תפריט עמוד
"לך, שבאת מארץ מערבית, לימודים הם דבר מובן מאליו. אני, כדי ללמוד, הייתי צריך להיעשות נזיר. קוראים לנו נוֹביס, ילדים־נערים שהם נזירים. כשהייתי ילד, הייתי מביט באבא שלי ובדודים שלי חורשים את שדה האורז, ואמרתי לעצמי שאני לא רוצה חיים כאלה. שאני רוצה לצאת מהכפר הקטן שלנו, שאין בו מים זורמים או חשמל. שאני רוצה להיות אדם חשוב, מלומד. בכפר שלנו יש בית ספר יסודי בחינם, וזהו. תיכון יש רק בעיר הגדולה, ורק משפחות עם הרבה כסף יכולות לשלוח לשם את הילדים. אנחנו עניים מאוד, אבל רציתי ללמוד. לכן הפכתי לנזיר. המגורים במנזר והלימודים בבית הספר הבודהיסטי של הנזירים בלואנג פרה־באנג הם בחינם. כנזירים מתלמדים לא חלות עלינו כל 227 המצוות שחלות על הנזירים הבוגרים. אבל מאלה שכן, יש אחת קשה במיוחד: אסור לנו לאכול אחרי השעה 12:00. זה הדבר שהיה לי הכי קשה להתרגל אליו כשהצטרפתי למנזר.
"אני לומד קשה כדי לעבור את מבחני הכניסה לאוניברסיטה ולקבל מלגת לימודים. אני חושב שכשאקבל מלגה ממשלתית, אעזוב את המנזר. אני לא בטוח שאני רוצה להמשיך בחיים הנזיריים. זה קשה לי. את החברים שלי בכפר מעסיקים דברים אחרים, הם מתאהבים בבנות. זה כל כך רחוק ממני. אני שמח שבאים לכאן תיירים. אני יודע שאתם סקרנים, ולי חשוב לשפר את האנגלית שלי. אז ככה יש לי הזדמנות להתאמן. עכשיו יש לי חברים מכל העולם, ואני בקשר איתם. כשהתחלתם לבוא לכאן, פתחו עבורכם אינטרנט־קפה. למדתי להשתמש במחשב ופתחתי תא, כמוכם, ב־hotmail. אני יכול להתכתב גם איתך?".
לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.