תפריט עמוד
אני מודה, פעם הייתי איש רציני ביחסי לעולם. כתבתי רומנים, ספרי מסע, כתבות בעיתונים, גם פה ב"מסע אחר". בשלב כלשהו משהו החל להשתנות, אולי למזלי. רציתי להמשיך לחוות את העולם כפי שתמיד עשיתי, אבל עם חיוך וקריצה. הרי העולם מזמן לנו אינספור אפשרויות של התחככות אנושית ייחודית, חד־פעמית, שאסור להחמיץ. שום דבר אינו חוזר על עצמו. אנחנו במקום נתון בזמן קצר מדי, אז בואו נעשה משהו שישאיר חותם.

מקבץ נדבות במקדש בדלהי, הודו | צילום : עמרי תקוע


נהג ריקשה, מנקה עורות
בעיר הקדושה ורנסי שבהודו בחרתי להיות נהג ריקשה. הטמפרטורה הממוצעת ששררה בעיר בימים שבהם נהגתי בריקשה היתה 45־50 מעלות בצל. למדתי כמה קשה לפעול בחום הזה; לדווש, לעשות פעולות פשוטות כמו סיבוב הכידון, לשמור על יציבות, להוביל שתי נשים לא רזות שחזרו מקניות עם שלושה ילדים וכלוב תרנגולות.

במרקש שבמרוקו עבדתי כמנקה עורות. הו, מרקש. סמטאותיה עמוסות כל טוב: חפצי חן ונוי, ערמות של נעלי עור צבעוניות, שטיחים ברבריים, מנורות ברזל, אריחי קרמיקה, קנקני תה, כריות רקומות. מאחורי כל אחד מאלה מסתתרת עבודה קשה של בני אדם: שעות רבות, שכר מועט, ניצול מקסימלי. אני לא בא לטעון, לא להצדיק. זאת לא המטרה שלי. אני רק רוצה להיות לרגע הילד שאוסף באשפה בקבוקים למחזור, הנער שמלטש זכוכית עד אבדן ראייה, מבוגר שצריך נואשות להביא פרנסה, וצביעת עורות היא העיסוק הנחות והבזוי ביותר. 

בבורות צביעת העור המצחינים במרקש, מרוקו | צילום : עמרי תקוע


התיירים שמבקרים במצבעות העור תוחבים גבעול ריחני של נענע באף כדי לחסום את הצחנה הנוראית. אני המערבי היחיד שאי פעם ביקש לעבוד במצבעה שכזאת. אחרי שהצלחתי לשכנע את המעסיקים שלי, שליתי עורות עזים מתוך מדמנה ירוקה מבאישה והתחלתי למרוט מהם את השיער. אחר כך שטפתי אותם בחומצה ודרכתי אותם בתוך תמצית "קקה דה פיג'ון", כלומר לשלשת של יונים. זה הדבר הנורא ביותר שעשיתי אי פעם, ועשיתי לא מעט.

מתאגרף בתאילנד, זולל בארצות הברית
בארצות הברית עשיתי את דרך 66 ההיסטורית, היוצאת משיקגו ומגיעה עד לוס אנג'לס, דרך שהיא מוקד עלייה לרגל לחובבי נוסטלגיה וקולנוע אמריקאי. עבורי היא היתה רצף של בליסת כמויות אדירות של המבורגרים לקראת תחרות אכילת שלושה המבורגרים של וויט־קאסל ב־66 שניות (על שם הדרך, כמובן), שעמדה להתקיים בסנט לואיס.
הפסדתי. זה היה צפוי. חוויתי שבוע של עצירויות וצרבות ששיאן היה בדיינר ידוע ליד אוקלהומה סיטי, שמתמחה במה שמכונה "ביג דאדי": המבורגר בגודל 700־800 גרם שהייתי צריך לאכול בתוך דקה לקול עידוד המקומיים. הצלחתי להוריד את הביס האחרון אחרי שלוש דקות ועשרים שניות, והייתי על סף עילפון.
בתאילנד, אל תשאלו למה, התאגרפתי מואי־תאי, קיק־בוקסינג, בזירה מקצוענית. טירוף אמיתי. האנרגיה באולם, צעקות העידוד, הטירוף של המהמרים. זה הצד שמכירים התיירים. אבל רק מי שחווה קרב כזה בעצמו מכיר את הצד האחר, את האולם החשוף מאחור שבו מתאספים המתאגרפים. את הבחינה ההדדית: המערביים גדולים ושריריים, התאים קטנים, זריזים ואלימים. את ההכנות הארוכות של חבישת האגרופים ברצועות בד לפני הכפפות, את מריחת משכך הכאבים השורף על הגוף, את מריחת הווזלין השומני על הפנים כדי שאגרופי היריב יחליקו ממך.
אחר כך בא רגע לבישת הגלימה וכריכת רצועת הבד המגולגלת על הראש. העמידה לפני הבמה. הדפיקות של הלב.

בזירת אגרוף תאילנדי מקצועני, תאילנד | צילום מתוך הסדרה.
צילם : עמרי תקוע


שלושה סיבובים. שתי דקות לכל סיבוב. זה הרבה.
אחרי הסיבוב הראשון לא ידעתי איפה אני נמצא. רק המים הקרים החזירו אותי למציאות. שריר שוק ימין נתפס לי. מהבעיטות שאני נתתי. את אלה שאני קיבלתי התחלתי להרגיש רק למחרת. בסיבוב השני הבנתי שליריב שלי כבר אין קצות עצבים ברגליים. לקבל ממנו בעיטה בשוק זה כמו להתנגש בעמוד בטון.
סיבוב שלישי? לא זכרתי שהיה בכלל דבר כזה. רק אמרו לי. אבל ירדתי על הרגליים. אני זוכר שהקהל התפתל מצחוק. אני חושש שזה היה בגללי.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    *

    code