ילדות בקיבוץ

סקירות ספרים בנושאי חברה, תרבות ומסעות

רונית בלנרו-אדיב. עיניים גדולות זה לא טוב. 2026. מטר.

יובל לוריא. השיבה לקיבוץ: בירור פילוסופי אוטוביוגרפי. 2026. רסלינג.

שני הקולות השונים מכניסים אותנו לעולם הקיבוצי דרך עיני הילדים הגדלים בתוך הקולקטיב ולעיתים נבלעים בתוכו. מתואר כאן מרחב חברתי שבו הגבולות בין היחיד לקבוצה מטושטשים. הילדים גדלים ביחד וחולקים גם רכוש משותף. בית הילדים, חדר האוכל והקבוצה החינוכית מעצבים את חייהם לא פחות מהמשפחה, ואף יותר ממנה. הקיבוץ מתגלה לא רק כצורת חיים חברתית, אלא גם כניסוי חברתי ופסיכולוגי נועז ולא בהכרח חיובי בגידול ובחינוך ילדים בידי קולקטיב במקום בידי ההורים. ובכל זאת, הטון מאופק. אין כאן כתב אישום נגד הקיבוץ, אלא ניסיון להבין את מורכבותו.

"אני מכירה את אבא ואמא שלי בין ארבע לרבע לשמונה בערב, ואבא ואמא שלי מכירים אותי בין ארבע לרבע לשמונה בערב. זה הבית שלי, אני רק לא גרה בו".

רונית בלנרו־אדיב, פסיכולוגית קלינית המתמחה בטיפול בילדים, מציגה את החוויה הקיבוצית של שנות השבעים באמצעות רצף של רגעים מחיי הילדות ושגרת היום-יום. בעולם הקבוצתי הזה מופיעים רגעים קטנים של כמיהה לאינטימיות. אחד הרגעים הללו הוא הסצנה החזקה שבה הילדה קוראת: "שומרת לי-לה, בואי לאר-זים". היא מחכה זמן רב. הדמעות עולות, אך היא מתאפקת ולא בוכה. הסצנה הזאת מקבלת משמעות נוספת לאור מחקרים על ילדים הגדלים במסגרות קולקטיביות (כמו בית ילדים ולהבדיל, בתי יתומים), המראים כי רבים מהם מפתחים דפוס התקשרות נמנע, כלומר נמנעים מהבעת מצוקה גלויה מתוך תחושה שלא תמיד יהיה מי שיבוא לעזרתם.

גם הקשר עם ההורים מתואר דרך רגעים קטנים אך טעונים. הילדה מגיעה לבית ההורים רק בין ארבע לרבע לשמונה בערב ורק בשעות ספורות אלה היא מכירה אותם. הדרך חזרה לבית הילדים בערב עם אביה הופכת לרגע אינטימי נדיר, והיא מנסה להאריך אותה אפילו בדקה אחת. גם הבריחה הלילית הביתה, תופעה שהייתה מוכרת בקיבוצים רבים, מופיעה כאן. כאשר היא בורחת, אביה מחזיר אותה לבית הילדים. הסדר הקיבוצי נשמר.

הספר מתאר גם את ההפרדה המוקדמת בין תינוקות להוריהם. כבר בגיל הרך של שישה שבועות מועברים התינוקות לבית התינוקות, והילדה מבינה שגם היא עצמה הופרדה כך מאמה. התיאור אינו מלווה בהאשמה מפורשת, אך העובדה הזו נותרת טעונה. השפה של הספר משקפת את העולם הילדי הסגור בקיבוץ: הז׳רגון הקיבוצי והלחמי המילים, כגון ביתילדים, חדראוכל, מבטאים מציאות של קבוצה נפרדת שיש לה אורח חיים, חוקים וז׳רגון משלה.

"חיינו בחברה משותפת, דחוסה ושוויונית, שבה הפנינו את הראש אל הקיר בחדר השינה כדי להתבודד, כאשר קראנו ספר במיטה עם אור דלוק ממנורה התלויה מהתקרה ועוד שלושה שותפים לחדר."

ספר העיון האישי של הפילוסוף, פרופ' יובל לוריא, פועל במישור אחר. הוא מציע ניתוח רעיוני של החברה הקיבוצית, המוביל מן הזיכרון הפרטי אל דיון פילוסופי רחב יותר במושגים של חירות, שייכות וזהות. לוריא מתאר חברה "משותפת, דחוסה ושוויונית", שבה לא התקיים מרחב פרטי. הילדים ישנו, אכלו, למדו והתקלחו יחד, חשופים כמעט בכל רגע למבטו של האחר. במציאות כזו, הוא כותב, כמעט שלא היה מקום להיות בו לבד. כדי לזכות ברגע של בדידות היה צורך להסתגר בשירותים או להפנות את הראש אל הקיר במיטה.

מתוך התיאור הזה לוריא מפתח טענה מעניינת: דווקא הקרבה המתמדת לא עודדה אינטימיות. אינטימיות, הוא מציע, זקוקה למרחב מוגן שבו ניתן לחשוף מחשבות ורגשות ללא עיניה הבוחנות של הקבוצה. כאשר כל רגע מתקיים בתוך הקולקטיב, החשיפה האישית נעשית קשה יותר, "קצת כמו נחיל דבורים שלשותפים בו אין מאוויים אישיים המנוגדים לרצון הכללי". כך נוצר פרדוקס: הילדים גדלו יחד כל הזמן, אך הקשרים ביניהם לא התפתחו כמעט לידידות אינטימית עמוקה. והיו, כמובן, ההורים, המורים והמטפלות ברקע, אך לטענתו הם לא היו חלק מקבוצת הילדים או מהזהות שלהם, והוא מתאר אותם "כמו שני הדקלים העומדים עד היום לצד שער החצר הישנה…".

לוריא מקשר את ניתוחו לרעיונות שהשפיעו על הקיבוץ, ובראשם תפיסות סוציאליסטיות שניזונו מן הגותו של קרל מארקס. במסגרת מחשבה זו ביקשו לצמצם את מרכזיות המשפחה והרכוש הפרטי לטובת הקולקטיב. בהתאם לכך, לילדים כמעט שלא היה רכוש אישי, והקשר עם ההורים היה משני ביחס לקבוצה. לוריא מזכיר גם את טענתו של ברונו בטלהיים, שלפיה ילד זקוק לדמות ראשית יציבה שתספק ביטחון רגשי, ובהיעדרה עלולים להיווצר קושי ובדידות נפשית.

שני הספרים מתארים אפוא אותה מציאות מזוויות שונות: מבט פילוסופי של מבוגר מול חוויית ילדות. שניהם מצביעים על הפרדוקס העמוק של החיים הקיבוציים: ניסיון ליצור חברה שוויונית, מגנה וקולקטיבית, המעניקה לילדים חופש מן המבט המחנך המתמיד של ההורים, ושבה הם אמורים לפרוח. אך דווקא בתוך המרחב הקבוצתי הזה עלול הילד להיוותר לעיתים לבדו עם פחדיו ושאלותיו. במובן זה הילדות הקיבוצית מתגלה לא רק כסיפור אישי, אלא גם כשאלה חברתית רחבה על גבולותיה של הקהילה ועל מקומו של היחיד בתוכה. מעבר לכך, שני הכותבים מבטאים אמביוולנטיות מורכבת כלפי העולם שבו גדלו: אהבה ונוסטלגיה לצד ביקורת שאינה מתלהמת, אלא עדינה ולעיתים מובלעת.

עבורי הקריאה בשני הספרים הייתה גם טעונה בממד אישי. בן זוגי גדל בקיבוץ שובל, וסיפוריו על בית הילדים ועל צורת החיים הקיבוצית ליוו אותי לאורך השנים. משום כך קראתי את התיאורים הללו גם כניסיון להבין את סביבת הילדות שעיצבה את עולמו, ואת עולמם של בני דורו בקיבוצים.

לסיכום

בין הקריאה לשומרת הלילה לבין הראש המופנה אל הקיר, שני הספרים מאירים בדרכים שונות ומעניינות את מורכבותה של הילדות הקיבוצית.

למי: לקוראים המתעניינים בחברה הקיבוצית, בילדות וביחסים בין יחיד לקולקטיב.
המלצת קריאה: לקרוא לאט ולשים לב לפרטים הקטנים.
תחושה מרכזית במהלך הקריאה: נוסטלגיה מהולה בצביטה.

_________