תפריט עמוד

כך חציתי את האוקיינוס השקט בטרמפים

כך חציתי את האוקיינוס השקט בטרמפים

ים סוער וסופת ברקים, תקלות במנוע ומפרש קרוע, עצירת רוחות ודיאטת טונה - כך עשה רובי דור את דרכו בטרמפים מיאכטה ליאכטה, מאי לאי, מפיג'י לסמואה, לררטונגה, לטהיטי ועד צ'ילה, יותר מעשרת אלפים קילומטרים בים. יומן מסע רטוב

אחרי שנה טיול, מצאתי את עצמי בניו זילנד, בלי הרבה כסף ובלי שום חשק לחזור לארץ. באוסטרליה כבר הייתי, המזרח ממש לא משך אותי, ובניו זילנד החורף בפתח. רציתי להגיע איכשהו לדרום אמריקה, רצוי דרך הים. פרסמתי מודעה: "בחור צעיר, 23, חסר ניסיון, מוכן להפליג לכל מקום, בכל עת".

שלושה חודשים הסתובבתי, חיפשתי, דיברתי עם אנשים. שום דבר לא קרה. כבר עמדתי להתייאש ולקנות כרטיס טיסה, ואז התקשר מייק. אנגלי, כבן 50, שהפליג הרבה בעולם. מייק הציע לי להצטרף להפלגה של שישה שבועות לניו קלדוניה, עם עצירות בדרך באיים קטנים. זהו זה, אחרי שלושה חודשים זה באמת קורה.

ניו זילנד: מחכים לרוח הנכונה
תחילת יולי, שיא החורף בניו זילנד. היינו שלושה אנשים על יאכטה קטנה (בערך עשרה מטרים וחצי): מייק, הקפטן, אד, בחור אמריקאי בן גילי, ואני. מייק ואני ישבנו על הסיפון. מתבוננים בגלים וברוחות החזקות. הים היה קשה אלינו, והרוח הלכה והתחזקה. אפשר היה לשמוע את שריקות הרוח ואת הלחץ בחבלי המפרשים. כל גל שנשבר על הספינה שוטף את כולה, ומטה את הספינה על צדה. נעשה מסוכן, והרוח ממשיכה להתחזק. אחד המפרשים נקרע, וההיגוי האוטומטי לא שולט בסירה יותר. הקפטן כבר הפסיק להיראות רגוע, וצועק לאד שנמצא בבטן הספינה ומקיא, שיוציא לנו רתמות כדי שניקשר לספינה, וכך לא ניזרק החוצה לים.

נאלצנו לתפוס את ההגה בידיים, ולשנות מסלול לאחד האיים שלחופי ניו זילנד לצורך מחסה. אני כולי רטוב מהגלים, בנוסף יורד גשם, וערפל כבד משבש את הראות. המקום האחרון שרציתי להיות בו במזג אוויר כזה הוא בים. תפסתי בידיות שמקובעות לסירה כדי להישאר יציב, שר לעצמי שירים לעודד את עצמי.

לאט לאט אנחנו מתקרבים אל האי, ומהרגע שנכנסנו לתחום שבו הוא חוצץ בינינו לבין הרוח, הגלים נעשו קטנים יותר. איזה אושר היה למצוא מקום שקט לעגון. הייתי מותש לגמרי. כל השרירים שלי כאבו. נשכבתי על המיטה ונרדמתי. למחרת הוחלט – חוזרים לניו זילנד לצורך תיקונים. חייבים לתפור את המפרש שנקרע. עכשיו למדתי למה היה חשוב כל כך לקפטן לעזוב בפעם הראשונה למרות הרוחות החזקות. המתנו שלושה שבועות בניו זילנד, עד שהיתה לנו שוב רוח מתאימה לעזוב. יאוש ושעמום אחד גדול. הרבה ספרים, אוכל וכל הזמן שיחות על מזג האוויר, שבו אנו תלויים בו כדי לעזוב את האי.

יום שקט וסגרירי בדרך מניו זילנד למינרווה ריף

היום המיוחל הגיע, ורוחות דרום מזרחיות החלו לנשוב. אפשר לעזוב, והפעם על באמת. ביומיים הראשונים אד ואני מסתובבים עם מחלת ים. כל הפעילות שלנו מסתכמת בשינה ומשמרות. אבל הזמן עושה את שלו, ובסוף מתרגלים. חמישה ימי הפלגה עד לתחנה ראשונה, מינרווה ריף – הר געש תת ימי, שעל הלוע שלו צמחו אלמוגים המשמשים הגנה מושלמת מפני הגלים. עצרנו שם לשבוע של דיג וצלילות. עניין הדיג הצריך זהירות – קפטן של ספינה אחרת הותקף על ידי כריש בזמן דיג. בשל המיקום המרוחק והמבודד לא ניתן היה לפנות אותו אפילו במסוק. למזלו, חיל הים הניו זילנדי, שהיה בקרבת מקום, פינה אותו לבית החולים הקרוב בטונגה.

בכל מקרה, אנחנו נהנינו משמש וצלילות מדהימות. מצאנו לגונה עם מים רדודים וצלולים, עם צבע משגע. מהמם. ראינו המון כרישים, אבל במקום שיש כרישים יש הרבה דגים, ואת הצלילות הכי טובות.

ניו קלדוניה: דברים מדהימים קורים
תוך שבוע היינו בניו קלדוניה. נפרדתי מאד, שרצה להגיע לאוסטרליה, ולמזלו  הרבה יאכטות עשו דרכן לסידני, ורבות חיפשו אנשי צוות. לקח לו בדיוק שלושה ימים למצוא יאכטה אחרת. לי החיים היו קצת קשים יותר. נאלצתי להיפרד מהיאכטה ולרדת ליבשה.

לבד בנומיאה (Noumea), עיר הבירה של ניו קלדוניה. לא כל כך קל. מדברים שם כמעט רק צרפתית, נורא יקר, והגרוע מכל מבחינתי – אף אחד לא מפליג לכיוון שלי, כולם לאוסטרליה. הצעות שלפני חודשיים הייתי קופץ עליהן, עכשיו נאלצתי לסרב. הרבה זמן לא הרגשתי כל כך בודד. אבל משום מה, כשאתה מרגיש ששום דבר לא מסתדר, הדברים הכי מדהימים קורים.

עשיתי לי מנהג, מדי יום הלכתי למרינה בנומיאה, להתחכך עם הימאים. כל יום אמרתי לעצמי, אולי היום אמצא ספינה לכיוון שלי. כך עשיתי במשך שלושה שבועות. כבר עמדתי לוותר ולקנות כרטיס טיסה לארצות הברית, עד שהתברר שהסיפור שאני מחפש ספינה שמפליגה לכיוון מזרח, הגיע לאוזניים הנכונות. איש בשם ז'אן מרי מחפש איש צוות, שיצטרף לספינה של פיליפ, חבר שלו, שנמצאת בסמואה. הצוות שלו נטש אותו והוא נותר לבדו, והוא רוצה להגיע לטהיטי בהקדם, לפני שתתחיל עונת הציקלונים. כל כך דחוף לו, שהוא מוכן לקנות כרטיס טיסה למי שיהיה מוכן להצטרף אליו למסע הזה. התקשיתי להאמין למזלי.

אני בחולצת הוואי, כרטיס טיסה בכיס של החולצה, עם בקבוק יין אדום שנתבקשתי למסור לפיליפ, מאושר מהחיים, טס לפיג'י, ומשם לסמואה, לפגוש את פיליפ. יותר טוב מזה יכול להיות? מתברר שכן. אין טיסה ישירה לסמואה, חייבים לעצור בפיג'י להחלפת טיסות. טיסת הקישור היא רק ארבעה ימים יותר מאוחר. מנצל את הזמן ולוקח חופשה מהחופש של הטיול… תוך שעה אני על מעבורת, בדרך לאי קטן ושקט, עם בקתות, חוף ים יפהפה וערסלים. ארבעה ימים של שקט.

בדרך לאיי קוק: הכל בגלל בורג קטן
פיליפ תכנן לנו לוח זמנים די צפוף בימים הספורים עד ליציאה מסמואה. בין השאר, התפקיד שלי היה להיות בקשר קבוע עם התחנה המטאורולוגית המקומית כדי לקבל תחזית מזג אוויר לימים הקרובים – תפקיד שמילאתי בהנאה רבה. לאחר שבוע של הכנות וסידורים יצאנו לדרך. היעד – טהיטי עם עצירה אפשרית באיי קוק.

הימים הראשונים של ההפלגה היו משגעים. שמים כחולים, רוח קלה, שמש חמה ונעימה. מדי פעם, כשהיה ממש חם על הספינה, הייתי ממלא דלי של מי ים ושופך על עצמי. כיוון שהיינו רק שניים על הספינה לקחתי חלק יותר פעיל בתפעול ובניווט. היה קל להסתדר עם פיליפ, ומיד הרגשתי נוח על הספינה. בנוסף, פיליפ לא ידע לבשל ואני שמחתי להיות אחראי על הבישולים. מהר מאוד פיתחנו שיגרה קבועה: משמרות של שלוש שעות כל אחד, ארוחות בשעות קבועות, שפיליפ היה אוהב לקנח בכוס יין וחתיכת גבינה. בשעה קבועה ביום פיליפ היה מלמד אותי צרפתית ותוך כדי זה היה מתרגל את האנגלית שלו.

פיליפ מסיים את הארוחה בדרך החביבה עליו – עם כוס יין וחתיכת גבינה

אבל להפליג בים בלי סערה זה בלתי אפשרי. באחד הערבים, תוך כדי צפייה בסופת ברקים ורעמים באופק, שפיליפ הבטיח שהיא רחוקה מאתנו, נכנסנו לתוך סופת ברקים משלנו. גשם חזק ורוח משתנה בכיוון ובעוצמה. נראה היה כאילו הרוח באה מכל הכיוונים, אבל זה רק היה פיליפ ששיחק עם ההגה… עברנו אותה בשלום.

למחרת התעוררתי לבוקר חורפי. ראינו כבר באופק את אטוטקי (Aitutaki) שבאיי קוק, כשהרוח התחזקה ופיליפ החליט להמתין עד שתירגע – דבר שהתגלה כטעות. נכנסנו לתוך סערה שנמשכה חמישה ימים, כשבמשך כל הזמן הזה הרוח והגלים מרחיקים אותנו מהאי. ובנוסף לכל – הלך לנו ההיגוי.

פיליפ לא הצליח לאתר את התקלה. בתוך הספינה הכל היה נראה תקין. בלית ברירה הוא החליט לנסות לאתר הבעיה מתחת לפני המים. הקטנו את המפרשים למינימום, ופיליפ – קשור בחבל לספינה – נכנס לתוך הים הסוער, מצויד במכל צלילה. בירידה למים הוא קיבל מכה חזקה בראש מדופן הספינה, חששתי שהוא יאבד את ההכרה ויישאר בים לנצח… לשמחתנו הוא הצליח לזהות את הבעיה: בורג שהשתחרר חסם את הסיבוב המלא של ההגה. כל מה שהיה צריך לעשות היה לחזק אותו. בהמשך התקלה הזו חזרה על עצמה עוד פעמיים. סיוט. התרחקנו כל כך מאטוטקי שהחלטנו לשנות כיוון ולהפליג לררטונגה (Rarotonga), עוד אחד מאיי קוק.

ההפלגה הזאת לא נגמרת. שרתי לעצמי כדי להעלות את המורל, וגם כי נמאס לי לשקוע במחשבות כל הזמן. אחרי כמה ימים סוערים, הרוח נחלשה ובהדרגה שינתה כיוון. עכשיו יכולנו להפליג ישירות לררטונגה – הפלגה בת 18 ימים.

אי בפולינזיה הצרפתית. מנפלאות המראות שבדרך

פולינזיה הצרפתית: הדרכים נפרדות
אנחנו על יבשה! פיליפ הזמין אותי למסעדה לחגוג את האירוע. שלושה שבועות נשארנו בררטונגה. היו לנו הרבה תיקונים לעשות, ותוך כדי כך נהנינו מהשמש ומחופי הים. האי עצמו הוא הגדול מקבוצת איי קוק. כביש באורך 32 קילומטר מקיף את האי, וניתן לחצותו בהליכה מצד לצד בארבע שעות.

עונת הציקלונים היתה בפתח, ולא יכולנו להתעכב יותר מדי בררטונגה. בתקופה זו טמפרטורת המים גבוהה מספיק בשביל לאפשר היווצרות סופות ציקלונים. בתחילת נובמבר עזבנו את ררטונגה לכיוון ריאטהה (Raiatea) שבאיי פולינזיה הצרפתית. פולינזיה גדולה מאוד, ומכילה עשרות איים. שטחה הטריטוריאלי (כולל ים) שווה בגודלו לשטח אירופה.

התכוננתי לעוד הפלגה קשה, אך להפתעתי הים היה שקט, כמעט ללא רוחות, כך שנאלצנו להפעיל מנוע לאורך כל הדרך. תוך חמישה ימים הגענו לריאטהה – אירוע מאוד מרגש בשביל פיליפ, שכבר הרבה זמן ממתין לרגע זה. חגגנו את האירוע בקבוק שמפנייה שפיליפ שמר במיוחד בשביל רגע זה. כאן הוא מתכנן להישאר בשנתיים הקרובות.

בדרך לצ'ילה: הקפטן, אשתו ושני ילדיהם
התברר לי שעכשיו זו העונה להפליג לדרום ומרכז אמריקה – צ'ילה, פנמה, קוסטה ריקה, רק צריך למצוא ספינה. מדי בוקר הייתי מסתובב בין המרינות השונות, מברר על יאכטות שמחפשות צוות. ניסיתי להצטוות לאמריקאית צעירה שתכננה להפליג לצ'ילה, אך היא העדיפה לעשות את ההפלגה לבדה. וזו הפלגה קשה. הרבה ים, הרבה רוח. התאכזבתי, אבל כבר באותו יום שמעתי על יאכטה אחרת – קטמרן באורך 15 מטר וחצי שנקראה  Azulin, שגם היא מפליגה לצ'ילה. בלי להסס פניתי לבעליה והפעם התשובה הייתה חיובית. זהו זה, אני מגיע לדרום אמריקה דרך הים! הייתי ממש גאה בעצמי, רק חבל שלא היה לי עם מי לחלוק את זה.

המעבר לבית החדש לא היה קל. משפחה זרה שאני לא מכיר, שחבריה מדברים רוב הזמן צרפתית. היינו חמישה על הסיפון: הקפטן ז'אן ריב, אשתו סנדרין, שניהם בשנות ה-40 לחייהם, ושני ילדיהם, וולאריו (13) ומאתיס (6), וכמובן אני. היאכטה היתה הבית, והילדים למדו בהתכתבות, ואמם סנדרין שמשה מורה. זו היתה אמורה להיות ההפלגה הארוכה ביותר שלי, והקשה ביותר. המרחק לצ'ילה הוא כ-4,200 מייל (בערך 6,750 ק"מ), מרחק שלהערכת הקפטן ייקח כחודש. בהתאם לכך הצטיידנו בכמויות גדולות של אוכל: המון קמח, פסטות, אורז, קופסאות שימורים, פירות, ירקות, שוקולדים, ממתקים ועוד מיני מאכלים שיכולים להשתמר לאורך זמן. וכמובן הרבה יין וגבינה.

אחרי הרבה הכנות יצאנו לדרך. היעד פאורטו מונט (Puerto Mont) שבצ'ילה. הספינה הזו, שלא כמו הקודמות, הייתה מאוד מהירה – ושטה במהירות ממוצעת של 10 קשר. הימים הראשונים תמיד יותר קשים כי צריך להתרגל לים. לי לא היתה בעיה, אבל לשאר המשפחה לקח כמה ימים להתרגל. עד אז כולם שוכבים בפנים מעולפים עם מחלת ים. כולם, מלבד הקפטן, שהתגלה כאיש ים מעולה. הפעם היינו שלושה שהתחלקו במשמרות, דבר שהקל על המשימה.

הכותב עם דג טונה ענק. מה פלא שכל השבוע טונה צצה בכל ארוחה?

סנדרין היא טבחית במקצועה. מדי בוקר חיכה לנו לחם טרי שאפתה בלילה, וכל מיני פינוקים אחרים – לזניות, פסטות, עוגות, פיצות. והיו דגים. הרבה דגים. מיד כשיצאנו לדרך תפסנו דג טונה במשקל עשרה קילוגרם. במשך שבוע שלם אכלו טונה – סושי טונה, סטייק טונה, קציצות טונה, מרק טונה, לחם טונה, דג טונה מיובש, עד שבא לך להקיא מטונה. כשגמרנו סוף סוף את את הטונה, ז'אן ריב שוב זרק פיתיון למים, ומה תופסים הפעם? שני דגי טונה… אחרי שהשבוע הזה נגמר, סנדרין ביקשה מז'אן ריב שיפסיק לדוג כי היא פשוט לא יכולה יותר.

השבוע הראשון היה מוצלח מבחינת רוחות, עברנו מרחק טוב מדי יום. בשבוע השני נכנסנו לאזור ללא רוחות. אפס רוח, אוקיאנוס שטוח כמו אגם. בשל המרחק העצום שהיינו צריכים לעבור לא הפעלנו מנוע. היה לנו קצת דלק בשביל כניסה ויציאה למרינה ולא יותר. אז פשוט עמדנו במקום. די מתסכל. אבל ניצלנו את ההזדמנות לקפוץ למים,לשחות ולחפוף את הראש. חמישה ימים עמדנו במקום, עד שהרוח הטובה הגיעה.

היו ימים שפשוט טסנו על פני המים. רוח מהצד וגלים בגב, מגיעים עד ל-23 קשר. האמת, שזה מלחיץ קצת. ככל שהתקדמנו מזרחה, היום נעשה ארוך יותר, והזריחה התחילה מוקדם יותר. באחד הימים, כשהייתי במשמרת, התחילו דמדומי זריחה בשעה 202:00, אז נאלצנו לעדכן קצת את השעון.

הכיוון היה הרבה דרומה וקצת מזרחה. וככל שהדרמנו נעשה יותר קר. ממכנסיים קצרים וחולצת טי עברתי לטרנינג, ואז נוספו מעיל ומעיל סערה, כאפייה על הפנים וכפפות וכובע גרב. קר מאוד. היה קשה לצאת החוצה. וכשהייתה רוח דרומית שמגיעה מאנטרטיקה, היה עוד יותר נוראי.

לאחר 30 יום של הפלגה אפשר היה לראות את חופי צ'ילה. סירות דייגים קידמו את פנינו. היה כיף לפגוש עוד אנשים, ולשמוע פתאום ספרדית במקום צרפתית. הגענו בשלום לחופי דרום אמריקה, עכשיו אפשר להתחיל לטייל…

 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 2

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *