יודע איך מצא את מותו. הטירות המופלאות שבנה, הפכו לאתרי עלייה לרגל והוא דמות נערצת עדיין ברחבי גרמניה. הבווארים לא שכחו את המלך המתבודד, שהפריח זיקוקין באגם ורצה לפתח מכונת טיסה ולבנות את הארמון המדהים ביותר

בליל ה-13 ביוני 1886 התגלתה גופתו של המלך צפה על-פני המים, לא רחוק מהחוף. רגליו נגררו על הקרקע. מחוגי שעונו נעצרו בשעה 06:45 בבוקר. כמה מטרים ממנו נמצאה גופתו של הפסיכיאטר שלו, דוקטור גודן, שקועה בבוץ. בחצות הודיעו באופן רשמי על מותו של לודוויג השני, מלך בוואריה, המכונה ה"מלך מן האגדות". בלוויה, שנערכה במינכן כמה ימים אחר כך, צעדו קרובי משפחתו מן האצולה האירופית ואחריהם המוני העם. קהל מרשים ליווה את המלך בדרכו האחרונה. כשהגיעה תהלוכת הלוויה לכנסיית סנט-מיכאל, פרצה סערה. גשם שוטף ירד על המשתתפים וברק פגע בחזית הכנסייה. "השמיים בוכים על המת", לחשו קולות.
הילה מיסטית, רומנטית אופפת את חייו של לודוויג השני (1886-1845). מותו המסתורי, שנסיבותיו אינן ברורות עד היום, רק מוסיף לתעלומה.
בעיני הגרמנים לודוויג השני הוא גיבור עממי, ודמותו מושכת תיירים לבוואריה ומפרנסת בכבוד את השלטונות המקומיים ואת גרמניה כולה. לודוויג השני לא הפך לגיבור בגלל פעולות הומניטריות. פעולות כאלה, כך מסתבר, מרשימות את העם הגרמני פחות. לודוויג השלישי, מלך בוואריה האחרון ובן דודו של לודוויג השני, שתמך במחקר להדברת מחלת השחפת וסיבסד חלב לילדים ואת חינוך האיכרים להגיינה, זכה לכינוי גנאי: "איכר החלב". לודוויג השני, לעומתו, שהיה אהוב ונערץ, התעסק בעיקר בעצמו. "המלך מן האגדות" בנה רוב ימי שלטונו טירות מפוארות והתבודד בהרי האלפים.
הוא עלה לשלטון ב-1864, כשהיה בן 18 ומת בגיל 41 בלבד. "האלים ממיתים בגיל צעיר את מי שהם אוהבים", טוענת אימרה גרמנית. הוא היה יפה תואר, גבוה, בעל מבנה גוף חטוב, עיניים כחולות חולמניות ושיער שחור ומתולתל. הוא פיתח טעם אמנותי אנין וידע פילוסופי נרחב, ואהב מאוד להתבודד. במהלך טיוליו בהרים פגש לעיתים אנשים מפשוטי העם. אלה ידעו לספר אחר כך בהתרגשות על מפגשים אלה. הם אהבו אותו עוד יותר בגלל המלים הספורות שהחליף איתם. העם לעולם לא סלח לממשלה ולדודו של המלך לואיטפילד, על שהרחיקו את לודוויג מהשלטון בטענה שהוא מעורער בנפשו, ועל שגזלו את כתרו, שמו אותו במעצר והביאו עליו את סופו הטראגי.

רעב ובדידות

לודוויג השני נולד ב-5 באוגוסט 1845, ביום הולדתו של סבו לודוויג הראשון משושלת ויטלסבך, ששלט אז בממלכת בוואריה. רעמי 101 תותחים הכריזו על הולדתו של בן לנסיך מקסימיליאן, שנקרא על שם סבו לודוויג.
לודוויג הראשון היה איש תרבות ותמך באמנות. הוא פיתח את מינכן והפך אותה לעיר בירה. בגיל העמידה נאלץ לוותר על כיסא המלכות בעקבות רומן סוער ויקר, שניהל עם הרקדנית הצעירה לולה מונטז. מקסימיליאן בנו עלה לשלטון.
מקסימיליאן, איש קשוח וחרוץ, דרש מעצמו הקרבה עצמית יומיומית לממלכה, ולבניו, לודוויג ואוטו, העניק חינוך ספרטני. הוא הכריח אותם ללמוד שעות רבות ביום ושלל מהם ארוחות על כל עבירה. כל זאת בהתאם לסיסמה חינוכית, פופולרית באותה תקופה: "בטן מלאה אינה אוהבת ללמוד". הנסיכים לא סבלו חרפת רעב רק בזכותה של משרתת מבוגרת בארמון, שתרמה להם מארוחותיה.
בין הבן העדין, האינטלקטואל והרומנטי ואימו, אשה פשוטה, שמעולם לא נגעה בספר ולא התעניינה במוסיקה, לא היתה אהבה והבנה. העובדה שחונך להיות יורש העצר עוד הגבירה את בדידותו. ללא חברים, ללא קשר לנשים, ללא מגע אמיתי עם החיים מחוץ לחצר המלוכה, יצר לודוויג עולם משלו. אוטו, שהתקשה לעיתים לקבל את הדומיננטיות של אחיו, ניסה למרוד. באחת הפעמים התנקם בו לודוויג במשחק, בו העמיד פנים שהוא מוציאו להורג. גם לאחר אירוע זה נותר אוטו חברו היחיד, עד שחוויות המלחמה הקשות שיבשו עליו את דעתו, והוא נכלא לכל ימי חייו.
עולמו של הנסיך הצעיר היה מאוכלס בגיבורי מיתוסים גרמניים, שקישטו את קירות הטירה הוהנשוואנגאו (HOHENSCHWANGAU), בה גדלו הנסיכים: זיגפריד על סוס, חרבות קסומות, שריון, דרקונים, גיבורים וגמדים. עבור לודוויג הפך עולם זה למציאות. הנסיך חש עצמו קרוב ללוהנגרין, טאנהוייזר ופרסיוול (כולם גיבורים של אגדות עממיות באירופה ודמויות באופרות של ואגנר), יותר מאשר לבני משפחתו. בעובדות אלו השתמשו מאוחר יותר, כדי להוכיח את שגעונו.

נוף פנטסטי
הוא היה בן 18 כשאביו מת והוא הפך מלך, זאת מבלי שסיים את לימודיו או את הכשרתו לתפקיד קשה זה. השלטונות סברו שיוכלו להשתמש בו למטרותיהם, אך לודוויג סירב לשחק את תפקיד הבובה. כבר בתחילת דרכו התנגד לנסיונות החוזרים והנשנים להגביל אותו. כשסירבו לאפשר לו לגור בפינה מסוימת של הארמון במינכן, בטענה כי "יהיה קשה להעביר את כלי הניקוי לאגף אחר", אמר בכעס: "אני אגור איפה שארצה", והוכיח בכך לראשונה את עצמאותו.
בארמון במינכן יצר לודוויג עולם משלו. אל חדריו הפרטיים מוביל מעבר הניבלונגים, שעל קירותיו צוירו סצינות מתוך האגדה הגרמנית. ליד החדרים הללו בנה המלך גינת דקלים, פרי דמיונו, שאת ההשראה לבנייתה קיבל מארמון הזכוכית המפורסם במינכן (הארמון נשרף ב-1931) ומפאווליון, שהוצג ביריד העולמי בפריס ב-1867. הגן היה מבנה זכוכית וברזל, שניצב על גג בניין הארמון. צמחו בו דקלי תמר, בננות וצמחים טרופיים אחרים, ובאגם המלאכותי הקטן שטו ברבורים. גשרון, בקתה רומנטית, תוכים מדברים על העצים וטווסים צועדים בגאווה בדשא, השלימו את התפאורה.
הנסיכה הספרדיה, מריה דה לה פאז, שהתארחה בגן, לא האמינה למראה עיניה. לודוויג ליווה אותה דרך הנוף הפנטסטי והזמין אותה לאוהל עשוי משי כחול ומכוסה בוורדים. האגם היה מואר באור (חשמלי) מיסטי. באוהל הציע לה המלך כיסא שניצב על גב שני פילים מגולפים, מכוסה בפרוות אריה. במהלך הסעודה הופיעה לפתע, ליד הירח (החשמלי) המלא, קשת בענן. "אלוהים, זה חלום", קראה הנסיכה.
לודוויג תכנן לבנות במינכן מבני פאר, בין השאר שדרה רחבה, שבסופה יתנוסס תיאטרון העתיד: בניין גדול וגבוה יותר מבניין האופרה. את תכנונו של בניין התיאטרון הטיל על גוטפריד סמפר, אדריכל מומחה לבנייני אופרה. הפרויקט החל בשנת 1864, ולודוויג רצה לסיימו עד 1867, ולהציג על בימתו את בכורת "טבעת הניבלונגים" של ואגנר. אלא שבאותה שנה הודיעה הממשלה לארכיטקט, שהפרויקט לא ייצא לפועל בגלל חוסר אמצעים. אכזבתו של המלך היתה גדולה, ולאחר סכסוכים אחרים ומתמשכים עם הממשלה יצא להתגורר במקומות אחרים בבוואריה, שם הצליח להגשים חלק מהפנטסיות שלו.

פאר וטכנולוגיה
ארמון לינדרהוף, השוכן כמאה קילומטרים דרומית מערבית למינכן, באלפים של אמגאו, היה אחד הפרויקטים הללו, היחיד שהגיע לסיומו. החללים בארמון זה קטנים באופן מפתיע, והכל עמוס בקישוטים בסגנון ברוק ורוקוקו. רצפת עץ מגולפת, אח פתוח משיש, עבודות בלפיסלזולי (אבן כחולה חצי יקרה), ציורי קיר מפוארים וקישוטי זהב נראים בכל פינה. המלך השגיח על בניית כל חלק. לעיתים ביקר כיפוף משענת של כיסא, או תנועת ידה של דמות בציור.
בארמון זה הוא הגשים חלום ישן: אולם מראות לפי דוגמה צרפתית. האולם קטן, אומנם, אך ההשתקפות בו אינסופית. מקבינט של גובלנים צועדים לאולם הקבלה משם, לחדר הגינה, בו עומדת מיטתו הענקית של לודוויג. חדר העבודה מרופד בגלימת המלכות של דודו אוטו. בהמשך חולפים התיירים על פני קבינט כחול, קבינט גובלנים שני, חדר הלבשה, קבינט סגול וחדר אוכל מעוגל, אשר בו אהב לודוויג לסעוד לבדו. כדי להימנע מלפגוש במשרתים במהלך הארוחה, בנה לודוויג מערכת מיוחדת, שהיתה אופנתית בצרפת. מערכת זו הרימה את השולחן מהמטבח, דרך רצפה נפתחת, לחדר האוכל שמעל. גם רצונו העז בהתבודדות התפרש מאוחר יותר כסימן לשיגעון.
הגינה היתה בסגנון צרפתי: צמחייה מסודרת באופן סימטרי, גיאומטרי, במרכז מזרקה עם דמויות של פלורה ומלאכונים שמנים ומוזהבים. בפינה מרוחקת מעט, בנה לודוויג את "מערכת ונוס", מבנה דמיוני מהאופרה "טאנהוייזר או מלחמת הזמרים בווארטבורג", (של ואגנר), שצורתה כצורת הלגונה הכחולה בקאפרי. על הקירות ציורים רומנטיים של ברבורים במים. האגם עטוף באור קסום, חשמלי כמובן, ומערכת החשמל יוצרת גם גלים. לודוויג אהב לשוט שם בסירתו, שנראתה כברבור ענק, ממש כמו לוהנגרין, אביר הברבורים האגדי, גיבור האופרה של ואגנר.
בטירה בלינדרהוף ניסה לודוויג לבנות בהקטנה, מה שקיווה לבנות בממדים מרשימים יותר במקומות אחרים. את אולם המראות בנה שוב, הפעם בארמון המפואר מכולם הרנקימזה (HERENCHIEMSEE). הארמון היה העתק של ארמון ורסאי, אך אולם המראות בו היה גדול יותר. אורכו היה 75 מטרים והוא הואר ב-52 פמוטים עומדים ו-32 מנורות תלויות ובהן 2,500 נרות. גם השמיכות וריפודי חדר השינה היו העתק מוגדל של לינדרהוף, והם עלו ל-30 תופרות בשבע שנות עבודה. הקיוסק המאורי, מערת ונוס ובקתות שונות גם הם חזרו על עצמן בהרנקימזה או בארמון נוישוואנשטיין. אך חלק גדול מתכנוניו של לודוויג לא הושלם מעולם.
טירת נוישוואנשטיין היתה הפרויקט החביב עליו במיוחד. זוהי טירת אבירים בסגנון רומני עם מרכיבים ניאו-גותיים וביזנטיים, שנבנתה על פסגת הר. היא תוכננה בחלקה על-ידי קריסטיאן יאנק, מתכנן בימות אופרה. 17 שנים נמשכה בנייתה, אך מותו של המלך מנע את סיומה.
בטירה אינספור אולמות וחדרים. בית אבירים, אולם שירה וציורי קיר מתוך פרסיוול ולוהנגרין. אולם המלכות הוא בעל כיפה כחולה עם כוכבים נוצצים מזהב. השתמשו שם בכל סוגי השיש כמו באיה-סופיה באיסטנבול. בתוך גומחה עומד כיסא מלכות מוגבה, לפני רקע שכולו זהב. ליד חדר העבודה גן דקלים קטן עם מזרקה ומערה מלאכותית עם סלעים, מפל מים וירח חשמלי.
לודוויג אהב להשתמש בטכנולוגיה המודרנית. במטבח היו מים זורמים, קרים וחמים. השיפודים הונעו על ידי טורבינה. הרצפה היתה מחוממת בעזרת אוויר חם, והותקנה גם מעלית למזון. המזחלת של לודוויג היא הרכב הראשון בעולם עם תאורה חשמלית. אחת ההוכחות שסיפקה הממשלה, מאוחר יותר, לשגעונו, היה רצונו לפתח מכונת טיסה. עשר שנים לאחר מותו התרוממו האווירונים הראשונים.

חסד מלכותי
אהבתו הגדולה למלחין האופרות המפורסם ריכרד ואגנר שיקפה את אהבתו למוסיקה. כבר בגיל 13 קרא את ספרו של ואגנר בהמלצת הוריו, שנתנו לו אותו, למרבה האירוניה, כדי שישתעמם ויפסיק להתעניין במוסיקה. בגיל 16 ראה את "לוהנגרין", ומאז אהב את ואגנר אהבה לוהטת, וחלם לפגוש אותו. כשהפך למלך החליט לחפש אחריו.
ואגנר, שהיה אז כבר גבר מבוגר, סבל מבעיות כלכליות קשות. הוא היה חייב כספים רבים, ונאלץ לברוח מווינה ולהסתתר מאימת נושיו. לודוויג מצא את המלחין המפורסם מסתתר בשטוטגרט.
ואגנר התקשה להאמין למראה עיניו. מולו התייצב מלך יפה כמלאך, שרצה לשלם את חובותיו ולתת לו בית. "הוא כה יפה, נשמתו כה עשירה ונהדרת, שאני פוחד. חייו יעברו כמו חלום אלוהי ויעלמו מעולם כה גס", אמר ואגנר לאחר פגישתם הראשונה. במידה מסוימת צדק.
במהלך היכרותם כתבו השניים מכתבים זה לזה, שנקראים כמכתבי אהבה. חברות זאת גרמה ללודוויג צרות רבות. ואגנר לא היה אהוד על העם הבווארי, משום שחי ללא נישואין עם בת זוגו קוזימה, שהיתה אשתו של האנס פון בולו, פקיד בחצר המלכות. דבר זה לא הפריע לאויביו של לודוויג להאשימו בנטיות הומוסקסואליות. בעיתונות כונה ואגנר "לוליס", רמז לכך שהוא היה ללודוויג השני, מה שהיתה לולה מונטס ללודוויג הראשון. העיתונים גם התלוצצו על נדיבות המלך כלפי המלחין, ותיארו בהרחבה כיצד נהגה קוזימה להזמין כרכרה ולהעמיס עליה שקים מלאי מטבעות. הלחץ הציבורי הכבד אילץ את לודוויג לגרש את ואגנר ממינכן.
לודוויג האמין לוואגנר וקוזימה כי קשריהם טהורים ורוחניים בלבד. הוא חתם על פי בקשתם על מסמך, בו הכריז שהוא מאמין בכבודה וביושרה של גברת פון בולו. המכתב התפרסם בעיתונות. כשגילה כי שני ילדיה האחרונים של קוזימה הם ילדיו של ואגנר, ניתק לודוויג המאוכזב והכואב את הקשר עם בני הזוג.
הוא היה אהוב ונערץ על נשים רבות. כל בוואריה ציפתה בהתרגשות לנישואיו. הוא עצמו לא התעניין במיוחד בנשים. בילדותו הרחיקו ממנו נערות, וקשריו עם אימו לא היו טובים. כך קרה שנשים הכיר רק מהאגדות, ולפיכך הן היו עבורו דמויות רוחניות ומופשטות.
האשה היחידה שהרשימה אותו היתה בת דודתו אליזבת', שהיתה מבוגרת ממנו בשמונה שנים ודמתה לו פיסית. היא לא רק היתה יפהפייה, אלא גם אינטליגנטית ובעלת אישיות חזקה. היא היתה אולי האשה היחידה שהתאימה לו, אך כשהתהדקו הקשרים ביניהם כבר היתה נשואה לפרנץ יוזף, קיסר אוסטרו-הונגריה. נישואיה היו בעייתיים, והחברות עם לודוויג יָקרה לה מאוד. היא הגיעה לבוואריה לעיתים קרובות, כדי לבקרו.

אכזבתה של בוואריה
כשהבין שאליזבת' לא תהיה שלו לעולם, החליט לודוויג לחזר אחרי אחותה הקטנה והיפה סופי שרלוט, שהמיומנות הרבה בה ניגנה את יצירותיו של ואגנר, הרשימה אותו. לודוויג השלה את עצמו שהוא מאוהב בה. הוא ביקר בפוסנהופן באגם שטרנברג, בו התגוררה המשפחה וכתב לסופי מכתבים. הוא האמין שהיחסים ביניהם יתפתחו לאהבת אמת. כאשר ביקש את ידה מחאה כל בוואריה כפיים לזוג היפה.
תמונת בני הזוג נחרטה על מטבעות. כרכרת זהב, שעתידה היתה לשאת אותם ביום החתונה, נמצאת עד היום באוסף הכרכרות בטירת נימפנבורג במינכן. אפילו הריהוט לארמונם של הזוג הצעיר נרכש בפריס. גם בשלב זה לא גילה לודוויג תשוקה רבה כלפי אשתו לעתיד. הוא נישק אותה על מצחה בלבד. לילה אחד הופיע בחדרה עם כתר בוואריה ארוז בתוך שק, וביקש שתניח אותו על ראשה. אירוע זה נחרט בליבה, ולדבריה הבינה שלודוויג אינו אוהב אותה, אלא מנסה להפוך אותה לאוביקט, אותו יוכל לאהוב.
חששות הכלה גברו לאחר שלודוויג דחה את החתונה פעמיים. בפעם השנייה דרש אביה של סופי החלטה ברורה: חתונה או ביטול. לודוויג כעס. הוא ראה עצמו כמלך אבסולוטי, ולא היה מוכן לקבל יחס כזה מצד נתין. הוא נאחז בכעס כתירוץ לבטל את החתונה. את סופי שרלוט חיתנו מהר עם אציל צרפתי, ולודוויג התאבל באופן דרמטי, אך ביומנו כתב ביום החתונה המשוער: "האיום ביותר לא התרחש".
היתה גם השחקנית ההונגריה לילה פון בויובסקי, שהלהיבה את לודוויג בן ה-20 כששיחקה את מריה סטיוארט. המלך לא ידע להבדיל בין השחקנית לתפקיד, וניסה לנהל רומן עם מריה סטיוארט. הוא קיבל את לולה, שהיתה מבוגרת ממנו בשמונה שנים, והיתה אשה חסרת דמיון ומוגבלת. להונגריה לא היה דם הונגרי חם, טוענים ההיסטוריונים, והיא גם לא הבינה את המלך. היא היתה מלאה ציפיות ותקוות. לודוויג בילה איתה, ואף הזמין אותה לביקור בן מספר ימים באי הוורדים באגם שטרנברג. אחרי סערות רגשיות היא עזבה את מינכן, ולא חזרה עוד.
היו שטענו כי לודוויג התאהב בצארית מריה אלכסנדרובה, שהיתה מבוגרת ממנו ב-21 שנים. הוא נסע איתה על אונייתו טריסטיאן לאי הוורדים. מסביב שטו סירות דיג קטנות, ובהן אנשים מחופשים. מוסיקה ריחפה מעל האגם, ומקהלה בלתי נראית לעין שרה קטעים מאופרת לוהנגרין. על האי הפיצו 16,000 סוגי פרחים ריח, וכל שיח הואר באור (חשמלי) קסום. לפתע התרומם גל מהמים, כקרן יהלומים. הוא עלה לשמיים והפך לזיקוק די-נור, שבהק בצבעים זוהרים. הזיקוק התפוצץ לקול ההימנון הרוסי, ולבסוף הופיע שמה של הצארית בשמי הלילה. מריה אלכסנדרובה הוקסמה. היא חשבה כי לודוויג עושה מחווה זו כדי לבקש את יד בתה בת ה-11. הוא לא ביקש.

"המלך משוגע"
ב-1886 הכריזה ממשלת בוואריה שהמלך לודוויג השני משוגע. כהוכחות לשגעונו של המלך הציג לוץ, יושב ראש ועדת השרים, בין השאר, את התרחקותו של לודוויג מעיר הבירה, את פזרנותו ואת התבודדותו. אוטו אדוארד ביסמארק, הקנצלר הפרוסי, שהפך לקיסר האימפריה הגרמנית ב-1871 בעידודו של לודוויג, לא האמין לטענות לגבי שגעונו של המלך, וטען כי הממשלה רוצה "לשחוט אותו". כל הפרשה נראתה לו "מסתורית ומוזרה", כמהפיכת ארמון.
לוץ זימן את הפסיכיאטר, פרופסור פון גודן, כדי "לבדוק את שפיות המלך". פון גודן לא נפגש עם לודוויג, אלא שמע מלוץ את העובדות. המלך פרנואיד, אמר ראש ועדת השרים לפסיכיאטר, הוא מתבודד, שונא כשמסתכלים לו בעיניים והוא ער בלילה במקום ביום. מאחד המשרתים דרש לענוד מסיכה שחורה, כדי שלא יצטרך לחזות בזיו פניו, ורק בספר שלו הוא בוטח.
גודן הסתפק בתיאור וחתם על חוות דעת רפואית, לפיה מוכיחות עדויות המשרתים שמלך בוואריה משוגע. למעשה רבים מהמשרתים סרבו להעיד נגד המלך, וחלקם טענו מפורשות שהוא נראה להם שפוי. שניידר, פקיד בכיר בממשלה, הצליח לאסוף כ-300 עדויות המכריזות על שפיותו של לודוויג ושוללות את הטיעונים על טירופו, אך הוועדה שמונתה לדון בעניין, התעלמה מהן והתחשבה רק בעדויות שתמכו בשגעונו.
ב-8 ביוני 1886 קבעו שלושה רופאים סופית שהמלך משוגע, ויש להרחיקו מכסא המלכות. אליזבת' וביסמארק יצאו נגד האבחנה, אך ללא הועיל. "מפתקאות שאוספים משרתים בפח הזבל אי אפשר להטיל גזר דין מוות על אדם", טען ביסמארק. הנסיך לואיטפילד, דודו של לודוויג ואפוטרופסו, הוכרז לשליט במקום המלך. ב-9 ביוני יצאה הוועדה, שכללה שוטרים, רופאים, אצילים ושרים לכפר שוונגאו, הסמוך לטירת נוישוואנשטיין, בה התגורר אז המלך.
באותו לילה הכין העגלון את כרכרת המלך לטיול. הרוזן הולנשטיין ציווה עליו להפסיק את ההכנות. העגלון סירב. זו פקודת המלך, אמר. למלך אין זכות לתת פקודות יותר, השיב הולשטיין. המשרת הנאמן רץ בבהלה לארמון, התפרץ לחדר המלך, סיפר לו על השיחה וביקש מלודוויג לברוח. המלך סירב, ופקד לסגור את שערי הטירה ולהזעיק את אנשי הצבא מן הכפר.
ב-10 ביוני הגיעה הוועדה לטירה. בחצר התאספו תושבי האיזור וציפו לה בשקט מאיים. האורחים דרשו להיכנס בפקודתו של השליט החדש, אך השומרים סירבו לפתוח את השערים, והודיעו שהם מקבלים פקודות רק מלודוויג. המצב התחמם, ופה ושם נוצר עימות בין הכפריים לשליחים ממינכן. לודוויג הזועם הורה לכפריים, באמצעות צווים, לעצור את חברי הוועדה ולהלקותם בשוטים. בטירה לא היה כלא ולא היו שוטים, וכנראה שהמלך הכועס לא התכוון לכך ברצינות, הוא רק רצה לסלק את האורחים הלא קרואים. אחרי שעות ספורות עזבו חברי הוועדה את המקום. במקום לנצל את ההזדמנות ולברוח לטירול הקרובה, בחר לודוויג להישאר ובכך חתם את גורלו.
למחרת הגיעו לטירה כוחות גדולים. המלך נעצר והועבר לטירת ברג, שכבר הוכנה לקליטתו: חלונות מסורגים, דלתות ללא ידיות וחורים בקיר להשגחה. למרות היחס המשפיל נותר לודוויג רגוע. "איך יכולת לתת חוות דעת על כך שאיני שפוי? הרי אף פעם לא בדקת ולא ראית אותי", שאל את ד"ר גודן. החומר הכתוב הספיק, ענה הרופא. פסיכיאטר, שטען כי מצבו של המלך אינו חמור והוא עשוי להבריא בקרוב, נינזף והורחק מהטיפול בו.

קל להעלים אדם
לודוויג מצא עצמו כלוא בטירת ברג. למרות שבגיל 41 היה שמן למדי ושיניו היו במצב ירוד, היה עדיין גבר נאה מאוד. הוא ניסה לברר אצל רופאיו מתי יבריא. גודן, שביקש לעודדו, אמר לו שהריפוי יימשך שנה. "אני מקווה שזה יהיה מהר יותר", הרהר המלך בקול. "כל כך קל להעלים בן אדם מן העולם". מה שהקשה עליו במיוחד היה חוסר היכולת להתבודד. בחרכי החדרים הציצו בו עיניים ללא הרף, ובטיולים ליוו אותו שני שומרים.
במשך זמן מה ציית לודוויג לכל הדרישות ושיחק את החולה הטוב. הוא הצליח לשכנע את גודן לסלק את השומרים ולצאת איתו לבד לטיול בשעות הערב. ב-13 ביוני בשעה 18:30 יצאו השניים לטייל לכיוון האגם. ב-20:00 התחילו לחפש אותם, וב-22:00 מצאו את מעילו של המלך על שפת האגם, ולא רחוק משם כובע ומטריה. שעה אחר-כך מצאו המחפשים את השניים.
לפי ההודעה הראשונה, שהוכחשה למחרת, התגלו המלך ורופאו כשהם עדיין חיים. ב-02:00 הגיעה למקום ועדת חקירה משפטית. בבוקר ניתן לראות בבירור את עקבות רגליהם של המלך וד"ר גודן. נראה כי הרופא זינק אחר לודוויג, שקפץ למים. האם רצה המלך לברוח בשחייה לאי הוורדים או לפוסנהופן, כפר המרוחק שני קילומטרים משם? ואולי מאס בכל ורצה להתאבד? היסטוריונים אחדים טוענים כי המלך הטביע את רופאו, כשזה ניסה לעצור בעדו מלבצע את זממו. אך ממה מת לודוויג? הוא היה שחיין מצויין, ולא ייתכן שהטביע את עצמו במים שהגיעו למותניו. אחת הסברות היא שקיבל התקף לב כשנכנס למים הקרים.
מקורבים למלך, שהתגוררו בטירה קרובה, שטו באותו ערב בסירה, למרות שירד גשם שוטף. ב-22:00 חזרו הביתה מיואשים. "מצאנו כובע", אמר הרוזן לאשתו," הכל נכשל". האם הם רצו לעזור למלך לברוח, אך לא הגיעו בזמן? בגן נמצאו גם עקבות של חישוקי כרכרה זרה. עד היום לא ידוע מי נהג בה. השלטונות דיווחו כי על גופתו של לודוויג לא נמצאו סימני אלימות וטענו כי המלך התאבד. זה הסתדר נפלא עם התאוריה על שגעונו של המלך. למרות זאת יש הטוענים עד היום כי מישהו הטביע את לודוויג או ירה בו. מכל מקום במסמכים הרשמיים לא מצוינת סיבת מותו.
כל חייו טענו שנהג בפזרנות. אף אחד לא שאל אף פעם כמה כסף בזבזו לואי ה-14, או מלכים אחרים על בניינים מפוארים שבנו. להגנת לודוויג ניתן לומר שלא השתמש בכספים ציבוריים. היתה לו קופה מלכותית פרטית, ולמרות חובותיו, לא גרם לפשיטת רגל של הממשלה.
היום מכניסה דמותו של לודוויג לממשלת גרמניה כשלושה מיליארד מארק בשנה. מעריצי המלך מאוגדים ב-56 חוגים ובהם 6,000 חברים. כוסות, דגלים, צלחות, מאפרות, טי-שירטס וכתפיות, שעליהם מצויר דיוקנו של המלך, נמכרים מדי שנה בקרבת טירת נוישוואנשטיין ב-3.5 מיליון מארק. בטירה מבקרים כל שנה תשעה מיליון תיירים, ארבעה מיליון נוספים מבקרים בלינדרהוף ו-2.5 מיליון – בהרנקימזה.
המלך, שהיו לו בעיקר חובות, מביא ליורשיו רווחים נאים. באגם שטרנברג מארגנים טיולים על ספינה לכבודו. המחיר כולל זיקוקי דינור וסעודה חגיגית, המלווה במוסיקה של ואגנר ובהקראת קטע ספרותי על המלך. לודוויג השני עצמו, המלך מן האגדות, משתתף אישית בטיול.
העם לא שכח אותו עד היום. בכפרים מציירים את דיוקנו על קירות בתים. "אני רוצה להיות חידה נצחית לעצמי ולאחרים", כתב המלך ביומנו. הוא הצליח.

 
 

האם היית ביעד הזה?

  • 1

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות

כתבות מגרמניה

100 שנים לבאוהאוס בוויימאר וברלין
100 שנים לבאוהאוס בוויימאר וברלין

בעולם מציינים השנה 100 שנים להולדת הבאוהאוס בשפע אירועים ותערוכות. הלכנו לראות שניים מהם, שמובילים את החגיגות במקום הולדתו של הבאוהאוס בגרמניה: מוזיאון הבאוהוס החדש בוויימאר ותערוכת הענק בגלריה הברלינאית. על הדרך עצרנו בתחנות באוהאוס נוספות ואתרים היסטוריים ...

טיול בגרמניה בעקבות הבאוהאוס
טיול בגרמניה בעקבות הבאוהאוס

ב-1919 נפתח בעיר הגרמנית ויימאר בית ספר לעיצוב ואדריכלות ששמו, באוהאוס, הפך לשם נרדף לסגנון הבנייה הבינלאומי. בית הספר, שפעל בין שתי מלחמות העולם, נדד בין ויימאר לדסאו ומשם לברלין. לכבוד 100 שנה להולדת הבאוהאוס, הצעה לטיול בשלוש ...

ויסבאדן, גרמניה: בין כרמים לנהר
ויסבאדן, גרמניה: בין כרמים לנהר

ויסבאדן, בירת מדינת הסן במערב גרמניה, היתה אתר הנופש החביב על אצולת גרמניה במאה ה-19. היום תמצאו בה בתים הדורים, קזינו ומרחצאות מהימים ההם, רחובות רחבים וכנסיות יפות. ומחוץ לעיר, לאורך נהר הריין, אפשר לטייל בין כרמים, טירות ...