תפריט עמוד

יופי וזהות: שחור זה יפה

יופי וזהות: שחור זה יפה

האם הפך האדם השחור מהתגלמות הכיעור בתודעה המערבית לאחד מסמלי היופי האוניברסלי? על אסתטיקה, תודעה גזעית והמספרה להחלקת שיער - ממרקוס גארווי, דרך הסרט "שיער" ותנועת "הפנתרים השחורים" האמריקאית, ועד לראפר הישראלי סאבלימינל. ולא, לא שכחנו את מייקל ג'קסון

"והכל התחבר באופן מושלם לניגר (négre) נתעב,
ניגר מלנכולי,
ניגר רפוי כתפיים,
ידיו משולבות כבתפילה על מקל גבשושי.
ניגר מצונף במעיל מרופט,
ואשה כלשהי מאחורי נוחרת לו בבוז.
הוא היה קומי ומכוער,
קומי ומכוער ללא כל ספק.
חייכתי חיוך של שותף לפשע…
פחדנותי התגלתה".

אלה הן, בתרגום חופשי, מלותיו של השיר שכתב אמה סזר, משורר יליד האי מרטיניק (Martinique) שבאיים הקריביים. בשיר זה הוא מתאר את התחושות שהתעוררו בו בזמן שישב במטרו בפריז וראה מולו אדם שחור. עד התנסות זו (בין אם מעשית או פואטית בלבד), האמין סזר, כמו רבים מחניכי מערכות החינוך הצרפתיות, כי הוא "צרפתי שחור עור", מעין העתק פחם של בני התרבות הצרפתית.
בשטחים שכבשו באפריקה, באיים הקריביים ובאזורים אחרים, האמינו הצרפתים כי דרך "שליחות מתרבתת" ומדיניות של הטמעה ניתן יהיה להפוך מיעוט נבחר מבני המושבות לחלק אינטגרלי מהתרבות הצרפתית. בתור ילד ונער באי מרטיניק, הטמיע

שבט המסאי, קניה. המפגש עם הקולוניאליזם האירופאי הוביל לפעמים לנסיונות של אפריקאים להתכחש לצבע עורם. במקרים אחרים חולל הקונפליקט דווקא תהליך הפוך, שבמסגרתו קידמו תנועות פן אפריקאיות את המסר: "שחור זה יפה" | צילום: Art Wolfe, אימג'בנק ישראל

סזר תחושה זו לחלוטין. בפריז, אליה הגיע למטרות לימודים בשנות השלושים של המאה העשרים, השתנתה הסיטואציה: מצרפתי במרטיניק הוא הפך לפתע לשחור בעיר שרובה לבנה; פריז באותן שנים לא היתה המטרופולין הרב גזעי של ימינו.
הסיטואציה במטרו מתארת את ההארה שפקדה אותו. הוא הבין כי דמות השחור שמולו במטרו היא למעשה השתקפותו – גרוטסקה מכוערת ועלובה; וכי תגובתה של האשה הצרפתייה היושבת מאחוריו היא למעשה תגובתו שלו – נסיונו להתכחש לצבע עורו. הארה זו הולידה תודעה חדשה. סזר היה בין האבות המייסדים של תנועת ה"כּוּשיוּת" (Négritude), אשר בדומה לתנועות פן אפריקאיות אחרות ניסתה, בין השאר, לקדם את המסר "שחור זה יפה".
מה היו שורשיה וגלגוליה של קריאה זו, הקושרת בין תודעה גזעית לאסתטיקה? קשה להצביע על נקודה מסוימת בהיסטוריה שבה קם מישהו ומכריז כי בניגוד לתפיסות המקובלות, האדם השחור אינו התגלמות הכיעור שבתודעה האנושית, אלא דווקא מסמליו של היופי האנושי. קל יותר להצביע על הנקודה שבה קריאה כזו הופכת לנחלתם של ההמונים. היה זה מרקוס גארווי, פועל דפוס מג'מייקה, אשר ייסד את "התנועה העולמית לקידום השחורים" (UNIA), שפעלה בארצות הברית בשנות העשרה של המאה העשרים.
גארווי לא היה חדשן גדול מבחינה רעיונית. כמו הוגים פן אפריקאים לפניו ואף בימיו, הוא הפיץ רעיונות של גאווה גזעית והכרה בערכו של האדם השחור. אמנם חלפה כבר כמחצית המאה מאז הקריאה לשחרור מעבדות, אבל בתקופה שבה פעל גארווי עדיין היתה הגזענות הממוסדת והבלתי ממוסדת נפוצה מאוד בארצות הברית. ראיית האדם השחור כסמל של גרוטסקיות וכיעור, עצלנות וטיפשות (כמו, למשל, הדמויות ב"אוהל הדוד תום") רווחה בשכבות רחבות של הציבור האמריקאי.
ההוגים והמנהיגים השחורים ניסו לשנות ראייה זו קודם כל בעיני עצמם ובעיני הציבור שלהם. כך, למשל, הכינוי המקטין והמעליב nigger הפך ל־Negro, כשהאות הרישית מסמלת תודעה וגאווה גזעיות חדשות. ייחודו של גארווי היה ביכולתו לסחוף אחריו את ההמונים. כמו מנהיגים כריזמטים אחרים ברחבי העולם, היתה לו היכולת להשתמש בססמאות סוחפות, קליטות ופשטניות משהו, כמו "כוח שחור" ו"אפריקה לאפריקאים". ססמה בולטת בעלת סקס אפיל שכזה היתה "שחור זה יפה".

מהפכת הבובות השחורות
אחת מהמהפכות הקטנות, אך המשמעותיות, שהנהיגה התנועה בהנהגתו של גארווי היתה דווקא בתחום הצעצועים. ביוזמתו החלו לייצר ולשווק בובות שחורות עור, אשר זכו להצלחה רבה בקרב ילדות שחורות. זוהי דוגמה מצוינת ל"מהפכה מלמטה", מכיוון שילדות אלה הטמיעו כבר משלב מוקדם בחייהן את ההכרה בקשר שבין צבע עורן לאסתטיקה. השפעתו של גארווי גם על דור המבוגרים היתה ניכרת, ובשיאה היו ל־UNIA מאות אלפי חברים ותומכים. הצלחה זו לא שִמחה ביותר את השלטונות האמריקאיים, אשר עצרו את גארווי באשמה מפוקפקת של זיוף דואר, והגלו אותו לאחר תקופת מעצר קצרה.
בחזרה לפריז, שם המודעות ליפי אפריקה ובניה דווקא זכתה להכרה בקרב קהלים רחבים יותר. יצירתם של אנשי תנועת ה"כושיות" זכתה להצלחה בקרב אינטלקטואלים ואמנים, ואמנות אפריקאית שימשה השראה לאנשי התנועות הסוריאליסטית, הדאדאיסטית ואחרות. ההכרה ביופיו של האדם השחור שימשה גם כאן, כמו בעברו השני של האוקיינוס האטלנטי, נקודת ציון לבניית גאווה גזעית. כך, למשל, ההוגה והמשורר ליאופולד סדאר סנגור, עמיתו של סזר לתנועת ה"כושיות" ומי שהיה בהמשך נשיאה הראשון של סנגל (ראו "מסע אחר" 130), שיבח והילל באחד משיריו את יופיה האלמותי של האשה השחורה:

בת הקבוצה האתנית הימבה, נמיביה | צילום: אייל ברטוב

"אשה עירומה, אשה שחורה!
עוטה צבעך שהוא גון החיים, צורתך – כלילת יופי!
גדלתי בצל דמותך, עדנת ידייך סוככה על עיני,
בעיצומו של קיץ ובצהרי היום גיליתיך לי כארץ חמדה
ויופייך פגע היישר בלבי כברק מעופו של הנשר.
אשה עירומה, אשה שחומה!
פרי בשל שבשרו דשן, שכרונו האפל של יין שחור,
שפתיים המרנינות שפתותי,
ערבה זכת אופקים, רוטטת בלהט ליטופיה של רוח קדים,
תוף מגולף, טם־טם מתוח, גונח תחת לחץ אצבעות המנצח
קולך הנמוך העמום הוא שירת רוחה של אהובה".

למרות שיר הלל זה ליופי השחור וההכרה שזכה לה בחוגים מסוימים בצרפת, נדמה כי התודעה האסתטית־גזעית החדשה לא פרצה באופן משמעותי אל ההמונים הלבנים. מוטיבים של יופי כגון צבע עור וסוג שיער עדיין זכו לחיקוי חד כיווני בעיקרו – מכונים להלבנת עור ולהחלקת שיער בקרב שחורים זכו להצלחה רבה, אך שיזוף עמוק ושיער מקורזל, ואפילו מתולתל, לא זכו להכרה כסמלי יופי בקרב הלבנים.

אופנת האפרו
נדמה כי רק לאחר הטמעת זוועותיה של המלחמה העולמית הגדולה, על המסרים הגזעניים המחרידים שהיו טמונים באידיאולוגיות הנאצית והפשיסטית, נוצרה טלטלה אמיתית בתודעת הקשר שבין אסתטיקה לגזע, ואומצה תפיסה פלורליסטית יותר לגבי קודים של אסתטיקה וגזע.
השינוי הדרסטי בהפיכתה של הקריאה "שחור זה יפה" לנחלת ההמונים התרחש בשנות השישים של המאה העשרים. המהפכה החלה לחלחל בהדרגה כבר משנות החמישים, עם התנועות לשוויון זכויות האזרח בארצות הברית והתביעה לשינוי אמיתי במעמדם של השחורים. בתקופה זו החל התואר "שחור" (Black) להחליף את ה־Negro של תחילת המאה העשרים.
ההתייחסות המופגנת לגורם הצבע לא היתה מקרית. תנועות ההיפים וילדי הפרחים דחו את תפיסות עליונות היופי הלבן וחרתו על דגלן את ההתייחסות הפלורליסטית למאפייני היופי המגוונים של המין האנושי. השינוי המופגן ביותר היה אולי בהתייחסות לשיער. אם עד אותה תקופה נתפס שיער חלק וישר כקריטריון כמעט יחיד ליופי (בעיקר בקרב נשים), הרי שמשנות השישים ואילך ההתייחסות לשיער הפכה לפלורליסטית, ותסרוקת

מספרה בשוק ג'ומו קנייטה בניירובי, קניה. אופנה שחורה ביבשת שחורה | צילום: נלי שפר

ה"אפרו", אשר הקצינה את אפיונו המקורזל של השיער השחור, הפכה לשיק אופנתי בולט.
לא בכדי אחד ממחזות הזמר הפופולריים של התקופה (וגם הסרט שנעשה בעקבותיו) נקרא "שיער" וגם שיר הנושא של המחזמר הוא "שיער", אשר מהלל ומשבח את מגוון הסוגים של השיער האנושי, תוך הענקת מקום של כבוד למגוון סוגי האפרו.
מי שאחראית במידה רבה להפיכתה של תסרוקת האפרו לסמלה של תקופה היתה אנג'לה דייוויס – פעילה קומוניסטית, היסטוריונית ובין המייסדים של תנועת "הפנתרים השחורים" האמריקאית בשנות השישים. פעילותה הציבורית למען שוויון זכויות גזעי ומעמדי בארצות הברית הקנתה לה מעמד של סמל התקופה, אך במקביל עוררה נגדה את חשדם של השלטונות האמריקאיים, אשר אסרו אותה לתקופה קצרה באשמת השתתפות במרד מזוין.
חשיבותה של דייוויס נעוצה בהקשר שיצרה בין תודעה אסתטית, גזע ומגדר, למשל בספריה "Women, race and Class" ו־"Women, Culture and Politics". באופן אישי, יופיה הרב, אשר עוטר בתסרוקת אפרו מופגנת, סייע גם הוא להפוך את דמותה לאייקון תרבותי בולט. ביטוי לכך שתסרוקת האפרו, של דייוויס ושל רביםאחרים, הפכה לסמלה של תקופה היה המעבר מהכינוי "שחור" ל"אפרו אמריקאי" (Afro American).
משנות השישים נדמה כי תפיסת "שחור זה יפה" הפכה לקונסנזוס בתודעת קהלים מגוונים ברחבי העולם. ה"ראסטות" של הראסטפרים מג'מייקה, מבוב מארלי ואילך, הפכו לנחלתם של צעירים וצעירות בכל רחבי העולם, כולל הנוער בישראל.
מאוחר יותר, משנות התשעים של המאה העשרים ועד ימינו, הפכו דמויותיהם של זמרי הראפ וההיפ הופ השחורים לסמלי חיקוי בקרב בני נוער וצעירים רבים במערב – מהמוזיקאי האמריקאי אמינם ועד ההרכב סאבלימינל והצל הישראלי.
חיקוי זה כולל, מלבד אימוץ של דפוסי שירה ומחוות גופניות, גם את אימוץ האופנה של זמרים אלה, מהבגדים הרחבים, התכשיטים ועד התסרוקת – זו מהווה בדרך כלל מעין וריאציה על תסרוקת הראסטות, ומתהדרת בבנדנה או בכובע לקישוט. אופנה זו מעידה על תחומי עניין שונים של דור הזמרים החדש. בניגוד לקודמיהם בני התנועות המהפכניות של שנות השישים, אשר התמקדו במסרים חברתיים ופוליטיים מובהקים, נדמה כי המסרים האסתטיים של זמרי ההיפ הופ והראפ אנרכיסטיים ואינדיווידואליסטיים יותר, אם כי סביר שנזדקק לפרספקטיבה היסטורית מעט ארוכה יותר כדי להעריך את מלוא משמעותם.

המספרה להחלקת שיער
האם חדירת מוטיבים אסתטיים שחורים לתוך לבה של תרבות המערב מלמדת אמנם על כך שכיום, בתחילת המאה ה־21, אנו חיים בתקופה פלורליסטית יותר ביחס לתפיסות יופי מאשר זו של תחילת המאה העשרים? זוהי בוודאי לא השקפתה של זיידי סמית, מחברת רב המכר "שיניים לבנות". בספר זה מתארת סמית את מציאות חייהם של מהגרים שונים, בני הדור הראשון, השני והשלישי, בבריטניה מאז תום מלחמת העולם השנייה ועד ימינו. באחד הקטעים המשעשעים־ מרירים בספר, היא מתארת את אחד המוסדות הכלכליים הרווחיים ביותר בבריטניה בקרב מהגרות מקורזלות שיער – מספרות להחלקת שיער:
"אגף הנשים, לעומת זאת, היה עסק נכאים. כאן, התשוקה הבלתי אפשרית לחלקוּת ול'תנועה' נאבקה יום־יום בנחישותו של זקיק השיער האפריקאי המקורזל. כאן אמוניה, מסרקות חמים, קליפסים, סיכות וסתם אש גויסו כולם למלחמה ועשו כמיטב יכולתם להלום בכל שערה מסולסלת עד כניעתה. 'זה חלק?', היתה השאלה היחידה שנשמעה כאשר הוסרו המגבות והראשים הגיחו מן המייבשים, מתפוצצים בכאב. 'זה חלק, דניז? תגידי לי שזה חלק, ג'קי'. ועל כך היו ג'קי או דניז, שהיו פטורות מהתחייבות שיש לספריות לבנות, פטורות מהצורך להכין תה או לנשק ישבנים, להחניף או לנהל שיחות (כי אלה לא היו לקוחות, אלה היו פציינטיות אומללות ונואשות) – על כך הן היו מגיבות בנשיפת לעג ספקנית ובהסרה מהירה של החלוק הירוק כקיא. 'יותר חלק מזה אף פעם לא יהיה!'".
קטע זה ממחיש היטב את האמביוולנטיות הקיימת גם בימינו לגבי הקשר שבין גזע ובין תודעה אסתטית. מצד אחד, המאבקים לשוויון זכויות גזעי וחברתי של המאה העשרים הובילו להטמעת התפיסה של "שחור זה יפה" לא רק בקרב אפריקאים ובני הפזורה השחורים ברחבי העולם, אלא גם בקרב גברים ונשים "חיוורי עור". עור שזוף, שיער מתולתל, ראסטות, צמות קטנות המעטרות את הראש ומגוון אביזרי לבוש וקישוט המתקשרים עם "אופנה שחורה" מהווים היום את לבו של הקונסנזוס האופנתי במערב ומשמשים השראה אף לגדולי המעצבים.
מצד שני, הניסיון הנואש להידמות ללבן, כפי שמעיד שגשוגם של מכונים להחלקת שיער, להלבנת עור או לניתוחים פלסטיים (אחד הביטויים הגרוטסקיים ביותר לניסיון זה הוא בדמותו של הזמר מייקל ג'קסון), ממחיש כי תפיסת ה"שחור זה יפה" עדיין לא הוטמעה באמת בקרב קהלים רבים, אשר ממשיכים לתפוס עצמם כסמל של כיעור ועליבות, ממש כמו סזר לפני המהפך התודעתי שלו. ואולי הפן הגזעי לא מהווה את המוקד של אי נחת זה.
הייתכן כי הניסיון הזה להידמות לאחר הוא מעין סימפטום כללי של אי הנחת של האדם המודרני בתחילת המאה ה־21, אשר מונחה באופן שיטתי לאי קבלת חיצוניותו – משקלו, תווי פניו, שיערו וכדומה, ומחפש תדיר אחר שינוי והידמות לאחר האידיאלי והבלתי מושג?

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code