באביב 1832 נתקלו בני שבט ההאזארים, מונגולים מזרעו של ג'ינגס חאן, בנו- סע שמנמן שחצה את שטחם כשספר ממורטט תחוב תחת זרועו. מטיילים מערביים לא היו חזון נפרץ בערבות אפגניסטן של הימים ההם. אחד האחרונים שבהם, הרפתקן אנגלי מנוסה בשם מוּרקרוֹפט, מצא את מותו בנסיבות מסתוריות, יחד עם שני מלוויו, תשע שנים קודם לכן. ההאזארים עצרו את הנוסע המוזר ושאלו אותו לשמו. לנוסע לא היתה בעיה להשיב, שכן שלט בשפתם (פרסית) כשם ששלט בכ-10 שפות נוספות. הבעיה שניצב בפניה היתה כיצד להימלט מגורלו של מורקרופט, מבלי שייאלץ לבגוד באחד מבין עקרונותיו הרבים: העיקרון שלא לומר דבר שקר. מותר היה לו להטעות, אך בשום אופן לא יכול היה להתכחש לזהותו ולמטרת מסעו. בערוב ימיו תיאר הנוסע יוסף וולף את הדין ודברים שניהל עם ההאזארים. וולף הציג עצמו בפני ההאזארים כחאג' יוסוף. ההאזארים, שעמדו לבקש את ברכתו של האיש הקדוש שביקר במכה, ביקשו לוודא תחילה אצל משרתו שהוא אכן מוסלמי. "כן", השיב המשרת המפוחד. "לא", תיקן וולף. "מדוע אתה מכנה את עצמך בתואר חאג'" אם אינך מוסלמי?" "גם המוסלמים בבוכארה מכנים בתואר חאג" כל נוצרי ומוסלמי שביקרו בירושלים". "מנהגנו כאן שונה. אנו שיעים, וכאן אסורים מנהגים רבים המותרים למוסלמים אחרים". "לא יכולתי לדעת זאת, כיוון שזה מקרוב הגעתי. אם כך, אל תקראו לי חאג', ואורה גם לאנשי שלא יפנו אלי כך". "הפשע כבר נעשה, ועל כן חובה עליך להצהיר 'אין אלוהים מלבד אללה, ומוחמד הוא נביאו', ואם לא – נתפור אותך בתוך כרסו של חמור מת ונשרוף אותך חי". "אין אלוהים בלעדי אלוהים וישו הוא בנו של האלוהים". בכך גזר על עצמו וולף גזר דין מוות. המלומדים (מולות) ההאזארים התכנסו במערה סמוכה כדי לחתום רשמית את פסק הדין, וולף התיישב לכתוב מכתב פרידה מרעייתו. הוא מסר את המכתב למשרתיו, ציווה עליהם לתת אותו לידיו של האנגלי הראשון שיפגשו, וניגש לערוך ניסיון אחרון להציל את חייו. ההתרסה שהפגין וולף כלפי ההאזארים לא היתה חדשה. כל חייו, מאז היה ילד קטן, כאילו ניזון וולף מהאנטגוניזם שיצר, מהבדידות, מהנידוי, מהמדנים שעורר. איש יהיר ואימפולסיבי, עם להט משיחי שהניע אותו וסיבך אותו בכל כך הרבה צרות, אך גם עזר לו לא פעם להיחלץ מהן. הוא הציג את עצמו כחאג', דרוויש או פאקיר לפי הצורך, וככזה גם התקבל על ידי התושבים במקומות בהם עבר. מעולם לא טרח להצטייד במצפנים ובמפות, ולכן גם לא עורר את אותו חשד שעוררו אירופאים אחרים, שאינם אלא חיל החלוץ של כוח כיבוש מתקרב. הוא לא היה גם מהחסונים שבנוסעים לאסיה של אותם ימים – קצר-רואי, רוכב סוסים מפוקפק ובעל פחד ממים. אך שמץ הטירוף שהיה נגוע בו סייע לו במסעותיו לא פחות מהמצפנים ומהשרירים שהיו לנוסעים אחרים. האפיפיור שוגה? למסעו הראשון יצא וולף בהיותו בן 15 יום. אביו, שהיה הרב של קהילת ויילרסבאך WEILERSBACH)) שבבוואריה, נחרד מהפלישה הצרפתית לבוואריה ועקר לעיירת המרפא קיסינגן (KISSINGEN), שם הפך וולף הצעיר לחביבן של דוכסיות ויימאר, שבאו לטבול במעיינות המרפא שבעיירה. כשהיה בן 7 פנה וולף לכומר הלותרני, והצהיר בפניו שהוא שואף להפוך לנוצרי וביקש שילמד אותו לטינית וצרפתית. בן 11 הצהיר בפני אביו על רצונו ללמוד יוונית ולהפוך לרופא כמו הרמב"ם. מבחינתו של הרב היו לדברים משמעות ברורה: חיי כפירה. אולם האב לא עמד בפני רצונו של הילד, וּווֹלף הצעיר עקר לביתם של קרובי משפחה בבמברג (BAMBERG). בשנות העשרה שלו נדד ווֹלף בין ערי גרמניה, שווייץ, וינה ופראג, כשהוא מתפרנס מהוראת עברית ולומד תיאולוגיה במיטב האוניברסיטאות והמנזרים (ומגורש מרובם עקב וכחנותו). בגיל 16 למד תיאולוגיה בויימאר ואף זכה לפגוש את גתה. בגיל 17 הוטבל לנצרות במנזר בנדיקטי בפראג ושם קיבל את השם יוסף. בן 21 הגיע וולף לרומא. הוא הוצג בפני האפיפיור פיוס ה-7. זה התרשם ממנו וקיבל אותו לבית הספר לכמרים, ה- COLLEGIO ROMANO. אלא שגם משם גורש, לאחר 18 חודשים שבמהלכם לא הצליח לקבל את העובדה שהאפיפיור אינו מסוגל לשגות לעולם. לאחר "סיבוב" נוסף באוניברסיטאות גרמניה נחת וולף בבריטניה, שם הפך לבן חסותו של הנרי דראמונד, אנגלי עשיר ואקסצנטרי. אנגליה מצאה חן בעיני וולף וכך גם הכנסייה האנגליקנית, שהיתה גמישה מספיק כדי להכיל וכחן תמהוני שכמותו, ועשירה מספיק כדי לממן מסעות מיסיונריים אליהם שאף. וולף נהנה מתמיכתה של החברה לקידום הנצרות בין היהודים, ששלחה אותו ללימודים בקיימברידג', ומתמיכתו של דראמונד, שמימן את מסעו המיסיונרי הראשון. המסע ארך חמש שנים, ובמהלכו ביקר וולף בכל הערים החשובות במרחב שבין קהיר, טהראן וקונסטנטינופול. וולף אהב לספר שהיה היהודי הראשון מאז ישו שהטיף למען הנצרות בירושלים. הוא ניהל ויכוחים תיאולוגיים עם יהודים, קתולים, שיעים, סונים וסופים, ונשדד שוב ושוב על ידי בדואים, ערבים, כורדים ושודדי ים. בין היתר, מתאר וולף את מסעו להר סיני דרך ואדי פיראן. הוא הגיע לסנטה קתרינה בלילה, וכדי שלא לפתוח את השערים, שלשלו לו הנזירים חבל מלמעלה, כדי שבאמצעותו ייכנס למנזר. בעלייה להר סיני נלקחו חברי הפמליה שלו כבני ערובה בידי הבדואים, שדרשו מהנזירים היוונים שיתפללו לירידת גשמים. הבדואים האמינו שבידי הנזירים מצוי ספר של משה רבנו, ולו כוחות על-טבעיים. ביום שבו שב וולף לאנגליה הוא מוצג בפניה של הליידי ג'ורג'ינה וואלפול בארוחת ערב. היא נאה, אמידה, בעלת תואר אצולה – ומשום מה היא גם מוכנה להינשא לעוף מוזר כמו וולף. הנישואין מקנים לוולף אזרחות בריטית, המקלה עליו במסעותיו הבאים ברחבי האימפריה. ב-1827 יוצא הזוג המאוהב למזרח התיכון והם מבקרים ברבים מן האתרים שהכיר וולף מן המסע הקודם. בירושלים הוא זוכה לקבלת פנים צוננת, יחסית לביקורו הראשון, והוא מורעל בעת ביקור בבית קפה. כשהוא מחלים מן ההרעלה הוא מחליט שנקעה נפשו מיהודי המזרח התיכון, והוא מתכנן לחפש את שרידי עשרת השבטים באפגניסטן ובמורדות ההימלאיה. כשהחברה לקידום הנצרות בקרב היהודים דורשת ממנו לשוב ללונדון, וולף עונה להם שהוא אכן בדרכו חזרה ללונדון, דרך בוכארה, קאשמיר וכלכותה… עירום בהימלאיה |
יוסף וולף: הווכחן בעל העקרונות
הוא טען לכתר "הנוסע העברי הראשון", למרות שעמד על דעתו להתנצר עוד כשהיה בן 7, ושוטט ברחבי מרכז אסיה, ארץ ישראל והמזרח בזהות מוסלמית. קצר-רואי, חלוש ומוזר, חצה וולף את ההימלאיה עירום וניצל ממוות באופן פלאי. |
Array
(
)