תפריט עמוד

ירדן: דרך המלך היא מרחב

מסע מעמאן דרומה, לאורך חלק מנתיבה של דרך המלך הקדומה, מבהיר את חשיבותו של הנתיב, את חוכמתם של הרומאים ואת יופיו של חופש הפעולה. ביקור באתרים כמדבא, חשבון והר נבו נוסך אור חדש על חשיבותו הנתיב

כאשר עולים על כביש מספר 35, הוא נראה כמו שכביש צריך להיות: רחב, נוח, ישר, ברור ואי אפשר ללכת בו לאיבוד; והכי חשוב – המושג "פקק" נשמע כאן כמו תופעה רחוקה מהמציאות. למה לעמוד בפקק, כשאפשר לנסוע כמו מלך? KING'S HIGHWAY – אפילו שמו נראה לי הולם בפעם הראשונה שנתקלתי בו, למרות שאז, בביקורי הראשון בירדן, כשעדיין התרגשתי מעצם המעמד, לא הקדשתי לו מחשבה רבה. בממלכת ירדן, סברתי לתומי, פשוט הכול נקרא על שם המלך, המלכה, או מישהו מהמשפחה ההאשמית.
נדרשו לי כמה שנים, עוד כמה ביקורים ונסיעות לאורך דרך המלך, להבין כי זו אינה סתם דרך עם שם מלכותי ולא עוד אוטוסטרדה. מדובר בצירוף מלים, שבמשך 5,000 שנות קיומו הפך למושג: "דרך המלך". התוואי אותו תוואי, המרחב וקלות התנועה בו נשמרו, ורק המלכים השתנו.

מסע בזמן
לא במקרה עוברת דרך האורך המרכזית הזו באותו נתיב כבר אלפי שנים. מבחינה גיאוגרפית וכלכלית, זה מיקום אופטימלי: מעבר לראשיתם של ערוצי הנחלים הקצרים, ועדיין באיזור פורה יחסית. קו האורך הזה הכתיב את הקמתם של יישובים חשובים, מאז תקופת אברהם אבינו ועד היום.
שתי דרכים בינלאומיות חשובות היו במזרח הקדום: דרך הים, שהובילה מדמשק למצרים, ודרך המלך, שעברה לאורכו של גב ההר בעבר הירדן. המאבקים על השליטה בדרך המלך שיקפו את המאבקים על השליטה באיזור כולו. כל שליט או תרבות ששהו כאן הותירו את רישומם על דרך המלך. ערים חשובות ירדו בחילופי התקופות מגדולתן, ערים עלומות הפכו למרכזים חשובים, וכולן שכנו לאורך הדרך.
המשמעות המילונית של המושג חרגה כבר מזמן ממשמעותה הראשונית – דרך המלך הגיאוגרפית. בערך "דרך המלך" כותב אבן־שושן: "דרך ראשית, דרך רחבה, סלולה וכבושה שעוברי דרכים וכלי רכב רבים עוברים בה. בהשאלה: מרחב, מקום או מצב שיש בו חופש פעולה".
בתחילת הדרך לא בדיוק הבנתי מה הקשר בין הנתיב, בו נסענו, לבין "מרחב, מקום או מצב שיש בו חופש פעולה", אך הדרך היתה רק בתחילתה.
המסע בדרך המלך אינו רק גיאוגרפי, לאורך ציר ברור במפה, אלא גם, ואולי בעיקר, מסע בזמן לאורך ציר היסטורי ותרבותי של תולדות שני עברי נהר הירדן. הוא מתפתל בין עידני שלום ומלחמה, בין הווה לעבר, בין סיפורי ערים ואנשים, שהשפיעו על האיזור ממשה רבנו ועד חוסיין מלך ירדן.
מבחינה גיאוגרפית, נקודת המוצא ההגיונית לתחילת המסע היא עמאן, רבת עמון המקראית. ליתר דיוק, מלון "פילדלפיה" בעמאן. שלושה שמות אלה מהווים, למעשה, ציוני דרך היסטוריים. בתחילתה, באלף השלישי לפני הספירה, נקראה העיר היתה העיר קרויה "רבת עמון". בעידן התלמאי והרומאי, עברה תהליך של פריחה והתפתחות וכונתה "פילדלפיה", ול"עמאן" הפכה עם הכיבוש המוסלמי (במאה השביעית).
הכיבוש המוסלמי הביא לעמאן תקופה של שגשוג בשל קרבתה לדמשק, בירת האומאים (מאמצע המאה השביעית עד אמצע המאה השמינית). דרך הבשן המקראית מעמאן לדמשק נחשבת, למעשה, לחלק מדרך המלך. המדריך הירדני הסביר לנו את ההליכים לקבלת אשרה סורית. "זה לא כל כך מסובך", הוא טען. ובכל זאת החלטנו לדחות את הנסיעה צפונה למועד מאוחר יותר. הפעם, הסברנו לו, אנחנו מתמקדים בחלקה העיקרי של דרך המלך, מעמאן דרומה.
זה לא היה רק תירוץ. בחלק ממפות הדרכים הקדומות מסומנת רבת עמון כראשיתה של דרך המלך. ויש היגיון אסטרטגי לנקודת המוצא הזו: בימי המקרא היו לדרך המלך שני נתיבים מקבילים, שנפגשו ברבת עמון. החלוקה לשני מסלולים מבוססת על הטופוגרפיה המיוחדת של עבר הירדן המזרחי. דרך המלך עוברת אמנם בשטח פורה ויחסית משופע במים, אך הנתיב הטופוגרפי של דרך המדבר, העוברת כארבעים קילומטרים מזרחה ממנה, נוח יותר. היו תקופות שבהן הועדפה דרך המלך, ובתקופות אחרות העדיפו הנוסעים את דרך המדבר. מפת הכבישים שקיבלנו במשרדי "באדג'ט" הבהירה לנו שלא הרבה השתנה: כביש מספר 35, KING'S HIGHWAY, עובר בתוואי של דרך המלך, וכביש מספר 15, המקביל לו, הקרוי DESERT HIGHWAY, עובר בזה של דרך המדבר. הדרך הראשית היום היא דווקא כביש המדבר.

דרכה של הבת
נכנסנו למשרדי חברת ההשכרה בעמאן כדי לבחור כלי תחבורה. בעבר התנהלו השיירות בדרך המלך בעיקר על גבי גמלים, למרות שרק חלקה הדרומי עובר בשטח מדברי. סטנטון הצלם החל להשתעשע עם פנטסיות על מסע ג'יפים בדרכים לא קיימות, אבל הייתי בחודש השני להריוני, וזה לא היה הזמן לדלג בג'יפ מעל מפלי המוג'יב. סטנטון נאלץ להסתפק בפורד סיירה: בנות!
לא הייתי הראשונה שהזיזה מסלולים ושינתה כיוונים. יש בנות שהקפריזות שלהן נטבעות באבנים ובשמות הדרכים לעולם. צריך לדעת לאיזה אב להיוולד. כשבתו של הסולטאן התורכי, למשל, דרשה לעקוף את קניון המוג'יב בזמן חזרתה ממכה, נולדה "טאריק אל־בינת" – דרך הבת. כשעלתה הבת הענוגה למכה, היא צעדה בדרך המלך כמו כל עולי הרגל המוסלמים. אלא שהדרך, העוברת סמוך למקורותיהם של מרבית הוואדיות הנשפכים מערבה, יורדת ועולה בארבעה קניונים עמוקים וקשים למעבר. אלה ארבעת הנחלים, המחלקים את עבר הירדן המזרחי מבחינה גיאוגרפית: הירמוך, ואדי זרקא (היבוק), ואדי מוג'יב (הארנון) וואדי חסא (נחל זרד).
הירידה והעלייה בוואדי מוג'יב, שעומקו מגיע בחלק זה של הדרך לכ־1,200 מטרים, היתה כנראה חוויה קשה לבת הסולטאן. היא סירבה לחזור בדרך זו, ודרשה ממלוויה נתיב נוח יותר. הדרך החדשה, "טאריק אל־בינת", עברה פחות או יותר במסלול דרך המדבר. מאוחר יותר הונחה שם מסילת הרכבת החיג'אזית. הדרך המזרחית נחשבה גם לבטוחה יותר מדרך המלך, ולכן הורה הסולטאן כי מעתה יעשו בה עולי הרגל את דרכם למכה.
כיום אין חשש לאי־נוחות: מרגע שעולים על דרך המלך, כל שנותר הוא להעביר להילוך חמישי ולדהור קדימה. "עוד לא נתקלתי בכביש כל כך נוח במזרח התיכון", אמרתי למדריך הירדני שלנו, ונזכרתי במכורה הפקוקה. "גם בסעודיה יש כבישים טובים מאוד", הוא אמר. "אבל שם כבר היו שמים אותך בכלא". פשפשתי בזכרוני בניסיון לגלות במה חטאתי. מתברר, שבסעודיה אסור לנשים לנהוג.
מעט דרומית לעמאן נמצא הכפר חיסבאן, חשבון המקראית. הוא אינו מזכיר את העיר שהיתה בירתו של סיחון מלך האמורים, ואין בו מתפארתה של אסבוס הרומית שניצבה כאן. הזכר היחיד לעברה הזוהר מצוי בפסיפס היפהפה בכנסיית סנט סטפן שבאום רסאס, שם היא מופיעה כאחת משמונה הערים החשובות של עבר הירדן המזרחי. הפסיפס הזה עדיין לא זכה למנת הפרסום היאה לו. רק אחרי נסיעות חוזרות ונשנות מהכפר לכנסייה, בניסיון לאתר את האיש עם המפתחות, הצלחנו להיכנס ולראות באור אחרון את הפסיפס המרשים.
 
עיר של פסיפסים
גם הפסיפסים המפורסמים של מדבא, תחנה מרכזית בדרך המלך, היו זנוחים עד המאה העשרים. בתקופה הביזאנטית היתה מדבא עיר נוצרית מפוארת ומרכז חשוב של אומנות הפסיפסים. מאז הכיבוש המוסלמי ועד לפני כמאה שנה היו הפסיפסים קבורים ובלתי ידועים בעולם. מה שלא נפגע במהלך הכיבוש המוסלמי, נהרס ברעש האדמה הגדול, שהחריד את האיזור במאה השמינית לספירה. לאחר הרעש ננטשה העיר, ורק במאה ה־19 היא יושבה מחדש על ידי כאלפיים נוצרים.
למתיישבים אלה הותר לבנות כנסיות רק במקומות שבהם שכנו כנסיות בעבר. וכך, כשחפרו את היסודות לכנסיית סנט ג'ורג', התגלתה מפת מדבא, הנחשבת היום למפה הקדומה ביותר של ארץ ישראל (המאה השישית לספירה). פסיפסים נוספים, מרהיבים לא פחות, התגלו כאשר נחפרו יסודות לבתים חדשים. שכיות חמדה אלה, שמקומן במוזיאון, ריצפו את הבתים. במרכזו של הפסיפס מהמאה הרביעית שבח'ירבת אל־מוחיית נותר סימן שחור גדול, במקום שבו נהגה המשפחה לאפות פיתות. בצידו של הפסיפס רואים כתם קטן יותר – שם נהגו בני הבית לבשל קפה.
עד לפני מספר שנים, סיפרה אחת מתושבות המקום, נהגו ילדי מדבא לשחק עם אבני הפסיפס; למשל, במשחק חמש אבנים. לפני כמה שנים הזדעזעו נציגי משרד החוץ האיטלקי שביקרו בעיר מן ההזנחה של אוצרות התרבות המפוארים האלה. כך נולדה היוזמה להקים במקום בית ספר לשחזור פסיפסים.
"בדברי ימי האומנות היו שתי ערים חשובות בתחום הפסיפסים: ראוונה באיטליה ומדבא בירדן", סיפר קלאודיו צ'ימינו, המנהל האיטלקי של בית הספר הפועל במדבא זה ארבע שנים. "בראוונה נמשכה המסורת ברציפות עד היום. במדבא נהרס הכול עם הכיבוש המוסלמי, אבל הטכניקה שהיתה נהוגה בשני המקומות זהה". בית הספר, שהוקם בסיוע הממשלה האיטלקית, מקביל בפעילותו לבית הספר שבראוונה. "הרעיון הוא "לפתח את ידע השימור", הסביר צ'ימינו, "כל השאר קיים כאן במקום".
כאשר התגלתה מפת מדבא ב־1884 היא היתה, כנראה, שלמה. האדריכל שנשלח למקום על ידי הפטריארך של ירושלים ב־1890, כדי לבנות כנסייה חדשה על חורבותיה של העתיקה, לא ייחס חשיבות רבה לפסיפס. במהלך עבודות הבניה נהרסו חלקים גדולים ממנו. מעריכים, כי שטחה המקורי של המפה הגיע לכ־93 מטרים רבועים (15.60 מטרים אורכה, וכשישה מטרים רוחבה). מה שנשאר הם שמונה מטרים רבועים בלבד. בין האיים הקטנים והמרהיבים של חלקי הפסיפס ששרד, משתרעים משטחי בטון גדולים, המעידים על מה שאבד.
בנוסף למפה, הנחשבת לאחת התגליות החשובות לחקר ההיסטוריה של המזרח התיכון, יש במדבא עשרות פסיפסים שחלקם הגדול עדיין לא נחשף. בשנים האחרונות נעשות בעיר עבודות חפירה ושימור בקנה מידה עצום, במסגרת "פארק ארכיאולוגי" שנחנך שם לא מזמן.
דרומית למדבא מגיע הכביש אל ליב, משם הוא מסתעף אל מבצר מאכאריוס (הידוע גם בשמו העברי, מכוור), הדומה דמיון מפתיע להרודיון. במבצר היפה והנטוש הזה התרחש האירוע המונצח באינספור יצירות אמנות: עריפת ראשו של יוחנן המטביל על פי בקשתה של סלומה, היא שלומית.
 
ידע רומאי
דרך המלך היתה סלולה לתפארת הרבה לפני שהיה אספלט. בגלגולה הרומאי, כשהפכה להיות "ויה נובה טריאנה", על שמו של הקיסר טריאנוס, נסלל התוואי לכל אורכו, מגבול סוריה בצפון ועד לעקבה בדרום. היו אלה 320 קילומטרים של דרך מרוצפת באבנים (ראה מאמרו של סטיב אלן, מסע אחר 46). רוחבה היה שישה מטרים, היא נתחמה באבני שפה, ומערכת לניקוז מים הוקמה בשוליה. במקומות רבים חולק התוואי לשני נתיבים, עם קו הפרדה ברור באמצע. הכביש המשובח היה נכס אסטרטגי: מאז נסלל, עברו על עבר הירדן ועל ארץ ישראל כמעט 300 שנים של שקט; אחת מתקופות השלווה הממושכות ביותר שידע האיזור.
הכביש סלול כיום במידה רבה לאורך התוואי הקיים זה אלפי שנים. בחלקים רבים הוא נבנה בדיוק על התוואי הרומי. לצד השלטים הכחולים ומאירי העיניים אפשר למצוא אבני מיל רומיות. כך קרה ששרידי הדרך הרומית הסלולה אבדו ברובם תחת מכבשי הכביש המודרני.
לפני בניית האוטוסטרדה נעשו עבודות סקר מקיפות. מסקנותיהם של המהנדסים המלומדים היו זהות כמעט לחלוטין לאלה של הקולגות הרומאים שלהם. הרומאים בחרו ברוב הקטעים את התוואי האופטימלי. המקומות היחידים שבהם הגיעו המהנדסים המודרנים למסקנות שונות היו בירידות לקניונים הגדולים: שם התאימה הדרך התלולה והמפותלת לכרכרות הרומיות, אך לא למכוניות ולמשאיות של המאה העשרים. משום כך אפשר עדיין למצוא באזורי ארבעת הקניונים את השרידים היפים ביותר של הדרך העתיקה.
הרומאים לא היו הראשונים שסללו את הדרך, אך הם היו הראשונים שסללו אותה לכל אורכה בצורה יסודית וטובה. חלקים מהתוואי נסללו לפני כן על ידי מישע מלך מואב, כפי שמציינת מציבה הקרויה על שמו. המציבה נמצאת מעט לפני הירידה לקניון המוג'יב, בכפר דיבאן – דיבון המקראית. "מצבת מישע" נחשפה בשנת 1868, והיא אחד הממצאים החשובים ביותר עבור חוקרי המקרא. מוצגים בה אירועים המתוארים גם בספרי מלכים, מנקודת מבטו של מישע מלך מואב (מרידתו באחאב מלך ישראל ומאבקיו ביהורם מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה). הבדווים, שחשדו בלהיטותם של האירופאים לרכוש את האבן, הניחו כי היא מכילה אוצר וניפצו אותה לרסיסים. לאחר שהודבקה, הוטסה המציבה אחר כבוד למוזיאון הלובר בפאריס. העתק של האבן נמצא במוזיאון ישראל בירושלים. בדיבאן עצמה לא נותר זכר לפאר העבר. כיום היא ידועה כמקום שבו פונים שמאלה לכיוון אום רסאס. כחמישה קילומטרים דרומית מכאן, עובר המוג'יב.
 
סטייה מהדרך
לא התכוונו לוותר על המוג'יב לגמרי. להיפך. בגלל התלאות שעברנו בדרך, התחלתי לחשוב שאולי התכוון המוג'יב לוותר עלינו. חלקו המערבי הוא העמוק והמרשים יותר, זה שעליו צפינו שנים רבות כל כך מחניון עין גדי שמול. כדי להגיע אליו, צריך לנסוע בכביש צנוע לאורך ים המלח. הנסיעה בכביש זה אילצה אותנו לסטות מדרך המלך וגם לקבל אישור מיוחד מהשלטונות בעמאן. כשסטינו מדרך המלך חלפנו על פני השלט להר נבו, כנראה, לא במקרה, אלא כדי להזכיר לנו סיפור קצת דומה של משה רבנו.
כשהתקרבו בני ישראל בדרכם ממצרים אל עבר הירדן המזרחי, פנה משה רבנו אל מלכי אדום ומואב כדי שירשו לאנשיו לעבור בדרך המלך שבתחומם, לכיוון ממלכת חשבון. משה הבטיח למלכים כי לא יניח לבני עמו לסטות ימינה או שמאלה, וכי יישארו על נתיב דרך המלך. בנוסף לכך, הבטיח לשלם כל הוצאה הכרוכה במזון ובשתייה שיצרכו בני ישראל בדרכם. המשלחת אל המלכים חזרה אל משה רבנו עם תשובה שלילית. בני ישראל נאלצו לפיכך לעשות איגוף עצום, שוודאי האריך את דרכם לארץ ישראל בכמה שנים.
אנחנו, לעומת זאת, ניסינו את מזלנו ללא אישור מהשלטונות. במקום לנהל משא ומתן עם מלכי האיזור כמו בימי משה, ניהלנו משא ומתן עם המפקדים של מחסומי הצבא שלאורך הדרך. הבטחנו, כמו משה, לא לסטות ימינה או שמאלה. לא היה צורך להבטיח תשלום עבור המזון והמשקה שנצרוך בדרך, כי לא היו שם שום קיוסק, מסעדה או תחנת דלק. עניין זה הפך לבעיה של ממש כאשר הדלק שלנו הלך ואזל. המצב אילץ אותנו להפסיק ללכת בדרכי משה רבנו, ולהכיר במציאות המודרנית של המדבר: שלא כמו שכנותיה ממזרח ומדרום – בירדן, גם אם תכה בסלע, לא ייצא ממנו דלק. מים, אולי כן. בירדן יש לפחות שני מעיינות הנקראים עין מוסא, הטוענים למונופול על נס המים של משה, אחד בכניסה לפטרה והשני ליד הר נבו.
חלקו התחתון של המוג'יב, כפי שהתברר לנו כשנפתרה בעיית הדלק, באמת מרהיב ביופיו, וג'יפים – כפי שהתברר לנהג הג'יפ הירדני, שנתקע בקניון – לא תמיד כדאי לקחת למוג'יב. הסטייה מהדרך לא גזלה מאיתנו זמן רב כפי שגזלה מהעם שהוביל משה רבנו. אבל המחשבות עליו הביאו אותנו אל הר נבו. משה לא תכנן לסיים פה את מסעו, גם אנחנו לא, אבל יש עוצמה רבה במקום הזה. במבט אל הצד השני, לעבר הארץ המובטחת, טמונה אולי הסיבה למסע, לכל מסע.
בעולם הקדום היתה לדרך המלך חשיבות שימושית רבה. נעו עליה סוחרים, חיילים, משלחות של מלכים ועולי רגל. פריבילגיית המסע לשמו, שסיבתו היחידה עשויה להיות מבט אחד כזה, ואשר במאה העשרים נראית מובנת מאליה, לא היתה בעולם המושגים של הדרכים העתיקות. חופש הפעולה שמעניקה דרך המלך הירדנית בגלגולה העכשווי, כמו דרכים מודרניות בכלל, הוא האפשרות לנסוע, לא רק כדי לעבור ממקום למקום אחר. אולי לכך התכוון אבן שושן כשכתב בערך "דרך המלך": "מרחב, מקום או מצב שיש בו חופש פעולה".


הביקור בירדן נערך בסיוע "מגה טיולים" ו"באדג'ט" השכרת רכב.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 1

    לא מעוניין

מסע ג'יפים בירדן

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    כתבות מירדן

    ואדי מובארכ – גילויו של קניון "חדש" בצפון אדום
    ואדי מובארכ – גילויו של קניון "חדש" בצפון אדום

    סקר קניונים לא מוכרים בהרי אדום בירדן שערכו חבורת ישראלים הביא להיכרות עם הקניון המיוחד ואדי מובארכ. מסלול מתוך ספר חדש הסורק את הקניונים מדרום ים המלח אל פטרה, ומביא מסלולי טיול אתגריים בחבל ארץ יפהפה זה.

    מעבר להרים ולמדבר – טיול לפטרה וואדי רם
    מעבר להרים ולמדבר – טיול לפטרה וואדי רם

    אם בעבר מעטים הצליחו להתגנב לפטרה כדי לחזות בשרידיה של העיר הנבטית הקדומה, היום אפשר לטייל בה בחופשיות ובדרך ליהנות מהנופים הפראיים של המדבר, ומקבלת הפנים החמה של יושביו. נסענו לבדוק על מה כולם מדברים וחזרנו נפעמים

    קניונים בהרי מואב – נקיקים לא ידועים
    קניונים בהרי מואב – נקיקים לא ידועים

    אחרי שסקרו את קניוני ים המלח הגדולים בצד הירדני, בועז לנגפורד וחברים יצאו לסקור שני ערוצים צדדיים, שעצם שמם מעיד על היותם תלולים וקשים למעבר. המסע לא היה פשוט, אבל התגמול גדול: אינספור מעיינות, צמחייה ירוקה, מצוקים עצומים ...