תפריט עמוד

יהודים בקריבים – על נהרות סורינם וחופי ג'מייקה

יהודים בקריבים – על נהרות סורינם וחופי ג'מייקה

בעשרות איים בים הקריבי פזורים בתי קברות עם מצבות בעברית, בתי כנסת חרבים ושרידי קהילות יהודיות זעירות. איך הגיעו לכאן יהודים, למה הם מפזרים חול על רצפת בתי הכנסת, וכיצד הפך נינו של הפיראט היהודי לבנקאי מצליח? מסע בעקבות יהדות הסוואנה

הג'יפ היטלטל בדרך עפר בוצית, עמוק יותר ויותר אל תוך יער הגשם הסורינמי. עונת הגשמים בסורינם אמורה להסתיים בסוף ינואר, ואנחנו היינו כבר בשלהי פברואר; אבל הגשם הטרופי המשיך להפוך את אדמת הג'ונגל לעיסה חומה דביקה, שאפילו הג'יפ הנאמן צלח רק בקושי רב. השביל התפתל בין עצי ענק, שמטפסים ושרכים כרוכים סביב גזעיהם העבים, וביניהם צמחי ציפור גן עדן גבוהים כקומת אדם. היינו פחות מ־100 קילומטרים מפרמאריבו (Paramaribo), בירת סורינם, אבל הדרכים המשובשות והבוץ הטובעני הפכו את מה שהיה אמור להיות נסיעה קצרה למסע בן שעות רבות.

את הקטע האחרון של הדרך עשינו ברגל. צווחות של תוכים וקופים נשמעו ברקע. בכל פעם שנחש חסר מזל חצה את דרכנו, רוצץ מורה הדרך את ראשו במקל, קצץ אותו במצ'טה והשליך את גווייתו לצד הדרך. בתום הליכה לא ארוכה הגענו אל מחוז חפצנו: מצבות מלבניות ביצבצו מבעד לקני העשב העשיר והרטוב, ועליהן אותיות בעברית.

מפת הקהילות היהודיות בים הקריבי

 האותיות היו מטושטשות מעט אחרי 200 שנה באקלים הטרופי, אך עדיין אפשר היה לקרוא. "פה נקבר המשכיל הנבון הישיש והנכבד / הגביר הנעלה ב"ר שמואל רובליס מדינה / ז"ה וז"י בק"ק נוה שלום / בעיר סורינם שנת התקנ"ו", אמרה הכתובת שעל המצבה. סקרנותי לקרוא את הכתוב היתה גדולה יותר מהחשש פן יגיח מסבך הצמחייה אחד מאותם נחשי ענק שחורים־צהובים. הסטתי במהירות את וילון העשבים שעל המצבה הסמוכה: "עלה האיש שמואל הרמתה / נפשו חיק מלאכי השרת הגיעה / על פיו לא נמצאה לעד עוולתה". כרעתי על ברכי בבוץ וחשפתי בקדחתנות עוד ועוד כתובות בעברית חגיגית ונמלצת.

לא כל הכתובות היו קריאות, לא כל השמות ניתנו לפענוח, מצבות רבות היו סדוקות ושבורות, אבל מבין האבנים המסותתות עלו סיפוריהם של רבים: רחל ישורון, שנפטרה במאי 1762 "כי אשר הקשתה עד מאוד בלידתה"; אברהם דה אגילאר, שנפטר ביולי 1767 ועכשיו "שוכב פה על עפר ארץ"; והרבה קברים קטנים, שוברי לב כפי שרק קברים של ילדים יכולים להיות. על רוב המצבות חקוקים הספדים גם בהולנדית ובפורטוגזית, שהיו שגורות בפי היהודים בקהילת סורינם באותה תקופה.

בימים ההם לא היה קשה לאסוף מניין לאמירת "קדיש" על קבריהם של אלה שנחו תחת המצבות, שפרפרי ענק צבעוניים מרחפים עכשיו ביניהן. היהודים היוו כמחצית האוכלוסיה הלבנה בסורינם במאה ה־18, ועל שם היהודים הרבים שחיו על גדת נהר סורינם נקרא האיזור, עד היום, הסוואנה היהודית (Joden Savanne). רבים מהם היו חקלאים, בעלים של מטעי סוכר, והם העניקו לחוותיהם שמות עבריים כמו "סוכות", "חברון" ו"כרמל". בהמשך דרך העפר הבוצית שוכנים שרידיו של בית הכנסת "ברכה ושלום", שנבנה במתכונת דומה לזו של בית הכנסת הפורטוגלי באמסטרדם. גם היום אפשר להבחין בכך שהוא היה עשוי לבנים אדומות, המאפיינות בנייה הולנדית. לא מפתיע שזה מקור ההשראה; רבים מהיהודים הללו היו הולנדים, צאצאים של מגורשי ספרד ופורטוגל שהיגרו לעולם החדש במאות ה־16 וה־17.

