תפריט עמוד

אל השבטים הנודדים, לדאק

אל השבטים הנודדים, לדאק

טיול בחבל לדאק שבצפון הודו, בגבהים עוצרי נשימה, מזמן מפגשים עם תושבים מקומיים, שפותחים בשמחה את אוהליהם בפני האורחים שבאו מרחוק וחולקים עמם את מזונם המועט

הפסקות חשמל אינן דבר נדיר בעיר לֶה (Leh) שבחבל לדאק בצפון הודו. האור כבה ואלפי כוכבים בהירים נגלים לעין במראה מרהיב. חכה, אומרת לי גילה, עד שתגיע לאגמים הרחוקים ממקום ישוב וחשמל, ואז צפוי לך חיזיון אור מדהים.

ביומי הראשון בלה אני מסתגל לגובה (כ-3,500 מ') תוך שתיית ליטרים של מים ומנוחה. הכדור שבלעתי יומיים קודם לכן פועל את פעולתו ולשמחתי אני משוחרר מרוב תסמיני מחלת הגבהים. בחרחורים מוסווים, בעייפות שניתן לתרצה, אני מודד את צעדי בשיקול דעת כחבית מים המתנדנדת מצד אל צד. בעל המלון מתדרך אותי כיצד להגיע למסעדה הקרובה ביותר, חמש דקות הליכה הוא אומר. אני יוצא למסע ארוך בן עשרים דקות שנדמות כנצח במעלה הרחוב. מישהו לקח את האוויר שלי. אני מתגלגל כחבית מים נטולת חמצן עד שאני נופל על כסא המסעדה. כמה נגיסות מספיקות כדי להשביע אותי ולהתנהל הפעם בכיוון ההפוך אל חדרי. כל שעה שעוברת מחזירה אותי למצבי הטבעי ולמחרת, עדיין זהיר ואיטי, אני כבר מטייל מעדנות ברחובות לה, עוצר מעת לעת לחפש חמצן.


לה, בירת חבל לדאק, היא מקום טוב להתאקלם לאוויר הדליל שבגבהים

שבוע ימים עבר ובכוחות רעננים ומחודשים אנחנו עולים לג'יפ לטיול בן שלושה ימים בגובה של כ- 4,600 מ' באגמי צומורירי (Tsomoriri) וצוקאר (Tsokar) העטורים הרים נישאים. קאיום, נהגנו הלדאקי המשופם והנפלא, נוהג בבטחה ובמיומנות, עיניו החדות מבחינות בכל פרט רחוק ונדיר וחיוכו הטוב מעיד שגם אנשים קרובים הוא רואה.

אירוח לדאקי של תה וצאמפה
בדרך לאגם צומורירי אנחנו מתעכבים בכפר קטן ופשוט עד מאוד. קארין מוצאת את האישה הלדאקית העיוורת בעינה האחת אותה פגשה לפני שנה ושולפת מתיקה כמה זוגות של משקפי שמש שנתרמו על ידי תורם מארצה. מסביב מתקבצים תושבי הכפר, כפריים מבוגרים וצעירים, ילדים זבי חוטם ואדומי לחיים, ומודדים על פניהם את המשקפיים. משקפי שמש מודרניים בצבעים כתומים וכחולים. האישה העיוורת ואחותה מוצאות את המשקפיים הנוחים יותר וכולם עומדים לצילום קבוצתי ועל עיניהם משקפיים.


צילום קבוצתי עם משקפיים

אחותה של האישה העיוורת למחצה מזמינה אותנו אל ביתה ואנחנו עוברים בינות לבתים הקטנים והנמוכים ונכנסים. חדר מבואה קטן עם עורות וכלי עבודה ומשם אל חדר קטן פחות אך לא גדול מידי, ובו אנחנו מתיישבים. לאורך הקירות מסודרים בקפידה כלי אוכל, במרכז החדר תנור עצים קטן ועליו כירה קטנה, ומסביב מזרני ישיבה. המארחת הלדאקית מוזגת לנו תה ומגישה לנו קערת צמפה, קמח שעורה טחון עד דק, חמאה ותרמוס תה אותם מערבבים יחדיו לדייסה סמיכה. הלדאקית שחומת העור יושבת לצידנו במבע רציני, דרוכה לאירוחנו, וכל מגע יד מקרי בספל התה שלפנינו מקפיץ אותה למזוג לנו תה נוסף. אנשים מסבירי פנים הם הלדאקים. מארחים נדיבים החולקים ממזונם המועט.

בחצר ביתה חלקת שדה זעירה הסמוכה לאפיק הנהר ובה היא מגדלת שעורה. קאיום מתרגם לנו – לא טוב להקים את ביתך סמוך לנהר. עם הגשמים עולה לעיתים מפלסו של הנהר וגם בימי הקיץ החמים, כאשר השמש קופחת על ראשי ההרים המושלגים וממיסה אותם, גוברת הזרימה בנחלים ומאיימת על הבתים הסמוכים.


בתוך בית לדאקי. כל מגע מקרי בכוס מביא את המארחת למזוג עוד תה

לקראת ערב, אחרי יום של מפגשים עם אנשים, נופים ומעברי הרים רמים אנחנו מגיעים אל אגם צומורירי היפהפה ומוצאים homestay – חדרים פשוטים מאוד אבל סבירים, שירותים משותפים, ללא מים זורמים וגם החשמל קצוב לפרק זמן קצר ומאפשר לנו להתנסות מחדש בפנסינו האישיים.

אני פורש לישון מוקדם עם כאבי ראש קלים. ראשי הולם בקצב פעימות ליבי המואצות ורקותיי מפולחות ביתדות ברזל מלובנות. הדקות קופאות ואך בקושי מתאספות לשעות, והופכות לקשות יותר ויותר. כאב הראש מתגבר, הנשימה הופכת כבדה ובלתי אפשרית כאילו מישהו מתיישב על חזך בכל כובדו ואומר לך – עכשיו תנשום, עד שאני פותח את חלון החדר אל צינת הלילה הכבדה בניסיון נואש למלא את ריאותיי. אני שותה מים ככל יכולתי ומעת לעת מחלץ את גופי משק השינה, נועל את נעלי וסופר את צעדי הכבדים אל השירותים המשותפים.

בבוקר נותנת לי גילה כדורים הומיאופתיים וקאיום מביט עלי במבט חודר ושקט ומנחה אותי לשתות תה שחור עם ג'ינג'ר ו"אחר כך כבר נראה".


אגם צומורירי. הלב פועם בחוזקה ולא רק בגלל בגלל יופיו של הנוף | צילום: Jochen Westermann, flickr

גן ילדים של נוודים
אט אט אני מייצב את נשימתי ומראשי נעלם קצב הלמות ליבי. עד כדי כך הוטב לי שאני אפילו מצטרף לנסיעה אל שבטי הנוודים הממוקמים בהרים הסמוכים. קאיום עוצר את הג'יפ סמוך לאוהל גדול הנטוע באמצע שום מקום ושואל משהו בקול רם. מהאוהל מגיחה צעירה לדאקית רזה ואחריה מגיח ילד ועוד אחד, ועוד ועוד ילדים עד שכל ה-16 יצאו החוצה. ככה זה גן ילדים של נוודים. אנחנו מחלקים להם ממתקים ופירות ומתרגשים לראות כמה מסירות ודאגה יש בהם האחד לשני. הם מסמנים לנו על הילדים שלא קיבלו ממתק או פרי. ילד קטן חופן מעט משמשים מיובשים בכף ידו אך מבט נוסף מגלה שהוא מחלק אותם לחבריו הסמוכים. ילד בן ארבע נוגס קלות במשמשים עסיסיים ונותן אותם לאחותו בת השנתיים שתמשיך באכילתם. לבקשת המורה הם מדקלמים את שיעורם – אותיות האלף בית באנגלית, ילדים בני שנתיים עד חמש. המורה מחייכת, מתכבדת בעצמה בעוגייה ובפרי, מוציאה את לשונה החוצה במחווה של מבוכה.


כיתת לימוד בלב המרחבים השוממים. ילדים בני שלוש משננים אותיות באנגלית

מרחק נסיעה קצר משם אנחנו מגיעים למבנה אבן קטן וסמוך לו אוהל גדול בו מסתופפים כמאתיים ויותר נשים וגברים נוודים, אלה שלא יצאו למרעה עם עדרי הצאן והיאקים. כולם משתתפים בפוג'ה (תפילה) אך יותר מכך נראה שרובם נהנים מהמפגש החברתי. אמהות נושאות את ילדיהן הקטנים כרוכים ביריעת בד אל גבן, הגדולים יותר משתובבים ומשפריצים מים מבקבוק שתייה שפקקו מנוקב או מסתכלים בסקרנות על הזרים שבאו להסתכל עליהם בסקרנות. וכך כולם מסתכלים על כולם בסקרנות רבה, מסובבים גלגלי תפילה, מצלמים, משוחחים ונושאים תפילה.

אנחנו מגיעים בשעת אחרי הצהריים לאגם צוקאר הגבוה אף יותר מאגם צומורירי ומתמקמים באוהל עשוי מצנח ענק של הצבא ההודי, המשמש כחנות וכמסעדה ובשבילנו גם כחדר שינה לשעות לילה. בצידו האחד של האוהל הגדול מטבחון בו מבשלים בעל הבית ואשתו עבור אורחיהם, במרכז האוהל שקיות חטיפים, קופסאות גפרורים, נייר גלגול לסיגריות ושאר מצרכים יבשים שנוודים ואורחים לרגע נדרשים להם. בשולי האוהל ארבעה דרגשים רחבים לישיבת האורחים. בעלת הבית הצעירה מגניבה אלינו מבטים סקרניים ומחייכת בלבביות, ומידי פעם מחבקת ומנשקת את בנם הקטן, דורג'ה, בן השלוש. דורג'ה משחק במשחקים שהוא ממציא: הוא סוחב כיסא פלסטיק גדול מצד אחד של האוהל לצידו השני, מעמיס עליו קופסת קרטון ופורק אותה מתחת למיטה. אחר כך הוא מסיע את הכיסא למרכז האוהל, מטפס עליו, שולף מקופסת גפרורים גפרור אחד, תוקע אותו בין שפתיו כמו קלינט איסטווד, וחוזר חלילה.


מלון-מסעדה ליד אגם צוקאר. כשהסועדים מפנים את המקום אפשר ללכת לישון

על העמוד במרכז האוהל תלויים מפתחות מהודרים. בעל הבית מגלה לנו שאלה מפתחות הגומפה (אולם תפילה) הנמצאת על הגבעה הנישאה שמעל לכפר קטן. הוא ודורג'ה מצטרפים אלינו למסע גילוי הגומפה, ויחד אנחנו נכנסים אל אפלוליותו של חדר התפילה העתיק, ממנו מתפצלת מחילה קצרה אל פסל בודהה יפהפה ועתיק.

בעל הבית פורש לנו שמיכות ואחרי שאחרוני אורחי המקום המקומיים מבינים שמיטות העץ עליהם הם ישובים לשתיית התה והבירה ישמשו אותנו בקרוב כמיטות, הם פורשים במבוכה קלה כדי לא להפריע. אנחנו מתארגנים ללינת לילה בגובה 4,680 מ', פורשים שקי שינה עליהם מניחים את השמיכות הכבדות והעבות שסיפק לנו בעל הבית ומנסים לסדר מעט את סביבתנו הקרובה מעקבות האורחים ופירוריהם. עוד לא עשר בערב ואנחנו בשקינו, וגם משפחת המארחים שלנו נכנסת לאוהל קטן המהווה המשך זעיר לאוהל הגדול שלנו לאחר שבעל הבית סגר היטב את יריעת פתח הכניסה הראשי ושם בקבוק פלסטיק ריק בתחתיתה, כדי שהפולשים האפשריים יישמעו בניסיון כניסתם.


בדרכים של לדאק | צילום: Prabhu B Dos, flickr

הירח הכמעט מלא נמצא כבר במרום השמים ומאיר באור יקרות את חוץ האוהל וגם את פנימו. שקט מדהים משתרר על האזור ובחשיכה נטולת החשמל נזרעו כבאגדה טיבטית עתיקה אלפי כוכבים בהירים.

מפת לדאק:

עוד מידע על טיול להודו

לקריאה נוספת על לדאק:

לדאק - מפגשים ואנשים
לדאק – מפגשים ואנשים
חבל לדאק שבצפון הודו מפגיש את המבקר עם מקומות ואנשים מרגשים ולא צפויים, כמו נזיר בן שבע, שהוא גלגולו של באקולה רינפוצ'ה הנערץ, או מוכר בשוק של לה, שמקווה לפגוש ישראלים אדיבים

 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

הדרכים המיוחדות של לדאק

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות