תפריט עמוד

בילוי לילה בביירות, לבנון

בילוי לילה בביירות, לבנון

עם לילה יוצאים בלייני ביירות, בירת לבנון, לדיסקוטקים הזוהרים, המנגנים מוזיקה אלקטרונית עדכנית, ומסיימים את הבילוי באחד מאינספור בתי הקפה והמסעדות הקטנות של העיר. עם עלות השמש נגלית ביירות זוהרת פחות. השיקום המסיבי פסק, צעירים רבים מהגרים לאירופה ולאמריקה והכיבוש הסורי מעורר טינה והתנגדות. נפתלי הילגר, שליח "מסע אחר", מדווח מביירות

האדמה שוב רועדת בביירות, אך הפעם לא מנפילות של פגזים. "תאמין לי", צועקת לין בניסיון נואש להתגבר על המוזיקה מחרישת האוזניים, "חיי הלילה בביירות תוססים הרבה יותר מאשר בניו יורק". לין, התשובה הלבנונית לג'וליה רוברטס, וחבריה, קבוצה עליזה של צעירים לבנונים, מעבירים אותי קורס מזורז באמנות הבילוי הביירותי. יחד אנחנו צוללים אל תוך הלילה בעיר השנייה ללא הפסקה במזרח התיכון. באותו איזור שבו, עד לפני כמה שנים, החרידו את הלילות התפוצצויות ושריקות של טילים, רועמים עכשיו בסים אדירים של מוזיקה אלקטרונית. אנחנו מדלגים בין עיי חורבות ומפלסים את דרכנו בין ההריסות ממועדון לילה אחד למשנהו.
יותר מתשע שנים חלפו מאז שנחתם ההסכם להפסקת הלוחמה בין הפלגים השונים בלבנון, ובביירות לא שכחו לרגע את הימים שבהם התגאתה העיר בתואר "פריז של המזרח התיכון". הודות לסדר עדיפויות מוזר, שיקום אזורי הבילוי היה מהיר ויעיל יותר מאשר זה של אזורי המגורים, ומתוך ההריסות צמחו להם מועדוני הלילה כפטריות אחרי הגשם.
שמות המועדונים הפופולריים ביותר נגזרים ממראות האיזור ומהאווירה הכללית: "חור בקיר" הוא פאב בתוך מבנה מחורר מפגזים, ומועדון "אטלנטיס" מזכיר את ביירות הנוצצת, טרם שקיעתה אל תוך ההרס של 16 שנות מלחמה ואלימות.
חיי הלילה של ביירות הם מתכון יעיל להשכחת צרות היומיום. הבילוי של ידידי החדשים מתנהל על פי סדר קבוע: קודם כל מתחממים ב"חור בקיר" על כמה בירות. אחרי חצות עוברים ליעד העיקרי של הלילה – ריקודים פרועים על שולחנות מועדון "אטלנטיס". מבט מקרוב מגלה שכל שולחן הוא למעשה אקווריום מואר, שבתוכו משייטים להם תנינים קטנים או דגי פירניה קטלניים. ההמונים רוקדים ללא דאגה על השולחנות, בעוד שדגי הטרף והתנינים צופים בהם מלמטה, ספק באדישות ספק בתיאבון. עד כה לא דווח על תקלות.
בזה אחר זה עולים חבריה של לין על השולחן ומתמודדים ללא הצלחה יתרה בקצב תנועות הריקוד שלה. השעה שלוש לפנות בוקר. בקבוקי הוויסקי התרוקנו מזמן. יאסר מנמנם באפיסת כוחות על הספה. הבנות יורדות לאיטן מהשולחנות ומשפשפות את עיניהן העייפות. רק אבו א־שאר ממשיך לטעון בתוקף לצלילותו ומזמין עוד כוסית. לין, הרוח החיה בחבורה, שבנוסף להיותה דוגמנית מצליחה היא גם רקדנית, שחקנית וסטודנטית בדימוס לפסיכולוגיה, מצילה את הערב כשהיא קובעת: "הגיע הזמן לעבור לדבר האמיתי".

ג'נה מספרת שהוריה הסונים לוחצים עליה להתחתן, אבל רק שלא תביא הביתה נוצרי, שיעי, דרוזי או אפילו יהודי. "לי זה ממש לא משנה", היא קובעת, "מבחינתי אתחתן עם שולחן, אם רק אוהב אותו"

הדבר האמיתי הוא "BO-18", המועדון הלוהט ביותר בביירות. שומעים אותו לפנישרואים. צלילי המוזיקה חותכים את הלילה ומתערבבים בקולות המואזין, שמנסה למשוך קהל לתפילות הבוקר. הדיסקוטק הוקם בתוך בור ענקי בלב שכונת קרנטינה המוסלמית, שגולחה לחלוטין בתום המלחמה.
בעלי המועדון עיצבו את המקום כמקלט וכאתר הנצחה לחורבן השכונה, אבל נראה שלמצטופפים כאן לא ממש אכפת מההיסטוריה של העיר. גברים ונשים – וגם גברים עם גברים – רוקדים בלבוש מינימלי. חיזורים, נשיקות פרועות, נגיעות. הכל מותר ומקובל כאן. הסצנה ההומוסקסואלית של ביירות יוצאת בהפגנת נוכחות נועזת, בהחלט יוצאת דופן בעולם הערבי. רק לצלֵם לא מרשים שם. גג המועדון נפתח מדי פעם וחושף את השמים הצלולים מעל לרוקדים. גל של מוזיקה רועמת נפלט החוצה ומשתלט על האיזור כולו לכמה דקות.
לקראת זריחה מתרוקן המקום, ושיירה של מכוניות ספורט יוקרתיות מתנהלת ברחובותיה השקטים של העיר הרדומה, בדרך לאיזור האוניברסיטה האמריקאית. זה המקום שבו מקובל לסגור את הלילה, באחד מאינספור בתי הקפה והמסעדות הקטנות, המשרתים את צעירי ביירות מסביב לשעון.

הזמן הוא האויב הגדול

ביירות היום אינה דומה לעיר הנחושה, הבטוחה בעצמה, האופטימית, שבה ביקרתי
ב־1997. תנופת השיקום והבנייה נעצרה כמעט. אני משוטט בסמטאות הציוריות סביב כיכר הכוכבים (Place d’Etoiles), סמוך לפרלמנט הלבנוני. לפני שלוש שנים עוד ראיתי כאן אתר בנייה מאובק. עתה נראה המקום מצוחצח וציורי, אך האווירה סטרילית ואף סוריאליסטית מעט. מוכר בלונים מנהל שיחת חולין עם שומר הפרלמנט. הרחובות שוממים בקומפלקס הענקי. חנויות, משרדים ודירות עומדים מיותמים גם שנתיים אחרי סיום השחזור. לאור המצב הכלכלי הרעוע וחוסר הוודאות המתמשך במצב האומה, איש אינו רוצה לשכור חנויות או משרדים. הפעילות היחידה ברובע הזה מתרחשת בשלושה בתי קפה, המשרתים כמה מבקרים בודדים.

בנסיעה איטית אנחנו חולפים על פני טיילת החוף של ביירות. מחליקי רולרבליידס מפלסים את דרכם בין חיילים סורים מתעמלים. בנות בלבוש מערבי עכשווי משוחחות בטלפון הנייד, חולפות על פני אמהות מוסלמיות המכוסות מכף רגל ועד ראש

לא הרחק מכאן, מדרום למרכז העיר, נעצר הזמן. רו דמס (Rue Damas) היה הרחוב שחצה את ביירות, קו התפר בין השכונות המוסלמיות והנוצריות. קרבות עזים התחוללו כאן במהלך כל מלחמת האזרחים והחריבו את האיזור. תשע שנים אחרי סיום הקרבות ועדיין בולטים כאן פצעי המלחמה: בתים מחוררים, עצים וצמחייה סבוכה המציצים מתוך החורים בקירות, שהיו פעם דירות מגורים. לחלק מהחורבות חדרו פועלים סורים כדי לחסוך את שכר דירה הגבוה בדירות המשוקמות. חברת השיקום "סולידר" אמנם לא הגיעה לכאן, אבל תמונות ענק של רפיק אל־חרירי תלויות בכל פינה אפשרית. ראש ממשלת לבנון, שכיהן בשנים 1992־1998 ונבחר שוב בספטמבר האחרון, האיש שמזוהה יותר מכל אחד אחר עם שיקומה של ביירות, השתמש בהריסות כתפאורה מתאימה במערכת הבחירות לפרלמנט בשנת 2000.
רוז'ה, עיתונאי בכיר בעיתון נפוץ בביירות, שייך לקבוצת המבקרים הנוקשים של תהליך השיקום. כוונתו לא רק לשיקום של המבנים, אלא של החברה כולה: "הזמן הוא האויב הגדול ביותר שלנו. הזמן גורם לנו לשכוח, ולכן אנו חוזרים על טעויות. בפרלמנט שלנו יושבים פוליטיקאים רבים, שאת פשעיהם בחרנו לשכוח. אם איש אינו נושא באחריות למלחמה הזאת, אזי איש אינו אחראי למצבנו כיום. התוצאות בולטות לעין. אנשי השלטון לא השתנו וממשיכים להתעלל בלבנון: השחיתות חוגגת, הכלכלה רדומה ולחברת השיקום 'סולידר' של רפיק אל־חרירי לא אכפת מאופי העיר. הם בונים כאן עיר חדשה ללא נשמה, וכל קשר לחזות הקודמת של ביירות מקרי לחלוטין. יש להם רק מטרות כלכליות, אבל אפילו אותן הם לא משיגים".

"אנחנו נחשבים כאן לאליטה הלבנונית הצעירה, מעצם העובדה שהורינו יכולים להרשות לעצמם לשלם שכר לימוד של 6,000 דולר לשנה. זה סכום עתק במונחים לבנוניים. אבל אין לנו מה לעשות בלבנון עם תום הלימודים"

רוז'ה מדליק עוד סיגריה, מהרהר מעט ומתקן את עצמו: "אולי יש להם מטרות נסתרות. אולי כל תוכנית השיקום, ההרס והגילוח של אזורים שלמים, מטרתה להרוס גם את הזיכרון הקולקטיבי של העיר, להשכיח את אירועי המלחמה". רוז'ה מאחר לפגישתנו בבית הקפה אל־מודקה (Al-Modca). הוא מתנצל ומשפשף את עיניו: "אני לא ישן טוב בלילות. אנחנו שוכחים את אירועי המלחמה ביומיום, אבל בלילות הפחד חוזר, יחד עם החברים שנעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. החלומות לא שוכחים".

כולן מחפשות חתן

מועדון "ריווירה ביץ", נקודת מפגש של רווקים עשירים עם נערות יפות, לבושות בגדי ים חושפניים. התחרות קשה: על כל גבר אחד שמגיע למועדון, באות עשר נשים. כולן מחפשות חתן

תשע שנים אחרי סיום הקרבות כאן פצעי מלחמה: בתים מחוררים, עצים וצמחייה סבוכה המציצים מתוך החורים בקירות, שהיו פעם דירות מגורים. לחלק מהחורבות חדרו פועלים סורים כדי לחסוך את שכר הדירה הגבוה בדירות משוקמות

בצהריים אני נפגש עם אמיל, ידיד ותיק, שאותו הכרתי בביקורי הראשון בביירות. האיש אוסף אותי במכונית ב.מ.וו דו מושבית ומתעקש לפתוח את הגג במקום להפעיל את המיזוג. לעזאזל עם החום, שכולם ייהנו מהמוזיקה המזרחית שבוקעת ממערכת הסטריאו החדישה.
בנסיעה איטית אנחנו חולפים על פני הקורניש, טיילת החוף של ביירות. גיטרה ענקית מעטרת את הבניין המשופץ של ה"הארד רוק קפה" סניף ביירות. מחליקי רולרבליידס מפלסים את דרכם בין חיילים סורים מתעמלים. בנות בלבוש מערבי עכשווי משוחחות בטלפון נייד, חולפות על פני אמהות מוסלמיות המכוסות מכף רגל ועד ראש. זוגות צעירים משוטטים יד ביד. לעיני צופים צוהלים, מזנקים צעירים מן הטיילת וקופצים ראש אל בריכה קטנה בין סלעי החוף.
לא רחוק משם פורצת מהומה. מול דוכן נייד של רוכלים סורים התמקם דוכן דומה של רוכלים לבנונים. שלט גדול מכריז: "ירקות לבנוניים נמכרים על ידי לבנונים". המשטרה מפנה את הדוכן בטענה ש"אין לו רשיון עסקי", ומותירה את הרוכלים הסורים ללא מתחרים.
ידידי בב.מ.וו הפתוחה מרוכז במציאות אחרת. "אתה חייב לבקר בסיליקון ואלי הלבנוני". ציפיותי לאתר היי־טק סטרילי בלב ביירות אמנם לא מתממשות, אבל המראות מרשימים. מועדון "ריוויירה ביץ'" הוא נקודת מפגש של רווקים עשירים עם נערות יפות, לבושות בגדי ים חושפניים. זהו, אם כן, עמק הסיליקון הביירותי.
התחרות קשה: על כל גבר אחד שמגיע למועדון, באות עשר נשים. כולן מחפשות חתן. אבל גם כאן אי אפשר לברוח משיחות על הפוליטיקה הלבנונית. סלים, שיעי בן 24, מתעקש לשוחח איתי על תנועת החזבאללה, כאשר הוא מחזיק כוס בירה ביד אחת ובלונדינית נוצרייה ביד השנייה: "אל תסתכל עליהם כעל מחבלים. הם אנשים חכמים". הבלונדינית מסמנת הסכמה, וסלים מתקדם בנאום: "אי אפשר להשוות את החזבאללה לתנועה של מאפיונרים כמו אלה שבתנועת אמל". עכשיו הבלונדינית הנוצרייה משמיעה קולות מחאה

סניף הארד רוק קפה. "השחיתות חוגגת" אומר רוז'ה עיתונאי מביירות, "הכלכלה רדומה ולחברת השיקום סולידר' של רפיק אל-חרירי לא אכפת מאופי העיר. הם בונים כאן עיר חדשה ללא נשמה

ומנווטת את השיחה לנושאים רגישים פחות.

צילו של האח ממזרח
הכיבוש הסורי אינו פופולרי בלבנון. לא פגשתי לבנוני אחד שמברך על הנוכחות של האח הגדול ממזרח. אחרי הנסיגה הישראלית מדרום לבנון בולטת עוד יותר הנוכחות הסורית ככובש זר. "הם מנצלים את לבנון לטובת האינטרסים שלהם, חולבים את כספנו, מעבירים סכומי עתק מהמדינה החוצה ולא מאפשרים לכלכלה שלנו להמריא", מתלונן אליאס, מרצה לפסיכולוגיה.
כמיליון עובדים סורים עושים בלבנון את העבודות השחורות ושולחים כל חודש את המשכורות שלהם הביתה. מה שנחשב סכום זעום (כ־150 דולר בחודש) יכול לפרנס בכבוד משפחה סורית שלמה למשך חודש תמים. יחד עם זאת, הסכומים המצטברים שיוצאים בדרך זו מהמדינה הם אדירים. "לממשלת לבנון אין כל משמעות, היא עושה מה שהסורים קובעים. בכל מפלגה תמצא את השתולים הסורים. הם מעורבים בכל מה שנעשה פה".
דברים אמיצים נאמרו כאן, ובסאל, סטודנט שפגשתי בקמפוס, לוחש לי שאמירות כאלה עלולות להביא את המרצה ישירות לכלא הסורי. לין, שהתעוררה בינתיים, מצטרפת לשיחה. "אין צדק בלבנון. מי שיכול להישאר רוצה לעזוב. אני דווקא רוצה להישאר, אבל עומדים לגרש אותי בקרוב. אמי לבנונית, אבל אחי ואני נולדנו במצרים. אין לנו סיכוי לקבל אזרחות לבנונית, גם אם חיינו בלבנון את רוב שנותינו וגם אם אמנו ילידת המקום. כשסיימתי את הלימודים, סירבו הרשויות להאריך את אשרת השהייה שלי בלבנון. אם הם ימשיכו להתעקש, איאלץ לעזוב. אין לי מושג לאן אלך. המחשבה שאזדקק לאשרה של תייר כדי לבקר בארץ שהיא ביתי, שבה גדלתי ובה ביליתי את רוב חיי, שוברת לי את הלב".
לפני שלוש שנים, אנשים לא העזו לצאת נגד השליטים הסורים בפומבי. היום, אחרי הנסיגה הישראלית מדרום לבנון, הם מבטאים באופן גלוי את כעסם על הסורים, אך מאמינים שרק נס יכול להציל אותם.
במרכז העיר, חנות בשם "Happiness" מחסלת את המלאי ב־50 אחוזי הנחה. מרצדס חדישה עוצרת בחריקת בלמים מול דוכן שווארמה, ומוכר העיתונים הנייד מתלונן על חוסר העניין של הביירותים בחדשות היומיום. שוטר מנסה נואשות להוסיף תוקף לרמזור האדום. שיירה של מכוניות מרצדס שחורות אוספת ילדי גן ממסיבת יום הולדת שזה עתה הסתיימה במלון אינטרקונטיננטל המשוחזר. השיירה חולפת על פני מלון הולידיי אין, שמזכיר בצורתו גבינה שווייצרית מחוררת. לילה יורד על העיר, ומתחת לפוסטר ענק ממדים של מנהיג החזבאללה, מציעה בלונדינית במבטא רוסי כבד את שירותיה לעוברים ושבים.

עם ערב יוצאים התושבים לקורניש, טיילת החוף של ביירות. מול דוכן נייד של רוכלים סורים התמקם דוכן דומה. שלט גדול מכריז:" ירקות לבנוניים נמכרים על ידי לבנוניים". המשטרה מפנה את הדוכן בטענה ש"טין לו רשיון עסקי", ומותירה את הרוכלים הסורים ללא מתחרים

מדרגות האוניברסיטה האמריקאית בביירות. כ-200 אלף בני 18 עד 30 מאוכלוסיה כוללת של כשלושה מיליון וחצי תושבים, היגרו בשנים האחרונות מלבנון

זקוקים לשלום
בקמפוס של האוניברסיטה האמריקאית אני פוגש סטודנטים פסימיים. בביקורי הראשון בביירות שוחחתי כאן עם צעירים אופטימיים, שמשפחותיהם חזרו להשתקע בלבנון המשתקמת. היום קשה למצוא צעיר אחד שמתחייב להישאר במדינה לאחר שיסיים את לימודיו. כ־200 אלף בני 18 עד 30, מאוכלוסיה כוללת של כשלושה מיליון וחצי תושבים, היגרו בשנים האחרונות מלבנון לאירופה ולאמריקה הצפונית.
"חלאס, התעייפתי מלתרום למדינה מבלי לקבל דבר בתמורה. ברגע שאסיים את לימודי אסע לבוסטון", אומר באסל. חברתו, ג'נה, מסבירה: "אנחנו נחשבים כאן לאליטה הלבנונית הצעירה, מעצם העובדה שהורינו יכולים להרשות לעצמם לשלם שכר לימוד של 6,000 דולר לשנה. זה סכום עתק במונחים לבנוניים. אבל אין לנו מה לעשות בלבנון עם תום הלימודים. הממשלה לא מסוגלת לספק מקומות עבודה הולמים לרמת ההשכלה של הצעירים. רק מי שמקורב לשלטון יזכה במשרה, וגם היא תפרנס אותו בקושי. לכן רוב הסטודנטים עוזבים עם קבלת התואר".
"תבין, בלבנון אין כמעט מעמד בינוני. כאן תמצא רק אנשים עשירים או עניים", אומר באסל. "למי שיש משפחה מחוץ ללבנון או ידידים טובים בשלטון, מצבו הכלכלי שפיר. כל האחרים במצב קשה".
המצב הכלכלי העגום אכן מדרבן את הצעירים להגר: דירה קטנה לזוג צעיר נשארת בדרך כלל בגדר חלום. משכורת חודשית ממוצעת היא כ־600 דולר. דירת חדר בביירות עולה
כ־50 אלף דולר, והמשכנתא מסתכמת בכ־500 דולר לחודש. שיעור האבטלה נע סביב 18 אחוז (לפי נתוני 1997). חובות החוץ של לבנון מסתכמים בכ־22 מיליארד דולר, "אבל אלה לא הושקעו בשיקום העיר אלא בעיקר בחשבונות הפרטיים של השליטים בלבנון ובסוריה. השחיתות חוגגת", אומר ג'רלד, שאותו פגשתי בקפה אינטרנט הצמוד לקמפוס.
ח'אלד יושב ליד אחד המחשבים בקפה. זה עתה הוא סיים עוד יום חיפוש לא מוצלח דרך האינטרנט אחר מקומות עבודה הולמים בקנדה. "אולי המצב ישתפר כאשר יהיה שלום עם ישראל", הוא אומר. "אנחנו זקוקים לשלום הזה. השלום יגביר את זרם התיירות ללבנון. הישראלים יבואו לכאן במקום לטוס לתורכיה. וגם האירופאים יחזרו ברגע שיראו שלבנון היא לא רק מקום של אלימות וקיצוניות, אלא בעיקר נופים וחופים יפים, עתיקות מרשימות ושילוב מרתק בין מערב ללבנט".
אליאס, המרצה לפסיכולוגיה, מבוגר יותר מהחבר'ה שמסביב ואופטימי פחות: "שלום זה טוב, אבל זה לא יפתור לנו שום בעיה. גם לירדנים ולמצרים השלום לא פתר את בעיות הכלכלה. ואם באמת יהיה שלום בין סוריה לישראל, האמריקאים ימכרו אותנו לסורים ולעולם לא נצליח להיפטר ממשפחת אסד".

ברחוב הזה, רו דמס, קו התפר בין השכונות המוסלמיות והנוצריות, התחוללו קרבות במהלך כל מלחמת האזרחים שהחריבו את האיזור

כיכר הכוכבים סמוך לפרלמנט הלבנוני. המקום מצוחצח וציורי, אך האוירה סטרילית. הרחובות שוממים בקומפלס הענקי. הם עומדים מיותמים גם שנתיים לאחר סיום השחזור

כור היתוך ידידותי
ביירות של שנות ה־2000 עושה צעדים מהפכניים לעבר כור היתוך בין העדות. יש כבר שכונות מעורבות, מוסלמים ונוצרים לומדים יחד באוניברסיטה ומשפט אחד חוזר על עצמו בהזדמנויות שונות: "הכרנו את המלחמה וגם את השלום. התוצאות מדברות בעד עצמן. מלחמה לעולם לא תפריד יותר בין לבנונים מעדות שונות".
אבל לדור המבוגר קשה להשתחרר מהתפיסות המיושנות. ג'נה מספרת שהוריה לוחצים עליה להתחתן, אבל מוטרדים מהמחשבה שתביא הביתה נוצרי, שיעי, דרוזי או אפילו יהודי. בחור שלא שייך לעדה הסונית לא יתקבל אצלם. "לי זה ממש לא משנה", קובעת ג'נה, "מבחינתי אתחתן עם שולחן, אם רק אוהב אותו".
בדרך חזרה אל העיר, נראית לין מוטרדת: "אני מקווה שלא אמרת לאף אחד שאתה יהודי". אני מרגיע אותה ואומר לה שאין לי שום כוונות להסתבך בלבנון, אבל מבקש בכל זאת הסברים. "אנשים יגיבו בהיסטריה. זה עניין של חינוך. מערכת החינוך מתעלמת מהנושא, וכתוצאה מכך האוכלוסיה כמעט שלא יודעת דבר על יהודים. השלטון חושש כנראה שאם העם יגלה שגם ליהודים יש שתי עיניים, אף ואוזניים, יהיה קשה לשכנע אותו שזה האויב. אבל השלום הופך למציאות חדשה באיזור שלנו ויגיע בסופו של דבר גם ללבנון. אני דווקא מצפה לשלום הזה, ועם זאת, ידידות בין העמים זה כבר סיפור אחר, תהליך שיימשך שנים רבות".
אני נפרד מביירות, אך בניגוד לביקורי הראשון אני בטוח שעוד אשוב. ביירות היא כרך תוסס בן כמיליון וחצי תושבים, פסיפס מרתק של אנשים שונים, שהבינו שאין להם ברירה אלא לחיות יחד. שילוב של חיי לילה זוהרים וחיי יום מתוסכלים. עיר עם הרבה מאוד פוטנציאל לא מנוצל, שמימושו אינו בשליטתה אלא תלוי בעיקר באחרים. אך בשום מקום אחר בעולם הערבי לא התאקלמתי במהירות כמו בביירות, ובאף עיר אחרת במדינות ערב לא יצרתי קשר עם המקומיים בקלות כה רבה כמו עם תושביה. למרות השינויים המהותיים שחלו באווירה בעיר בין שני הביקורים, המסקנה האישית נשארה ללא שינוי. ביירות, מכל שכנינו מסביב, הכי דומה לנו.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 3

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות