יפן: היפאניקה התחלפה בהתייפנות

הגעתי לטוקיו בגלל האהבה. לא לעיר, חלילה. בשבועות שלפני נסיעתי פיתחתי תסמונת שזכתה בינינו לכינוי "יפאניקה". "איך אני אשרוד במקום המשונה הזה", יבבתי טראנס אטלנטית, "אני לא אחזיק מעמד עם היפנים יותר מחודשיים", משכתי את אפי בדירה בתל אביב, תוך שאני משוטטת בין הררי בגדים, מזוודות וארגזים שאספתי יומיים קודם.
הביקור הראשון בטוקיו, שמונה חודשים קודם, הותיר אותי המומה וגם מוקסמת. ביום הראשון בעיר מצאתי את עצמי משוטטת באזור הקניות היוקרתי גינזה, מוכת ג'ט לג ואחוזת חרדה כשגיליתי שבמקום הזה לרחובות אין שמות. רוב הזמן תקעתי את אפי במפה, מנסה להבין איפה לעזאזל אני נמצאת ומה המרחק מתחנת הסאבווי הקרובה שתאפשר לי לחלץ את עצמי חזרה למקום מבטחים. לא ראיתי שום דבר מהאלגנטיות היוקרתית של האזור, חנויות הענק, המדרכות הרחבות ובתי הקפה בקומות הגבוהות המשקיפים על הרחוב. מה שקפץ מול עיניי, הסגורות למחצה מעייפות, היה הנוהג המוזר של כל המסעדות להציג את המזון שלהן בחלון הראווה באמצעות מודלים צבעוניים ומבריקים מפלסטיק, עשויים בדיוק מופלא. אני חשבתי אז שזה קצת מגעיל, כמו אוכל ישן שנעטף בשומן ואבק. נעלבתי גם מהיפנים שהניפו ידם מעל פניהם כמתגוננים והמשיכו ללכת כשניסיתי לפנות אליהם באנגלית. היה נדמה לי שזה מעט גס למדינה שמצטיינת בעידון מתוחכם כל כך. הייתי המומה מעומס אורות הניאון, התלויים אנכית, קריאותיהן הצווחניות של המוכרות ומספר העוברים והשבים מול עיני, שהיה פשוט משתק.
המקום הראשון שנקלעתי אליו היה, מסתבר, מסעדת טמפורה. ישבתי נבוכה מול המגש שהונח לפני ועליו קערות שונות. לא היה לי מושג מה צריך להישפך לאן ובאילו מקערות הנוזלים אני אמורה לטבול את הדג המטוגן. הקשישה היפנית מהשולחן הסמוך שהבחינה במצוקתי ומיהרה לסייע היתה הראשונה שגילתה לי את הצד הנדיב של יפן.
הביקור ההוא הסתיים בבר של מלון פארק היאט, Park Hyatt Hotel בקומה ה-52. זה היה ערב פרידה רומנטי וגם הרגע שבו הבנתי שאני כנראה מתחילה להתאהב גם בעיר, ולא רק במישמיש שגרם לי להגיע אליה.
כאן בדיוק ישב ביל מוריי בסרט "אבודים בטוקיו" והטביע את בדידותו בוויסקי, כשסקרלט ג'והנסון עברה ליד ותלתה בו זוג עיניים עצובות. "אני רוצה לגלות לך סוד: אני מנסה לארגן בריחה מהכלא הזה, אני מחפש שותף. קודם נצטרך לצאת מהבר הזה, אחר כך מהמלון, אחר כך מהעיר ואז מהמדינה. את בפנים?" "אני בפנים", השיבה. "תשתי משהו", הוסיף, "זה ידרוש אומץ".
הם נמלטים מהבר הנהדר הזה, שנקרא, באופן קצת מצחיק "New York Bar", אולי הכלא המפואר והמפנק ביותר שניתן לדמיין, ומגלים שטוקיו היא הרפתקאה מטורפת ובלתי נגמרת.

תמונה עליונה: הבר במלון פארק היאט | צילום: באדיבות המלון  תמונה תחתונה: סצנה מתוך הסרט "אבודים בטוקיו" | צילום: באדיבות פוקוס פיקצ'רס

אני עשיתי את הדרך ההפוכה: התחלתי לשוטט בטוקיו ורק אז הגעתי לבר, שהפך מפורסם בגלל הסרט ומציע את אחת מנקודות התצפית המקסימות על העיר וגם טעימה לא זולה מחייהם של היפים, העשירים, הרזים, המפורסמים והלבושים היטב. זו חוויה שצריך לקנות בכסף – 2,000 ין (75 שקל) לאדם עבור הישיבה והופעת הג'ז ועוד לפחות 6,000 ין (225 שקל) עבור שני משקאות ומנה אחת קטנה. אבל החוויה בפירוש שווה את המחיר, כטקס היכרות עם העיר או פרידה ממנה.
כשישבתי בבר לראשונה ההיקסמות מטוקיו היתה מעורבת עדיין בתחושות החרדה מפני העולם הזר והמשונה שהיפנים בנו לעצמם, לאורך מאות שנים של בדידות. אבל כשהגעתי לבר בפעם השנייה, בסיבוב הנוכחי, כבר התייפנתי. זה לקח, להערכתי, שלושה שבועות מאז נחיתתי. כל יום של שיטוטים בטוקיו, כל בוקר שהביא עמו טיפוסים חדשים ומשונים לחיי, גרמו לי לפקוח עיניים גדולות יותר וללכת שבי אחרי העיר. נדדתי בין מנזרים בודהיסטים למקדשי צרכנות ענקיים (הדת הרשמית פה) התחברתי עם יפנים שלא הבנתי את מה שניסו לסמן בידיהם וגם עם מערביים שחיים פה כבר שנים (גם אותם לא תמיד הבנתי). האחרונים התגלו בדרך כלל כטיפוסים חריגים, כל אחד בדרכו.
"אני שוקלת להתאזרח", הודעתי לנוריקו, שכנה, חברתנו היפנית הראשונה ומי שהפכה מבלי ידיעתה לנייר הלקמוס להבנת התרבות היפנית. היא הסתכלה עלי במבט נבוך ורציני מאוד. "להתאזרח?", שאלה. נזכרתי שהומור, גם הבסיסי ביותר, לא עובד כאן ללא הסבר מפורש. "זאת בדיחה, בדיחה", אמרתי לה. "אה", היא צחקה, "אה… מצחיק". ממש מצחיק, עלו בי הרהורי חרטה, איך אפשר לרצות להתאזרח במקום שבו אין קינוחי שוקולד וכל מחווה של הומור צריך להופיע עם תג מפורש שעליו כתוב "כאן סופרה בדיחה"?
אז במקום להתאזרח החלטתי להתייפן. ויתרתי על הביורוקרטיה. רכשתי שלל חולצות עם קישוטי תחרה עדינים, שרשראות עמוסות בקישוטי זהב וכדורים נוצצים, לק עם רסיסי כסף, מסקרה מוזהבת והתאהבתי בטופו. קניתי גאדג'טים מטופשים ובלתי נחוצים, התחלתי לקוד גם כשלא צריך ולקרוא קריאות התלהבות בכל פעם שנתקלתי במשהו ילדותי וחמוד. קווי דמותה של "הלו קיטי", החתולה היפנית החמודה, שהיתה מגיבורות ילדותי, שבו לפתע לחיי באור בהיר וברור. במערב היא נחשבת לסמל של קיטץ' וילדותיות. כאן היא גיבורת תרבות כבר 30 שנה. אני אוהבת את זה. טוקיו של סופיה קופולה, במאית הסרט "אבודים בטוקיו", היא סמל למצב נפשי של ניכור וחוסר הבנה. אני מצאתי טוקיו אחרת, זו שמציעה עולם של אינסוף פנטזיות של שיבה לילדות מתוקה, של גילוי מחודש. מצאתי את הקיטי שבתוכי, כפי שאיבחנה בדיוק חברתי עדי מביתה שבתל אביב, ובינתיים היא, וגם אני, נמצאות פה.