ברוכים הבאים לעולם החדש
איש אינו יודע בוודאות מתי הגיעו ראשוני היהודים לסורינם, השוכנת בחוף הקריבי של אמריקה הדרומית. ככל הנראה, ראשית היישוב בקומץ אנוסים מפורטוגל, שניצלו מדי פעם היתרי יציאה נדירים מהמדינה במהלך המאה ה־16 ונמלטו לאירופה ולעולם החדש. הקבוצה הראשונה הגיעה ככל הנראה ב־1652 מאנגליה. קבוצה נוספת הגיעה ב־1656, אחרי דרך נדודים ארוכה. תחילה היגרו מאירופה לברזיל, שעברה מידי פורטוגל להולנד. כשחזרה ברזיל לידיים פורטוגליות, הנהיג ג'וזף נונייז דה פונסקה, הידוע גם בשם דוד נשיא, את בני הקהילה למסע נדודים ברחבי העולם החדש. אחרי כמה נסיונות התיישבות במקומות שונים, התמקמה הקהילה בסוואנה היהודית. לקראת סוף המאה ה־17 התחילו להגיע גם יהודים אשכנזים, בעיקר מגרמניה ומרוטרדם, וב־1735 הם ייסדו בפרמאריבו קהילה משלהם. ב־17300 כבר היו יותר מרבע ממטעי הסוכר במושבה בבעלות יהודים.


בית כנסת נווה שלום בפאראמריבו, בירת סורינם | צילום: שאטרסטוק

"אף פעם לא היתה כאן אנטישמיות", מספר רנה פרננדס, ראש הקהילה היהודית בסורינם, איש עסקים וקונסול כבוד של ישראל במקום. "הרבה לא־יהודים עונדים מגן דוד, משום שהם מאמינים שזה קמיע לברכה ולמזל טוב. רבים מתגאים באב או סב יהודי, על אף שכלל לא בטוח שהדבר נכון". ואכן, ב־1665, כאשר שלטו הבריטים במקום, ניתן ליהודים כתב זכויות שהשווה את זכויותיהם לאלה של תושבי סורינאם האנגלים, וזכויותיהם נשמרו גם כשנכבשה המושבה על ידי ההולנדים ב־1667.

גם בהעדר אנטישמיות, התמודדו המתיישבים היהודים בסורינם עם קשיים לא מעטים: המרחק הרב מה"ציוויליזציה", האקלים הקשה, מחלות לא מוכרות, בדידות ותחושת זרות בקרב התושבים המקומיים – אינדיאנים ילידי המקום ועבדים שחורים שהובאו מאפריקה לעבוד במטעי הסוכר.

כמו רוב הלבנים באיזור, גם היהודים היו בעלי עבדים. אלא שבניגוד לטענת גורמים אנטישמים (בעיקר שחורים), הם לא נטלו חלק פעיל בסחר העבדים. לא שהיו כל כך צדיקים, פשוט לא הותר להם; לחברה ההולנדית להודו המערבית היה מונופול על סחר עבדים. היו אמנם יוצאי דופן, כמו פיליפ אנריקס מקורסאו, שהחזיק ברשיון מיוחד לסחור בעבדים, וכמה יהודים בג'מייקה, אבל הם היו מעטים. למעשה, היהודים הוגבלו אף במספר העבדים שהורשו להחזיק, כדי למנוע מהם להפוך לבעלי חוות גדולות. צאצאיהם טוענים כי הם התייחסו לעבדיהם טוב יותר מהאדונים הנוצרים, וכי הקפידו לתת להם יום מנוחה בשבת ויחס הוגן במונחי התקופה.

השחורים של היערות
לא מן הנמנע שסבי סביהם של השחורים החיים היום בכפר אפובקאווג (Affobakkaweg), השוכן לא רחוק מהסוואנה היהודית, עבדו במטעים של משפחות ישורון, קרדוזו, דה אגילאר, אריאס ואחרות, שבניהן טמונים בבית הקברות הנידח בג'ונגל. גם התנאים שבהם חיים היום צאצאי העבדים אינם שונים במידה רבה מאלה של סבי סביהם. הכפר אינו מסומן במפה, אינו מחובר לרשתות החשמל, המים והטלפון, ואינו אלא אוסף בקתות עלובות, שביניהן מתרוצצים ילדים יחפים ורזים בבלואי סחבות, וחלקם עירומים לגמרי.

אנשים אלה, שנקראים בעגה המקומית "השחורים של היערות" (Bush Negro), הם צאצאי עבדים שברחו מהמטעים וחיו בחבורות ביער. הם ניזונו מציד, מלקט וממעט חקלאות בסיסית, בניסיון לשחזר את מה ששמעו מסיפורי אבותיהם על החיים בכפרים באפריקה. עם ביטול העבדות ב־1863 הצטרפו אליהם עבדים משוחררים, שלא היו מעוניינים בשום מגע עם לבנים. גם היום מעדיפים "השחורים של היערות" שיניחו להם לנפשם, אבל יש בהם אנשים שלא אכפת להם להתפרנס מכספם של לבנים: הם מגלפים פסלונים קריביים־אפריקניים ומוכרים אותם למתווכים, ואלה משווקים אותם במחירים מופקעים לחנויות המזכרות בפרמאריבו הבירה. לפי תנאי החיים בבקתות, נראה כי מעט מאוד מהכסף הזה מגיע לידי האומנים עצמם.


בתי כנסת, בתי קברות וסממנים יהודיים שונים ב-12 איים קריביים

בשנים האחרונות נהנים תושבי הכפר ממקור הכנסה חדש. הנהייה המודרנית אחרי רפואה אלטרנטיבית הפכה את מכשף הכפר, השמאן, למרפא פופולרי, שבעלי ממון סורינאים ואף תיירים מערביים משחרים לפתחו. הללו באים לשבוע ל"חוות הבריאות" של השמאן, בקתה מזוהמת לא פחות מכל האחרות, גדושה בקבוקי בירה ריקים, פגרי נרות כבויים ואפילו בטריות שהובאו לו כמנחה. למראה הבקתה המטונפת, נראה שרק אנשים נואשים מאוד יבואו לחפש בה ישועה. אבל תושבי הכפר מספרים על ניסים ונפלאות שמחולל האיש בחולים שרופאים מערביים נואשו מכל תקווה לגביהם.

לא רחוק מהכפר "האפריקני" שוכן כפר "אינדיאני" (Amerindian), המהווה דוגמה מעציבה ומאלפת ליתרונות הגלומים בשיתוף פעולה עם הכובש. הכפר נקי ומסודר, מחובר לרשתות החשמל והמים, והילדים הנקיים והלבושים היטב נהנים מהסעה לבית הספר של המחוז. הסיבה פשוטה: בניגוד ל"שחורים של היערות", האינדיאנים באיזור התנצרו מזמן, ומאז דואג המיסיון לכל צורכיהם. בנוסף לכך, בימי מלחמת האזרחים, שהסתיימה רק ב־1995, שיתפו השחורים פעולה עם תנועות גרילה שהתנגדו לממשלה. האינדיאנים שיתפו פעולה עם השלטונות, ותוגמלו בהתאם. עכשיו שורר שקט בסורינאם, והממשלה שולטת במצב, אבל ביערות השלווים עדיין ניכרים שרידי המלחמה: גשרים הרוסים מהפצצות, כפרים חרבים, בקתות מנוקבות כדורים.

 

אביר מסדר הדקל
רנה פרננדס מעורה היטב בחיי הכלכלה, החברה והפוליטיקה של סורינאם. משפחתו יושבת כאן כבר חמישה דורות, הוא אביר מסדר הדקל, אחד התארים הגבוהים ביותר בסורינם, ואף קיבל מדליה מהנשיא. פרננדס התקרב ליהדות בגיל מבוגר יחסית, והיום הוא פעיל בשמירה על המורשת והאתרים היהודיים במקום. לדבריו, באחרונה הוגשה בקשה מיוחדת לאיחוד האירופי, לקחת תחת חסותו את שיקום בית הקברות ובית הכנסת בסוואנה היהודית.

על אף שאינו שומר מצוות, מקפיד פרננדס על ארוחת ליל שבת ותפילת שחרית בבית הכנסת "נווה שלום" בפרמאריבו. בשבת שבה הצטרפתי אליו ולקומץ הקשישים שנאספו לתפילה, לא היה מניין. ובכל זאת נערכה תפילה, אותה ניהל אחד מחברי הקהילה, משום שמאז 1969 אין רב לקהילה הזעירה המונה כ־150 אנשים. גם שוחט אין, ואחד הרופאים היהודים משמש מוהל בשעת הצורך.

גם היום שוררות בסורינם סובלנות ואחווה בין כל הדתות. זה לצד זה חיים מוסלמים, נוצרים, הינדואים ויהודים. כ־50 מטרים מבית הכנסת "נווה שלום" ניצב מסגד גדול, ושתי הקהילות חולקות מגרש ללא שום בעיה.

בית הכנסת נבנה בתחילת המאה ה־18 ושופץ ב־1992. זהו מבנה עץ צבוע לבן בסגנון בתי האחוזה הקולוניאליים, שהיו אופנתיים בקריבים באותה תקופה. עדיין ניכרים בו סימני פאר ותהילת עבר, על אף שמרבית חפצי הערך מאוחסנים במקום אחר, מחשש פריצות. כמו מרבית בתי הכנסת באיזור הקריבי, רצפתו מכוסה חול. זה אחד המאפיינים של בתי כנסת של צאצאי האנוסים. לפי המסורת המקומית, זהו זכר לימים שבהם התקבצו אבותיהם להתפלל בחבורות קטנות במרתפים שרצפתם מכוסה חול, כדי שלא יגיע קול פסיעותיהם לאוזניהם של מרגלי האינקוויזיציה.

"נווה שלום" הוא בית הכנסת של שתי הקהילות הסורינאיות, הספרדית והאשכנזית, שהתאחדו בשנות השמונים של המאה ה־20 בשל מיעוט היהודים במקום. זה היה סופו של סכסוך רב שנים בין שתי הקהילות, שעליו אוהבים לספר במקום את הבדיחה הנושנה, לפיה יהודי המגיע לאי בודד בונה מיד שני בתי כנסת: אחד כדי להתפלל בו ואחד כדי שכף רגלו לא תדרוך בו לעולם. בסוף המאה ה־18 ובראשית המאה ה־19 אסור היה לחברים בקהילה אחת להשתתף בתפילות ובטקסים של הקהילה האחרת, ועד 1813 אפילו נאסרו נישואים מעורבים בין הקהילות, שנשאו את השמות הסמליים "נווה שלום" ו"צדק ושלום". מי שרוצה להתרשם מבתי הכנסת של סורינם לא חייב להרחיק לים הקריבי. ב-2010 הועתק בית כנסת מהמאה ה-18 בשלמותו מסורינם וכעת הוא מוצג באגף לתרבות ואמנות יהודית במוזיאון ישראל בירושלים.

"כשאני הייתי ילד", מספר פרננדס בעוד הוא יושב בגינת ביתו המפואר ורוח נעימה נושבת בין הדקלים והצמחים הטרופיים, "שני בתי הכנסת היו מלאים בחגים. עכשיו, שתי הקהילות מתמעטות והולכות". הוא רואה עצמו יהודי־סורינמי, ומתבדח שהוא "בן תערובת": אמו אשכנזיה ואביו צאצא לאחת המשפחות הספרדיות המיוחסות. ב־1975, כשעזבו ההולנדים את סורינאם (אז, גיאנה ההולנדית), עזבו רבים מבני המעמד הבינוני־גבוה, בהם יהודים לא מעטים. רובם להולנד, מיעוטם לישראל. פרננדס אומר שאפילו לא העלה על דעתו לעזוב. זה מקומו.

בית קברות יהודי בקינגסטון, ג'מייקה | צילום: הראל סטנטון


תפילת הודיה לקולומבוס

המסע בין שרידי קהילות יהודיות בקריבים הוא מסע עצוב ומרגש בין בתי קברות רבים ומעט יהודים חיים. למרות השוני והגיוון בין אי לאי ובין קהילה לקהילה, יש לא מעט מכנים משותפים. באופן לא מקרי התפתחו הקהילות בעיקר באיים שהיו בשליטת הולנד, דנמרק ובריטניה. הולנד ובריטניה היו פרוטסטנטיות ואויבות של ספרד, והן קלטו בשמחה את המגורשים שהביאו איתם פעמים רבות נדוניה נאה של ממון, קשרים והשכלה.

אמרה יהודית טוענת כי לא במקרה הגיע קולומבוס לעולם החדש בשנה שבה גורשו היהודים מספרד. ברוח זו נוספה בסידור התפילות של יהודי ג'מייקה תפילה מיוחדת, שאינה קיימת בשום סידור מחוץ לקריבים: תפילת הודיה לכריסטופר קולומבוס, על שגילה את האיים שנתנו ביטחון ושגשוג לבני ישראל. לפי מסורות אחדות, היה קולומבוס עצמו צאצא של יהודים מומרים, ויש הטוענים שהיה אפילו יהודי אנוס. יש הגורסים שבין חברי הצוות שלו היו כמה וכמה אנוסים, שירדו לחופי ג'מייקה, שהיתה אז מושבה ספרדית. לפי טענה זו, הם הקימו קהילות יהודיות נסתרות, שיצאו ממחבואן רק אחרי הכיבוש הבריטי ב־1655.

בין אם נכונה הטענה ובין אם לא, ידוע שאכן היו בג'מייקה קהילות של יהודים שחיו בהסתר, לפעמים תחת הגנתה של משפחת קולומבוס, ששלטה באי. דייגו, בנו של קולומבוס, נתן רשות מיוחדת ל"נוצרים חדשים" (קונברסוס) להתיישב בג'מייקה. כינו אותם "פורטוגלים", והספרדים שנאו אותם. כשסילקו הבריטים את הספרדים מג'מייקה, הם הניחו ל"פורטוגלים" להישאר.

ישנן עדויות לפיהן סיפקו אנטוניו דה קרוואחאל וסימון דה קאסארס, מייסדי הקהילה היהודית באנגליה, לשליטי אנגליה מידע שסייע להם לכבוש את ג'מייקה. לא מן הנמנע שהמידע הזה התקבל מיהודי ג'מייקה.

פגישה עם רוחות רפאים
משפחתה של ננסי סאמסון, צעירה קתולית העושה בימים אלה את דרכה חזרה אל היהדות, חיה דורות רבים בג'מייקה. על אף שהתחנכה בפנימייה קתולית אריסטוקרטית באנגליה, כמקובל בשכבות האמידות בג'מייקה, יודעת ננסי כי היא מצאצאי האנוסים. מוצאה של משפחת סאמסון באיזור אליגטור ביי בג'מייקה, ועד היום שומרת המשפחה על קבוצת קברים מוזרים בעבי היער, שכולם של בני סאמסון מהמאה ה־17. על כמה מהם יש כתובות גם בעברית. למרות שהתנצרו, הקפידו אביה וסבה ללכת ליער עם צעירי המשפחה, לנכש את העשבים בין המצבות, פן תכסה הצמחייה הטרופית את שרידי בית הקברות המשפחתי הקטן. גם סבי סביהם עשו כך לפניהם.

גורלם של בתי קברות יהודיים אחרים בג'מייקה לא שפר עליהם כדי כך. כששמע ארנסט דה־סוזה, מנהיגה הרוחני של הקהילה היהודית בקינגסטון הבירה, על תוכניתי לבקר בבית הקברות היהודי, ניסה לשכנע אותי לוותר על הרעיון. בית הקברות נמצא באיזור שבו חיו יהודים רבים במאות ה־18 וה־19, אבל אלה עזבו אותו זה מכבר, והמקום הפך לשכונת עוני אלימה. "אפילו אני בקושי מעז ללכת לשם", אמר דה־סוזה, "וגם זה רק כשאין ברירה, כשיש הלוויה או אזכרה, ובשום אופן לא לבד".

ואכן, לא היה קל למצוא מתנדבים לטיול. אפילו נהגי מוניות סירבו להסיע אותי לשכונה המפוקפקת. חלקם מתוך אמונות וודו, שלפיהן מוטב לא להלך בבתי קברות אם אין סיבה להימצא שם, ואחרים מתוך אמונה מוצקה לא פחות באשר לגורלה של מכונית המושארת ללא השגחה ברחובות השכונה. מרבית הנהגים, כך נראה, מחזיקים בשתי האמונות גם יחד. לבסוף נמצא הנהג שהסכים לנסוע לשם ואף להתלוות אלי פנימה, וגם זאת רק בתעריף משולש, שכלל תשלום לילדי השכונה שישמרו על המכונית, דמי לא ייחרץ לחסרי בית שחיים בין הקברים ותוספת סיכון לנהג עצמו.

בנוסף לכך, הבטחתי לדבוק בסיפור הכיסוי שהגה הנהג ג'יימס, ולפיו הוא ואני אחים מבטן ומלידה העולים לפקוד את קברו של סבא. "שלא תעזי להגיד שאת תיירת", התרה בי, "אחרת ישדדו אותנו מיד". סיפור הכיסוי נראה תמוה, במיוחד בהתחשב בעובדה המצערת שעורי לבן כחלב ואילו עורו של ג'יימס שחור כקפה; אבל זה מה שג'יימס דרש, ואני הסכמתי.

כשנכנסנו בשערי בית הקברות, הגיחו מבין המצבות דמויות צנומות, יחפות ומזוהמות, עטופות בשיער וזקן עד ברכיהן, התקרבו אלינו ועמדו סביבנו במעגל. ג'יימס טפח על כתפיהן של רוחות הרפאים בידידות מופגנת, חילק שטרות כסף וקרא לכולן "אחי", וכך התעשרה משפחתנו הקטנה בעוד חמישה אחים שחורים. אולי הכסף עזר להם להשתכנע, ואולי אמונות וודו על נשמה שחורה שהתגלגלה בגופי הלבן; תהיה הסיבה אשר תהיה – סיפור הכיסוי עבד. שוטטנו ללא הפרעה בבית הקברות המתפורר, שבו קוברים יהודי קינגסטון ונקברים גם היום. רבים מהקברים היו מנופצים ומחוללים, ומצבות השיש הוסרו מהם. לא בגלל אנטישמיות: עניי השכונה פשוט גנבו את השיש ומכרו אותו בעבור מזון ובגדים.

בית הכנסת מקווה ישראל-עמנואל בקורסאו | צילום: Dolly442, cc-by-sa 3.0
 

הפרלמנט סגור ביום כיפור
קורות היהודים בקריבים אינן נפרדות מתולדות האיזור כולו. במאות ה־16 וה־17 עבר האיזור קולוניאליזציה מואצת, ובמהלכה גדלו גם הקהילות היהודיות. ספרד ופורטוגל, שהגיעו לכאן ראשונות, השתלטו על חלקים נכבדים מאמריקה הדרומית והמרכזית ומאיי הים הקריבי, אך ככל שעלה כוחן של בריטניה, צרפת והולנד הן נגסו עוד ועוד איים. במסגרת המלחמות הרבות בין המעצמות האירופיות, עברו האיים מיד ליד. סנט לושה עבר בין צרפת לבריטניה 14 פעמים; סנט אוסטאסיוס עבר בין צרפת, הולנד ובריטניה 22 פעמים, ובשיא המפוקפק מחזיק האי טובאגו, שהחליף ידיים לא פחות מ־32 פעמים. כולם היו שם: ספרדים, הולנדים, צרפתים, אנגלים, שוודים ואפילו לאטבים.

עקבות הכיבושים השונים עדיין ניכרות באיים, בין היתר בשמות המקומות ובשפות המדוברות בהם. כך, למשל, האי מונסראט, הקרוי על שם המנזר המפורסם שליד ברצלונה, או האי גוואדלופה, על שמה של העיר הספרדית שבמחוז אסטרמדורה. במרבית האיים דוברת השכבה החברתית הגבוהה את שפת הכובש (באנטיגואה, במרטיניק ובהאיטי מדברים צרפתית; בג'מייקה, בברבדוס ובטרינידד – אנגלית; בקורסאו, בבונאיר ובארובה – הולנדית).

השחורים, צאצאי העבדים במטעים שהפכו לרוב, מדברים בינם לבין עצמם דיאלקטים מקומיים, שנחשבים לשפה "נחותה" מבחינה חברתית. באיים שהיו בשליטת צרפת מדברים קריאולית או פטואה (Patois), תערובת של צרפתית עם שפות אפריקניות; באיים שהיו בשליטה הולנדית מדברים פפיאמנטו (Papiamento), תערובת של הולנדית עם פורטוגלית וקצת עברית עם שפות אפריקניות; ובמקומות שעברו פעמים רבות מיד ליד, כמו טרינידד וטובאגו, נוצרו שעטנזים מוזרים אף יותר. בטרינידד יש כפרים מבודדים, שעדיין מדברים בהם צרפתית, אבל שירי העם מושרים בספרדית.

היהודים העדיפו בדרך כלל את האיים שהיו בשליטת המעצמות הפרוטסטנטיות, שם האנטישמיות היתה פחותה ולא נשקפה סכנה שייפתח לפתע סניף מקומי של האינקוויזיציה, כפי שקרה למשל בברזיל. ידיעת השפות, נסיון היהודים במסחר בינלאומי וקשריהם המסועפים עם קהילות יהודיות באיים קריבים אחרים ועם קהילות יהודיות באירופה, באמריקה, במזרח התיכון ובמזרח הרחוק היו להם לעזר רב. המושבות נהנו מתנופת התפתחות, וההון והידע הטכנולוגי שהביאו איתם התקבלו בזרועות פתוחות.

בזכות האווירה הזו התפתח בקריבים אורח חיים יהודי שונה מזה הידוע לנו מההיסטוריה היהודית במקומות אחרים בעולם. היהודים כאן לא חויבו להגדיר את עצמם על רקע של שנאה ואפליה; ולכן לא התבדלו מהסביבה הלא־יהודית, והסביבה הלא־יהודית לא התרחקה מהם. במאה ה־19, למשל, היו בפרלמנט הג'מייקני כל כך הרבה יהודים, שאך טבעי היה לסגור אותו ביום כיפור.

אחת מתוצאות הלוואי של מצב זה היתה התבוללות מואצת. מרבית הקהילות בקריבים היום קטנות מאוד, אף על פי שיהודים רבים היגרו לאיים מאירופה לאחר מלחמת העולם השנייה. בתפילת השבת בבית הכנסת "שערי שלום" בקינגסטון, למשל, השתתפו כ־50 מ־250 חברי הקהילה. היו שם ספרדים ואשכנזים, לבנים, שחורים ובני תערובת, יהודים שהתפללו בדבקות, יהודים שלא ידעו צורת אות עברית, בני זוג של יהודים, גֵרים מצבעים שונים ואחרים, הנמצאים בשלבים שונים של תהליך גיור.

בקבלת השבת צוינו זה לצד זה 300 שנות הקהילה ו־500 שנה לגירוש ספרד ולגילוי אמריקה, ונישאה תפילה לשלום מדינת ישראל וחיילי צה"ל. קולות התפילה וזמירות השבת התערבבו באיוושת דקלי הקוקוס ובצלילי רגאיי, שבקעו מטייפ ענק של קבוצת שחורים שישבו על מדרגות הבית הסמוך.

תלמידות בקורסאו. הולנד קטנה בלב הים הקריבי | צילום: הראל סטנטון

הולנד באמצע הקריבים
התחושה היתה כאילו הגעתי לאי קורסאו במכונת זמן ולא בטיסה. אחרי פעמים רבות כל כך שנתקלתי בשמות היהודיים העתיקים הללו – דה קוסטה, דה קסארס, אנריקס, אריאס, קרדוזו, קוריאל, מאדורו, סניור – בדרך כלל בספרים או על גבי מצבות, עכשיו הם היו סביבי, חיים, נושמים, מדברים ושותים מיץ בקבלת פנים לכבוד חתן בר מצווה. בית הכנסת "מקווה ישראל־עמנואל" בווילמסטד (Willemstad) הבירה היה מלא מפה לפה. צ'רלס גומז קסארס לבש חליפה לבנה ועניבה על אף החום הכבד, דיוויד סרפוס (סניור מצד אמו) לבש חליפה כחולה ועניבה, והגברות בוססו בעקביהן הגבוהים בחול הלבן שעל רצפת בית הכנסת העתיק ביותר בחצי הכדור המערבי; כאילו לא חלפו מאות שנים מאז נחתו אבותיהם על חופי האי הזעיר קורסאו.

כאן השמות היהודיים הספרדיים הקלאסיים אינם מופיעים רק על גבי מצבות, אלא גם בספר הטלפונים ועל שלטי עסקים, חנויות, בנקים; עסק המכוניות של משפחת סניור, חברת הספנות של משפחת מאדורו, הבנק של משפחת קוריאל.

ב־1659 באו לקורסאו ראשוני היהודים, 70 מהגרים מאמסטרדם בהנהגתו של יצחק דה קוסטה, צאצא למשפחתו של אוריאל דה קוסטה, והקימו את קהילת "מקווה ישראל". הם קיבלו זכויות נרחבות על ידי החברה ההולנדית להודו המערבית, התבססו במקום וקנו לעצמם אחיזה בסחר בינלאומי. היו בהם שהפכו לבעלי אוניות ועסקו בסחר ימי. במהלך המאה ה־18, ספינות הנושאות שמות עבריים לא היו מחזה נדיר בחופי מרכז אמריקה. באותה תקופה הגיעו לקורסאו גם עניים רבים מקרב הקהילה היהודית הספרדית באמסטרדם, שבדומה לשאר הקהילות היהודיות־ספרדיות המבוססות באירופה ביקשה להיפטר מענייה באמצעות שילוחם למושבות העולם החדש.

בניגוד למושבות אחרות, תושבי קורסאו, אחד משלושת האיים האנטיליים ההולנדיים, לא ביקשו להשתחרר משלטון הולנד וויתרו על עצמאות. הם נשארו מושבה הולנדית לאורך השנים, ורק משנת 2010 קיבלו מעמד של אוטונומיה במלכת הולנד. האי קורסאו כמו הולנד קטנה באמצע הים הקריבי: בתים הולנדיים טיפוסיים על תעלות מים, חלקם צבועים בצבעים עזים במיטב המסורת הקריבית. האי נקי ומטופח, ותשתית הכבישים מפותחת, בניגוד לרבים מהאיים הקריבים.

שלא כמו בג'מייקה, טרינידד או סורינאם, שבהן חיה שכבה אמידה בתנאי פאר, ודלת העם במשכנות עוני מוזנחים, מלוכלכים ואלימים – בקורסאו מתגוררים גם בני השכבות הנמוכות, רובם שחורים, בשכונות נקיות ונאות יחסית, וגם לעניים יש אפשרות לזכות בהשכלה ובדמי אבטלה. קורסאו שונה משאר האיים הקריבים גם מבחינה גיאוגרפית. הוא מזכיר שילוב בין נופי אילת לנופי אריזונה יותר מאשר אי טרופי. האקלים יבש, והצמח האופייני אינו דקל הקוקוס ולא פרחים בשלל צבעים, אלא דווקא קקטוס, שממנו מכינים תושבי האי השחורים מרק קקטוס מיוחד במינו.

לאור כל זאת, לא מפתיע שגם הקהילה היהודית התפתחה אחרת מאשר ביתר האיים. זוהי קהילה עשירה, אריסטוקרטית וגאה, המודעת היטב למעמדה ומשחקת תפקיד חשוב בחיי הכלכלה והממשל באי; כאבותיהם בספרד של תור הזהב. החלוקה המעמדית ברורה: הספרדים הם אצולת הדם, הקשרים והממון, האשכנזים – מתעשרים חדשים זה מקרוב באו. בניגוד לסורינאם, שם טישטשו ההתבוללות וההגירה את ההבדלים בין ספרדים לאשכנזים, בקורסאו הקהילה הספרדית חזקה דיה להמשיך ולהביט באשכנזים מלמעלה.

האציל היהודי האחרון
אם רוצים, אפשר לראות במוריס קוריאל מיקרוקוסמוס של האצולה היהודית שגלתה מספרד. קוריאל הוא בנקאי, אספן אמנות, תורם נדיב למכוני מחקר ואמנות, הצאצא האחרון למשפחה עתיקה ומפוארת, עתירת ממון וקשרים בכל רחבי תבל. בחדר העבודה שלו תלוי כתב המינוי שהעניק מלך פורטוגל לאחד מאבותיו, משה קוריאל, שגריר פורטוגל באמסטרדם במאה ה־15. על קיר אחר תלויה תעודה המעידה שאברהם קוריאל הניח את אבן הפינה לבית הכנסת הפורטוגלי באמסטרדם.

נכדו, סב־סבו של מוריס קוריאל, הניח את אבן הפינה בבית הכנסת המפואר בקורסאו. מוריס קוריאל עצמו היה הרוח החיה בבניית המודל המוקטן של בית הכנסת, המוצג בתצוגת הקבע של מוזיאון בית התפוצות בתל אביב. על שולחן העבודה של מוריס קוריאל תצלום ממוסגר נוסף מ־1992, ובו הוא נראה בחברת האפיפיור. לציון 500 שנה לגירוש ספרד זימן האפיפיור כמה נציגים יהודים וישראלים למחווה של פיוס ובקשת סליחה, ולא במקרה היה קוריאל אחד המוזמנים. קוריאל מראה בגאווה תצלומים שבהם חיילי המשמר השוויצרי בוותיקן מצדיעים לו, היהודי, שמשפחתו גורשה מפורטוגל על ידי שליחי מוסד האפיפיורות 500 שנה קודם לכן. קרוב מפורסם אחר של הבנקאי קוריאל הוא יעקב קוריאל, שודד ים יהודי מצליח, שהחזיק שלוש ספינות שוד בים הקריבי. באחרית ימיו חזר יעקב קוריאל בתשובה, עלה לארץ ישראל, למד קבלה בגליל ואף זכה להיקבר למרגלות האר"י הקדוש.

הנצר האחרון לבית קוריאל חי בבועה של זמן, שיכולה להתקיים רק באי כמו קורסאו. הוא גר בסכארלו Scharloo)), רובע הפאר של בירת קורסאו במאה הקודמת, שירד בינתיים מגדולתו. רבים מבתיו היפים של הרובע כבר מתפוררים, כי כמעט אף אחד אינו יכול להרשות לעצמו לתחזק את הבתים הקולוניאליים הענקיים הללו. השכונה הידרדרה וננטשה בחלקה, ורבות מהחצרות שאירחו בעבר מסיבות גן אלגנטיות נכבשו על ידי זונות, סוחרי סמים ונרקומנים. אך לא איש כקוריאל ייתן לזוטות כאלה להפריע לו. הוא ממשיך לגור, לבדו, בבית הגדול והמפואר שאבותיו גרו בו לפניו, וצי של משרתים ואנשי ביטחון דואג לשמר סביבו את הבועה. הבית מתוחזק לתפארת, הגן מטופח, ואנשי הביטחון משלמים לזונות ולנרקומנים כדי שירחיקו את פעילותם מביתו של מר קוריאל.

גם בקורסאו יש, כמובן, בית קברות יהודי עתיק. שוב חוזרים השמות, המצבות והעיטורים המוכרים מבתי הקברות היהודיים בכל רחבי הקריבים. מעל בית הקברות מיתמרות ארובות של מפעל זיקוק הנפט המקומי, שמביאות לאי חלק מעושרו הרב, אבל גם מזהמות את האוויר. אדי הנפט מאכלים אט־אט את הכתובות שעל המצבות, ובעוד מאה שנה איש לא יוכל להבחין בין קבריהם של הספרדים לאלה של האשכנזים, בין צאצאי הבנקאים ויועצי הסתרים של בתי המלוכה לנכדיהם של סוחרי הסוסים מן השטעטל, בין צאצאי האנוסים לבין המתבוללים החדשים.


לקריאה נוספת:
סורינם: יהודי הסוואנה
סורינם: יהודי הסוואנה
בלב היער הטרופי בסורינם, מדינה קטנה לחוף הים הקריבי, מבצבצות לפתע מתוך הצמחייה העבותה מצבות עם כיתובים בעברית, עדות לקהילה היהודית ששגשגה כאן

בתמונה הפותחת: הדפס אבן משנת 1839 המראה את היודן סוואנה, הסוואנה היהודית בסורינם

 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

הים הקריבי - בוקאס דל טורו

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות