תפריט עמוד

טרויה – האוצרות האבודים

טרויה – האוצרות האבודים

להיכן נעלם מטמון הזהב האגדי, שמצא היינריך שלימן בתורכיה לקראת סוף המאה הקודמת? השאלה הזו הפכה מאז מלחמת העולם השנייה לתעלומה המרכזית בעולם הארכיאולוגיה. לפני כמה שנים חשפו הרוסים את האמת - האוצר הוסתר במרתפי מוזיאון פושקין במוסקבה. דבי הרשמן יצאה כשליחת "מסע אחר" לאתר החפירות של טרויה צרובת השמש ולמוזיאון במוסקבה שבו הוצגו אוצרות הזהב. על נפתוליה של תעלומה ארכיאולוגית, ועל יצרים אנושיים עזים.

בחורף אשתקד היתה מוסקבה קרה ועצובה. הכיכר האדומה היתה מושלגת, וכיפות הזהב של הכנסיות היו מכוסות קרח דק. בראש מגדל הקרמלין התנוסס כוכב, מזכרת לעידן שחלף, ובמסדרונותיו שרר כפור עז. במהלך השינויים הפוליטיים והכלכליים שעברו על רוסיה בשנים האחרונות נפגעו מוסדות הציבור של המעצמה לשעבר, ולחלק מהמוזיאונים לא היה די תקציב להפעיל את מערכת ההסקה.
אבל לשכתה המפוארת של אירנה אנטונובה, המנהלת של מוזיאון פושקין, היתה מחוממת. במרכזו של החדר הגדול, שקירותיו מכוסים מעשי רקמה המתארים מחזות ציד, ישבה אשה קשישה ששרידי יופיה עדיין ניכרים, לבושה בחליפה מהודרת, ולצווארה מחרוזת פנינים. השמועה מספרת, שלילה אחד בשלהי מלחמת העולם השנייה, כשהיתה אנטונובה אוצרת צעירה, הגיעו למוזיאון חיילי הצבא האדום והפקידו בידיה שלושה ארגזי עץ שהובאו מברלין הכבושה. היא חתמה על תעודת המשלוח והסתירה את הארגזים בחדר שמור במרתף. קרוב ליובל שנים שמרה אנטונובה, הקומיסרית הנאמנה, את הסוד הטמון במרתף המוזיאון – תעלומת אוצרות הזהב השדודים של טרויה.
החלטתה של ממשלת רוסיה לחשוף לעיני העולם את האוצרות האבודים שמה קץ לשמועות על נסיבות היעלמותם המסתורית. שמועות אלה הפכו כבר לחלק מהאגדה הידועה ביותר שנקשרה בתגלית ארכיאולוגית: סיפורו של היינריך שלימן, סוחר ממולח וחובב ארכיאולוגיה, שיצא לחפש את טרויה, העיר בה נערכה המלחמה המתוארת ב"איליאדה" של הומרוס. ידיעות שהתפרסמו בעמודי החדשות של עיתוני המאה שעברה, מלווים בתצלומיה של סופיה שלימן, אשתו הצעירה והנאה, מעוטרת ב"תכשיטיה של הלנה היפה", הוסיפו לרושם העז שעורר האירוע. הם הפכו את חפירות טרויה לתגלית דרמטית יותר מחשיפת פומפיי והרקולניום, וידועה יותר מגילוי קבר תות־אנך־אמון. למוזיאון ברלין, שם הוצגו האוצרות עד שנעלמו במלחמת העולם השנייה, הגיעו מבקרים רבים שעלילותיו הרומנטיות של שלימן הלהיבו את דמיונם לא פחות מעלילות אכילס והקטור, גיבורי מלחמת טרויה.                
המסע אל הכפור הרוסי היה תחנה נוספת במרדף שלי אחר האוצרות האבודים, שהסתיים בשמש ים־תיכונית חמה, בשרידי תל היסרליק שבתורכיה. לסדרת הפגישות ברוסיה נסעתי בעיצומו של החורף, לאחר פתיחת התערוכה "אוצרות טרויה" במוזיאון פושקין במוסקבה. קיוויתי למצוא שם את החלקים החסרים בעלילה, ולגלות את הסיפור המרתק שמאחורי האגדה. מנהלת המוזיאון ואוצרי התערוכה סירבו להתראיין בנושאים אלה, ושבועות רבים נמשכו המגעים עד שהגיע האישור הרשמי. עם האישור עליתי על הטיסה למוסקבה, כדי לסיים עוד פרק באודיסיאה המודרנית שלי.

הפלישה לגן החיות
בקומה השנייה של מוזיאון פושקין מוצגים היום האוצרות שהסתירו השלטונות הקומוניסטיים במרתפים שנים רבות. שוב אפשר לראות את "העטרה של הלנה", המוצגת במוקד התערוכה, ורדידים של עלי זהב יורדים כיריעות פז משני עבריה. כתרים, צמידים, שרשרות, עדיי שיער, סיכות רכיסה, גביעים וטסים – כולם מעוצבים להפליא מזהב – גודשים את ארונות התצוגה. גרזינים טקסיים עשויים אבני ירקן ותכלת, קנקני כסף, ראשי שרביטים ועדשות מבדולח זוהרים באור נגוהות. כשגילה שלימן את חפצי היקר – שיוצרו בוודאי על ידי הצורפים והאומנים המיומנים ביותר בעולם העתיק – הסתנוור מהעושר ומהיופי והאמין כי המטמון הוא אוצרו של פריאמוס, מלך טרויה האגדי. וכך כתב הומרוס על אוצרות המלך: "השיב אמריו פריאמוס הישיש הדומה לאלים… דיבר, ויסר המכסות היפים מעל פני התיבות… וזהב עשרת הכיכר מלאים, כי שקל הזהב, ארבע קערות מזהירות, ושתיים חצובות הדורות, וספל אחד כליל יופי, לו נתנו מתנה התרקים, אשכר היקר…" ("איליאדה", שיר 24, תרגום: שאול טשרניחובסקי.(
 כשנעלמו האוצרות הנדירים האלה לפני כחמישים שנה, נדמה היה שאבדו לעולם. על פי אחת השמועות שנפוצו באותם ימים, החרימו אנשי האס.אס, בפקודת היטלר, יצירות אמנות וממצאים ארכיאולוגיים במסגרת ההכנות לבריחתו של הפיהרר. היו שטענו כי היטלר עצמו, כשהבין שקיצו קרב, הטביע את הארגזים באגם. אחרים היו סבורים שהאוצרות הוטמנו על ידי קצינים נאצים במנזרים ברחבי גרמניה. על פי גרסה אחרת, שדדו את האוצרות חיילים שהחביאו את השלל בארמון אצילים נטוש, סמוך לכפר לבוס שבגבול גרמניה המזרחית ופולין. תיירים ששהו באיזור לאחר המלחמה דיווחו על כך שנתקלו באיכרים מקומיים אוכלים מצלחות חרס וזהב. אבל מתחקיר שנערך באחרונה, שבמסגרתו נחשפו מסמכים סודיים מתקופת מלחמת העולם השנייה, התברר כי הסיפור האמיתי עולה על כל דמיון.
העדויות החדשות שופכות אור על פעילותה של יחידה חשאית של הצבא האדום, שחייליה היו היסטוריונים ומומחים בתחומים אחרים. משימתם היתה איתור חפצי אמנות בארצות שנכבשו במהלך המלחמה. המטרה המוצהרת היתה להגן על נכסי התרבות משוד ומביזה; אך אנשי היחידה, כעמיתיהם שפעלו בשירות הצבא הגרמני ובצבאות בעלות הברית, הגנו ברוב המקרים על האוצרות בדרך מיוחדת: הם העבירו אותם כשלל לממשלותיהם.
לאחר הניצחון על גרמניה, נפגשו נציגי בעלות הברית ביאלטה וחילקו את שטחה של ברלין בין הבריטים, האמריקאים, הצרפתים והרוסים. לפי ההסכם, נאסרה הוצאתן של יצירות אמנות משטחי הכיבוש. מומחי האמנות לא נמנו עם הכוחות הלוחמים, ובכל זאת פלשה "יחידת האמנות" של הצבא האדום וכבשה, ליום אחד בלבד, את גן החיות של ברלין. הפלישה לאיזור שהיה בשליטת הבריטים נערכה בעקבות מידע שמסרו קצינים נאצים, לפיו הועברו אוצרות טרויה ואוסף ציורים אימפרסיוניסטיים ממוזיאון ברלין למקלט מוגן מהפצצות אוויר בשטחו של גן החיות. מהמסמכים הסודיים מתברר שקפטן ויקטור באלדין, קצין סובייטי חובב אמנות, כבש את גן החיות ב־2 במאי 1945 ושלח את הארגזים החתומים למוסקבה.
ברוסיה הוקמה ועדה כדי לחלק את השלל. אוסף הציורים וארגז אחד של אוצרות נשלח למוזיאון ההרמיטאז' היוקרתי בלנינגרד (סנט פטרסבורג), ושאר הארגזים, שכללו את שכיות החמדה מטרויה, נשלחו עוד באותו לילה למוזיאון פושקין שבבירה. האוצרת הצעירה אנטונובה, שחתמה על תעודת המשלוח והסתירה את השלל, הפכה עד מהרה למנהלת המוסד היוקרתי. בעשרות השנים שבהן שמרה על האוצרות לא הורשה איש מהעובדים להיכנס לחדר הנעול שבמרתף. רק שני אנשים שיתפה אנטונובה בסודה – האוצר הראשי והמשמרת שטיפלה בחפצים. השניים הוחתמו על הצהרות סודיות. אפילו לאחר הצהרתו המפתיעה של בוריס ילצין, במהלך ביקורו ביוון בשנת 1992, כי אוצרות טרויה נמצאים ברוסיה, נשארה נעולה דלתו של החדר במרתף. אוצר התערוכה, ד"ר מיכאל טריסטר, ארכיאולוג המתמחה בתקופה הקלאסית, ראה לטענתו את האוצרות בראשונה חודשים ספורים לפני פתיחת התערוכה. "כשנכנסתי לחדר שבמרתף מצאתי את הממצאים בארגזי העץ המקוריים, ועליהם היו עדיין התגים ממוזיאון ברלין".

האמת שמאחורי המיתוס
תגים אלה, פיסות נייר מצהיבות ועליהן מספרי הקטלוג של מוזיאון ברלין בכתב גותי, עדיין צמודים למוצגי התערוכה ומרמזים על זהות הבעלים החוקיים של האוצרות, שאינם מתכוונים לוותר עליהם ללא מאבק. טריסטר, ששהה בגרמניה לרגל מחקריו, מעיד שעמיתיו הגרמנים דווקא שיתפו איתו פעולה וסייעו לו רבות בהכנות לתערוכה. במסגרת התחקיר שערך שם התגלו עובדות חדשות ומפתיעות לגבי חייו ופועלו של היינריך שלימן, האיש שמאחורי המיתוס.
הביוגרפיה של שלימן, כך עולה מתחקירו המרתק של טריסטר, היא מלאכת מחשבת של קטעי מציאות ובדיה. היינריך שלימן (1890־1822) היה הארכיאולוג הראשון ששיווק את הארכיאולוגיה להמונים ועשה שימוש בעיתונות הסנסציונית, שהזינה את הרעב של אנשי המאה שעברה לחדשות. לשלימן ולתקשורת היה הרבה מן המשותף: חיבה גדולה לדרמה ונטייה לא לקלקל סיפור טוב על ידי עובדות. לטריסטר, לעומת זאת, איש מדע מובהק, יש נטייה לבדוק את הפרטים. הוא בדק, למשל, את מידת האמת בהצהרתו של שלימן, בנו של כומר פרוטסטנטי עני מכפר בצפון גרמניה, כי כבר בילדותו החליט לחפש את טרויה האבודה.
"אבי סיפר לי בהתפעלות על המעשים הגדולים של גיבורי הומרוס ועל אירועי מלחמת טרויה", כתב שלימן בזכרונותיו, "בצער רב שמעתי מפיו שטרויה נהרסה לחלוטין ונעלמה בלי להשאיר עקבות לקיומה. לפיכך נקל לשער את שמחתי כאשר הייתי בן שמונה, וקיבלתי ממנו כמתנת חג המולד את סיפרו של ד"ר גיאורג לודוויג ירר 'היסטוריה אוניברסלית', עם חיתוכי נחושת המתארים את טרויה בלהבות, על חומותיה הענקיות… אמרתי: 'אם חומות כאלה היו קיימות פעם, לא ייתכן שנהרסו כליל, בוודאי נותרו מהן חורבות גדולות אלא שהן חבויות מתחת לאבק הדורות'… לבסוף הסכמנו שנינו שעלי לחפור את טרויה יום אחד". לטענת שלימן, הוא החליט להקדיש את חייו לטרויה כבר בחג המולד ההוא, בשנת 1829, וכדי לגייס את ההון הדרוש לחפירותיו נעשה מאוחר יותר לסוחר. טריסטר, לעומת זאת, מראה כי בסיפור חייו של שלימן אין פרטים המעידים כי גילה עניין מיוחד בארכיאולוגיה לפני שהגיע לגיל ארבעים.
בגלל עוניו של אביו, למד שלימן בבית ספר מקצועי, וכשמלאו לו 14 שנים היה לשוליה של חנווני. חמש שנים עמל במכולת מבוקר עד ערב, עד שנמלט ונעשה למלח באונייה שהפליגה לאמריקה הדרומית. כשטבעה האונייה בים הצפוני, מצא עבודה כנער שליח, ואחר כך כמנהל חשבונות באמסטרדם. בכל התהפוכות הללו סייעו לו כשרונו המופלא לשפות ונחישותו ללמוד לשונות רבות ככל האפשר. הוא דיבר וכתב צרפתית, הולנדית, ספרדית, איטלקית, פורטוגזית ורוסית. כשהגיע, כעבור שנים רבות, למזרח התיכון, למד גם ערבית. לימים טען כי רכש את השפות הזרות במסגרת הכנותיו לגילוי טרויה, אך מתברר שאת היוונית, שלה זקוק היה יותר מכל כדי לבצע את המשימה, למד רק כשהיה מבוגר. בזכרונותיו הוא מסביר, כי חשש שהיוונית תהלך עליו קסם ותרחיק אותו מעסקי המסחר; אבל תירוץ זה נשמע קלוש ומלמד כי השפות שלמד בנעוריו נועדו לסייע לו כסוחר.
ואכן, בשנת 1846, כשהיה בן 24, נשלח שלימן דובר הרוסית על ידי חברת המסחר שעבד בה לסנט פטרסבורג. הוא סחר באינדיגו, אבל את עיקר הונו עשה מספסרות בלתי חוקית של חומרים ששימשו לתעשיית המלחמה במהלך מלחמת קרים. הוא קיבל אזרחות רוסית והתחתן עם בתו היפהפייה של סוחר עשיר, יקטרינה פטרובנה לישינה, ונולדו להם שלושה ילדים. קרוב לעשרים שנה התגורר בסנט פטרסבורג, וכשנסעתי לשם, לחפש את הארגז האבוד האחרון של אוצרותיו בעיר היפה והרומנטית שעל גדות הנייבה, על ארמנותיה וגניה המהוללים, הבנתי מדוע אהב אותה שלימן בעל החוש הדרמטי.
הפרק הרוסי בחייו של שלימן משמש לעיתים נימוק לטענה שאוצרות טרויה, שהוענקו למוזיאון ברלין בתמורה לאזרחות כבוד של העיר, שייכים למעשה לרוסיה, שהעניקה לו אזרחות לאומית. טענה זו מעוררת גיחוך אצל מי שמצוי בתולדות חייו של שלימן, שאהב שפות זרות ונשים נוכריות והחזיק בדרכונים רבים. הוא נעשה אזרח אמריקאי במקרה, כאשר בעת ששהה בקליפורניה לצורך עסקיו הצטרפה זו לאיחוד, וכשנפרד מאשתו הרוסייה נסע לארצות־הברית כדי להסדיר את הגירושים. בשנת 1863, בגיל 41, חיסל שלימן את עסקיו, יצא למסע סביב העולם והחל חיים חדשים.

בעקבות האגדה
"שלימן לא גילה את טרויה", טוען טריסטר, "היא היתה ידועה לפני שהופיע, והזכות לחפור באדמותיה הוענקה לו על ידי פטרון נדיב שאותו העדיף לשכוח ברגעי התהילה". העובדות מלמדות, שכאשר פתח שלימן את הפרק החדש בחייו, לא חיפש את טרויה, אלא העדיף את אתרי העתיקות של טוניסיה, מלטה ומצרים, ואפילו ביקר במזרח הרחוק. בשנת 1866 התיישב בפאריס ולמד ארכיאולוגיה בסורבון. במהלך לימודיו נסע בראשונה ליוון ולתורכיה, ופגש שם את הקונסול האמריקאי פרנק קלוורט.
קלוורט היה חובב עתיקות ורכש חלק משטחו של תל היסרליק, האתר שהיסטוריונים קדומים וארכיאולוגים בני זמנו זיהו כשרידיה של טרויה. הקונסול שיכנע את שלימן כי בתל זה, החולש על המישור הפורה שמדרום לדרדנלים, בנה אלכסנדר הגדול מזבח ועליו הקריב קורבנות לגיבורי טרויה בטרם יצא לכיבושיו. שם, טען קלוורט, אפשר למצוא את שרידי עירו של פריאמוס. בעקבות הפגישה עם קלוורט פירסם שלימן את הספר "איתקה, הפלופונס וטרויה", ונסע לאתונה לחפש לו הלנה יפה משלו, אשה יוונייה שתלווה אותו בחפירותיו.
את השידוך הטיל על המורה שלו ליוונית, הארכיבישוף של אתונה, וזה הציע לו את אחייניתו, סופיה אנגסטרומנוס, תלמידה חרוצה ויפה כבת 17. שלימן ביקר בעילום שם בכיתתה, כדי לשמוע איך היא מדקלמת את הומרוס, ודיווח כי התרשם עד דמעות. הם נישאו בסתיו 1869, ושלימן שהיה אז בן 47 הפך את אשתו לתלמידתו הנצחית. הוא גרר אותה לכל בירות אירופה והמזרח הקרוב, לימד אותה שפות, היסטוריה וארכיאולוגיה, ובחן את ידיעותיה עד שסבלה כאבי ראש ובחילות. בתום ההכשרה, כשהחל שלימן בחפירותיו, ליוותה אותו סופיה וניהלה צוות של פועלות תורכיות. שלימן הרב־לשוני ומרובה־הלאומיות הפך עתה גם לאזרח יווני, ואתונה היתה לביתו.
כשהחל שלימן לחפור בטרויה בשנת 1870, עדיין לא היה בידו רשיון חפירה רשמי, והפקידים התורכים המושחתים עשו הכל כדי לחסום את דרכו ולסחוט ממנו דמי שלמונים. הוא חפר בשטח שהעניק לו פרנק קלוורט, אבל העדיף לשכוח את קיומו של זה ואת תרומתו לתגליות, כשהגיעו העיתונאים לטרויה. הם, ומיליוני הקוראים שעקבו בנשימה עצורה אחר החדשות מהאתר, לא טרחו לבדוק את גרסתו.
הוא הציג את עצמו כסוחר הדובר לשונות רבות ואוהב עתיקות, החופר עם אשתו הצעירה והיפה בארץ אקזוטית, מחפש אחר אגדה שעליה שמע מאביו. ובאגדות, כידוע, הכל אפשרי; אפילו הלא ייאמן. אם כך, מדוע לפקפק בגילוייו לאחר שמצא שם שכבה אחר שכבה של ערים וביצורים? אז מה אם בחפירותיו למעמקי האתר הרס חלק ניכר מהשכבות הללו? הלוא הוא חיפש את חורבותיה של טרויה, ולא סתם שרידים עתיקים, מאוחרים יותר. כשהודיע שלימן שמצא את הארמון, מקדש אתנה, המגדל הגדול – כמתואר ב"איליאדה" – לא היתה לאף אחד סיבה להטיל בכך ספק.

שכתוב ההיסטוריה
וכך, במאי 1873, בעוד פועליו חושפים חומה עתיקה, הבחין שלימן בחפץ זהב. "כדי להציל את האוצר מידי הפועלים אסור היה לאבד זמן", כתב שלימן בזכרונותיו, "לפיכך, אף שעדיין לא הגיעה שעת ארוחת הבוקר, הכרזתי מיד על הפסקה… בעוד האנשים אוכלים ונחים, שלפתי את האוצר בסכין גדולה. זה הצריך מאמץ רב והיה כרוך בסיכון גדול, מאחר שקיר הביצורים, שמתחתיו היה עלי לחפור, עמד ליפול בכל רגע. אבל מראה החפצים הרבים, שכל אחד מהם היה בעל ערך לא ישוער לארכיאולוגיה, נסך בי אומץ, ולא חשבתי על כל סכנה. מכל מקום, לא יכולתי להזיז את האוצר בלי עזרתה של אשתי היקרה, שעמדה לצידי, מוכנה לארוז ברדידה את החפצים שחפרתי ולשאת אותם משם".
ביומני השדה של שלימן, טוען טריסטר, מתועד בקפדנות מיקומם של האוצרות, במספר מטמונים שונים, ולאו דווקא בשטח חפירה אחד. גם אשתו היקרה, שהחזיקה לדבריו את האוצר ברדידה, לא היתה ביום ההוא באתר אלא באתונה. אבל החופר הנלהב, שהיה סבור כי מצא את אוצרו של המלך פריאמוס, שיכתב את העובדות, וכהומרוס בשעתו הוסיף לסיפור מרכיבים דרמטיים שנועדו להגדיל את קהל הקוראים.
8,830 תכשיטי זהב וחפצי יקר גילה שלימן במהלך החפירות. באמצעות קרוביה של אשתו הבריח את האוצרות מתורכיה לאתונה. הוא עבר על החוק, לדבריו, מפני שרצה להציל את הממצאים הנדירים מפועליו העניים ומהפקידים המושחתים. אך נראה ששלימן הרומנטיקן היה מעוניין להעניק את "אוצרו של פריאמוס" לצאצאיו של הומרוס.
השלטונות היווניים, שחששו משכניהם התורכים, ויתרו על הכבוד, ובשנת 1875 תבעה הממשלה התורכית את שלימן למשפט. הוא הורשע בהברחה, נקנס ב־10,000 פרנקים, והעדיף לשלם סכום גדול פי חמישה, כתרומה למוזיאון המלכותי כביכול. הוא עשה זאת משום שחשש כי לא יתירו לו להמשיך בחפירות. תמורת 50,000 פרנקים, הון עתק במושגים של אותם ימים, הפך שלימן לבעלים החוקיים של האוצרות והעניק אותם מתנה למוזיאון ברלין.
בשנים שלאחר מכן המשיך שלימן בחפירות בתורכיה וביוון והתקבל כחבר של כבוד ביותר מחצי תריסר אגודות מקצועיות ברחבי העולם. כשהלך לעולמו עטור תהילה בשנת 1890, לא העלה איש על דעתו ששלימן לא חפר את טרויה.

אמת או משל?
מיכאל טריסטר וּולדמיר טולסטיקוב, שבדקו שוב גם את התכשיטים וחפצי היקר, קובעים כי צדקו החוקרים שהטילו ספק, עוד בחייו של שלימן, בכך שהממצאים הם אוצרו של פריאמוס. על פי הסגנון והטכניקה שבה נעשו האביזרים, מקורם בשכבה קדומה של התל, מ־2500 לפני הספירה, כאלף שנים לפני המאורעות שתיאר הומרוס ב"איליאדה". מסקנותיהם של המומחים הרוסים מחזקות את התגליות של הארכיאולוגים הגרמנים בחפירות המחודשות בתל היסרליק.
"וכך היו תלויות במקום הזה עיני הקדמונים ועיני המאמינים באמונה שלמה, שהומרוס היה, וטרויה היתה, ועיני הכופרים בטרויה והמאמינים במשורר הומרוס, ועיני אלה שהאמינו בטרויה ולא האמינו בהומרוס, וגם עיני אלה שגם בטרויה וגם בהומרוס לא האמינו". כך, בסגנונו הפיוטי,  מסכם שאול טשרניחובסקי, המשורר המתרגם, באחרית הדבר ל"איליאדה", את הוויכוח שניטש בין חוקרי הקלאסיקה בזמנו של שלימן ואשר נמשך, למעשה, עד היום. "ולא היה בידם אלא שיר, אגדה… דברים שלא היו ולא נבראו על מלחמות שלא היו ועל עיר שלא נבראה, מאת משורר שלא היה…" למרות התלהבותו, אמונתו ולמדנותו, לא גילה שלימן את טרויה של הומרוס. האומנם היתה העיר רק משל?
קיומו של הומרוס והאירועים המתוארים ב"איליאדה" עמדו במוקד של ויכוח שהחל בתקופה הקלאסית. היה זה ויכוח על אמינותו ההיסטורית של הטקסט ועל הזיהוי הגיאוגרפי של זירת הקרב. שלימן חיפש ראיות ארכיאולוגיות למלחמת טרויה. הוא עשה זאת בניגוד לטענות המלומדים בני זמנו, שהיו סבורים כי הומרוס היה, במקרה הטוב, משורר בעל דמיון, וספק אם היה בכלל. למעשה, מאז הכריז הבלשן פרידריך אוגוסט וולף, בשלהי המאה ה־18, שהומרוס לא היה ולא נברא, הניחו רוב החוקרים שה"איליאדה" אינה אלא מיתוס.
על פי הסגנון הלשוני, טוענים החוקרים, היצירה העוסקת במאורעות שהתחוללו בסביבות 1200 לפני הספירה, בשלהי תקופת הברונזה, נכתבה מאוחר יותר, כנראה במאה השמינית לפני הספירה, וייתכן שחוברה על ידי כמה משוררים, שהעבירו את הטקסט בעל פה מדור לדור. בכל מקרה, מסורת קדומה טוענת שהומרוס נולד בסמירנה – איזמיר של היום – ומאיזור זה שבאסיה הקטנה יצאו גם המשוררים הנודדים, ה"הומרידים", שראו את עצמם כצאצאיו. כבר בעת העתיקה התרשמו המבקרים בחבל טרוד ((TROUD  שבאסיה הקטנה, שנחשב כבר אז ל"מישור הטרויאני", כי התיאורים הגיאוגרפיים חוברו ללא ספק על ידי משורר שהכיר היטב את איזור החוף של הים האגאי, מדרום לדרדנלים.
במישור החוף הסמוך למעבר הצר, המחבר את הים התיכון עם הים האגאי, חוצה הדרך ארץ של שדות דגן וכפרים קטנים, המוקפים כרמי זיתים. כאן, סמוך לכפר התורכי בונארבאשי, עובר נהר הנובע משני מעיינות, "מקום שם סקמנדרוס וסיאמואיס מימיהם מתאחים בשטף" (איליאדה", שיר 5). מתל היסרליק, המתנשא מעל המישור הפורה, אפשר עדיין לראות את הים והספינות החוצות את המיצר ולדמיין את תושבי העיר הקדומה, המכונה איליון, צופים בספינות הצי האכאי עושות את דרכן אל הקרב. "מראה הגברים היושבים צפופים בשורות, נראים כאילו הם סמרו מגינים, קובעים ורמחים. כאותם תלתלי הים הצפים ועוברים פני ימים, רוח מערבית כי תקום, והים הולך משחיר וקודר – ככה התגודדו שורות הטרויים ובני האכיים…" ("איליאדה", שיר 7).
אבל ההיכרות הגיאוגרפית עם האיזור, שמתואר קרוב לוודאי ב"איליאדה", אינה מעידה על אמינותה ההיסטורית של היצירה. אחד החלקים החשובים בה הוא התיאור המפורט של הגיבורים ופמלייתם – נציגי הערים והקבוצות האתניות ביוון – שהגיעו בספינות ונטלו חלק במלחמת טרויה. באמצעות רשימה זו, שידע לדקלם כל נער ממשפחה טובה בתקופה הקלאסית, ייחסו עצמם היוונים לגיבורי טרויה המיתולוגיים. מכך אנו למדים שה"איליאדה" היתה "המיתוס המכונן" של התרבות היוונית, והיא מתארת את האידיאלים החברתיים ההרואיים שעליהם התחנכו הגברים הצעירים. לכן עומד במוקד העלילה דווקא סיפורו של גיבור המחליט, בגלל מריבה, לפרוש מהקרב ומתלבט בין תהילה לחיים שלווים, ארוכים ואנונימיים. היצירה נפתחת בזעמו של אכילס, והיא בעצם סיפור לבטיו, המשקף את המתח הפנימי שחשו צעירים רבים ביחס לאידיאלים ההרואיים. בסופו של דבר, בוחר אכילס בתהילה ומחזק בכך את העקרונות התרבותיים המקוריים, שהנחו את החברה היוונית. הייתכן שב"פואמה החינוכית" יש בכל זאת גרעין היסטורי?

בדרך אל הפענוח?
ה"איליאדה" מספרת על המלחמה שהכריז המלך אגממנון כנקמה על חטיפתה של הלנה היפה, אשת אחיו מנלאוס, שעזבה את ביתה שבספרטה והלכה אחרי אהובה לטרויה. מאהבה היה הנסיך פאריס, בנו של המלך פריאמוס, והוא שהה בספרטה כאורח בית המלוכה. חטאו היה גדול מזה של נואף; הוא חטא ל"קשרי האכסניה", הכנסת האורחים – מוסד חברתי, פוליטי וכלכלי חשוב ביותר ביוון הקדומה. פאריס היה סבור שזכה בהלנה כשי מאפרודיטה, לאחר ששפט לטובתה במסגרת תחרות היופי בין האלות, וסירב להיפרד מהשי. בסצינה ידועה ב"איליאדה" חולפת הלנה על פני הזקנים היושבים בשער בעיצומה של המלחמה, והם מתלחשים ואומרים: "אכן אין לזעום הטרויים ואת האכיים, שהמה סובלים פורעניות כמה בגלל אשה יפה כמותה!" ("איליאדה", שיר 3).
המלחמה נמשכה תשע שנים, עד שנלחם אכילס בהקטור, גיבור טרויה, והרגו. במותו ובקבורתו המפוארת של הקטור, "מכניע הסוסים", מסתיימת ה"איליאדה". אך עדיין, בשל מעורבותם של אלי האולימפוס שנחלקו לשני מחנות ולחמו בעבור הצבאות היריבים, לא הוכרע הקרב. ממקורות אחרים ידוע שהיוונים זכו בניצחון בעקבות תחבולתו של אודיסאוס: הם נסוגו כביכול לספינותיהם והותירו אחריהם סוס עץ ענק, שבטנו היתה גדושה חיילים. הטרויאנים הכניסוהו לעירם, ובלילה יצאו החיילים מבטן הסוס, התגנבו אל השערים ופתחו אותם ללוחמיו של אגממנון. כשהאיר השחר נותרו מהעיר איליון, שבמישור טרויה, רק חורבות אחוזות בלהבות.
ההון שהותיר שלימן בצוואתו סייע ליורשו, וילהלם דורפפלד, להוכיח כי בשכבה השישית של תל היסרליק שרדו חורבותיה של העיר שהתקיימה במקום בשלהי תקופת הברונזה, ימי המאורעות המתוארים ב"איליאדה". שלימן, בחפזונו להגיע אל השכבות העתיקות יותר, "חתך" דרכה והרס חלק מהמבנים ומהממצאים המשמשים את הארכיאולוגים בימינו לפענוח החידה. בשנת 1988 החלו בתל היסרליק החפירות המחודשות, בראשותו של פרופ' מנפרד קורפמן, מאוניברסיטת טיבינגן שבגרמניה. בימים אלה הוא חושף את שרידיה של העיר שמחומותיה האדירות, על פי הומרוס, הביטה הלנה היפה באלף הספינות ובלוחמים שבאו להשיבה לביתה.
התגליות החדשות מלמדות, שבניגוד לערים העתיקות יותר שהתקיימו במקום בתקופת הברונזה הקדומה, אשר שרידיהן משקפים את התרבות המקומית בחבל ארץ זה, העיר שנבנתה בסביבות 1800 לפני הספירה שונה מקודמותיה בסגנונה, באופיה ובהרכב האוכלוסייה. התושבים החדשים היגרו לאסיה הקטנה מיוון, והביאו עימם את סגנון הבנייה, את דרך ייצור כלי החרס, מטאלורגיה משוכללת, מרכבות מלחמה וסוסים. שרידי עצמות של בעלי החיים שהתגלו בחפירות השכבה השישית מעידים על שכיחותם של סוסים, שהוציאו לאיליון, על פי הומרוס, את המוניטין שלה.
מהגרים אלה השתלטו על האיזור, הרחיבו את שטח העיר והקימו את החומות האדירות ואת הביצורים. על פי ההערכה, חיו בעיר 1,000 אנשים, ו־4,000 אחרים התגוררו בכפרים שמסביב. הם התפרנסו מחקלאות, מגידול עדרים במישור הפורה, מדיג ומסחר בינלאומי. על קשרי המסחר עם יוון, כרתים וקפריסין ועם שטחים באנטוליה ובאימפריה החיתית מעידים חפצי היבוא ומגוון המתכות – ברונזה, בדיל וזהב.
סוד עושרה של המעצמה המסחרית שהקימו המהגרים היוונים במישור טרויה היה בשליטתם במצרי הדרדנלים, השער לנתיבי הסחר שבין אסיה לאירופה. היום מרוחק הים כחמישה קילומטרים מחומותיה של העיר, אך יש ראיות לכך שבעבר היה החוף קרוב יותר. במהלך הסקר שערך קורפמן באיזור התגלו שרידיו של נמל עתיק כשני קילומטרים צפונית־מערבית לתל היסרליק. הוא טוען כי נמל זה שימש את תושבי העיר בשלהי תקופת הברונזה. בניגוד לשלימן, לא חופרים יורשיו הארכיאולוגים בתל היסרליק כדי לאמת את יצירתו של הומרוס. לכן קורפמן זהיר מאוד במסקנותיו. אך הנמל הזה, המפתח לעושרו של העולם העתיק, עשוי לרמז על מקור הסכסוכים בין היוונים שנשארו בארץ המוצא ליוונים המהגרים. אם אכן היתה פעם מלחמה גדולה במישור טרויה, היא פרצה כנראה בגלל הנמל הסמוך למצרי הדרדנלים, ולאו דווקא בגלל הלנה היפה. ההיסטוריון היווני הרודוטוס כתב במאה החמישית לפני הספירה על המלחמה ההיא, ואף הוא, כהומרוס, היה סבור שהמערכה החלה בסכסוך על אשה יפה. כך או כך, היו אלה מאבקי כוח ושליטה – מלחמות על אוצרות זהב או נשים – משחקים של גברים.

תהילת עולמים
בכפר הקטן טוופיקיה שלמרגלות התל שואבות נשי טרויה את המים כמימים ימימה, והגברים בבתי הקפה עדיין משחקים שש־בש. הוצאתי מהתרמיל את הספר הישן של כתבי הומרוס, ודקלמתי לעצמי: "שירי בת האלוהים, חרון אף אכילס בן פלס". צלילים של קסם מהערפילים של ימים עברו, מימי האגדות. מאז שמעתי לראשונה את ה"איליאדה" חלמתי להגיע לטרויה, ולקרוא שם את השיר.
בדרך לאתר הארכיאולוגי, המרוחק חצי קילומטר מהכפר, נמצאים שלטים המכריזים כי טרויה פתוחה למבקרים כל יום מהשעה 00:08 עד 00:17. דגם עץ משוחזר של הסוס הטרויאני עומד בכניסה לאתר. התיירים ששילמו 2.5 דולר כדי לחזות במיתוס צילמו את הילדים. "ממילא אין כאן מה לצלם", רטן תייר אמריקאי מאוכזב. הוא סיפר בקול גדול על רשמיו מהערים הקלאסיות הידועות של תורכיה – אפסוס ופרגמון – על המקדשים ואוצרות האמנות. ואכן, שלא כמו באתרי עתיקות אחרים בתורכיה, בתל היסרליק השתמרו פחות שרידים מרשימים מתקופת הברונזה ורק מעט מבנים מפוארים מהתקופה הקלאסית.
בחום היום צעדתי בין הקוצים לרגלי החומות המשופעות האדירות, שהשתמרו בגובה של יותר מארבעה מטרים. נכנסתי לשער המזרחי הנזכר ב"איליאדה", שוטטתי בין בתי ה"מגרון" – משכנות האצילים והמלך – לבין חורבותיו של מקדש אתנה. חורבותיה של טרויה מועטות ונטולות הוד; אבל בתעתועי השרב באבק נדמה היה לי לפתע שאני רואה את האשה היפה, שפניה השיקו אלף ספינות, משוטטת ברחובות העיר, ובאחד משעריה – את המשורר מספר את עלילות גיבוריה. "והיה באחרית הימים, ואמר בן דורות יבואו עושה דרכו בים משחיר בספינה רבת משוטים: הנה זה קברו של אדם שמת לפני עידן ועידנים, עלה בגבורה על אחיו. והקטור הנהדר היכהו! ככה אז יאמר האומר, והיתה תהילתי לעולמים" ("איליאדה", שיר 7).
ביום בהיר אפשר לראות מתל היסרליק את האנדרטה בגליפולי, שרידי המלחמה האחרונה על מצרי הדרדנלים, ועל מורדותיו של התל נמשכת המערכה על שרידיה של מלחמת טרויה. אין חדש תחת השמש הקופחת. במקום חופרת המשלחת החדשה, וכבימיו של שלימן – הארכיאולוגים הם גרמנים והפועלים תורכים. מהתגליות האחרונות בשכבות השישית והשביעית אפשר ללמוד, לכאורה, על הגרעין ההיסטורי של סיפור ה"איליאדה". העיר משלהי תקופת הברונזה חרבה ברעידת אדמה בשנת 1275 לפני הספירה. הרעש הפיל את חומותיה, וייתכן שהקל על כיבושה. על פי אחת התיאוריות, עיצבו היוונים המנצחים את סוס העץ בעקבות רעידת האדמה, כהוקרה לאל פוסידון, מרעיד הארץ ופטרון הסוסים. יש עדויות ארכיאולוגיות המראות כי לאחר רעידת האדמה שיקמו התושבים את העיר של השכבה השישית, והעיר המשוקמת – היא השכבה השביעית – חרבה בשריפה שהתחוללה בה ב־1240 לפני הספירה. האם חרבה טרויה האגדית ברעידת אדמה או בשריפה? האם לוחמי אגממנון הם שהציתו את הבעירה, או היו אלה הלהבות שהעניקו את הרקע וההשראה למחבר ה"איליאדה"?
למחקר הארכיאולוגי בתל היסרליק חשיבות רבה, לא מפני שהארכיאולוגים יכולים לענות על השאלות האלה או לפתור את הבעיה ההומרית. היה זה שלימן עצמו שהצהיר: "ברגע שיוכח כי הומרוס והמסורת טועים, ושמלכה האחרון של טרויה נקרא סמית', מיד אקרא לו כך". ממצאי התל, שנחשב כבר בימי היוונים כזירת הקרב של טרויה, הם שרידים אילמים לשיר עתיק נצחי, הוא "המיתוס המכונן" של תרבות המערב. אוצרות הזהב שגילה שלימן בשכבה הקדומה באלף שנה לאירועי ה"איליאדה" הפכו, למעשה, לחלק מהמורשת התרבותית של אירופה. אם כן, למי החזקה המוסרית והחוקית על ממצאיה ואוצרותיה של טרויה?
נדמה שבסוגיה זו יפסקו לבסוף בתי המשפט הבינלאומיים. כשחשפה רוסיה את אוצרות טרויה לעיני העולם, התחייבו השלטונות במוסקבה כי התערוכה תעבור לפאריס בקיץ 1997 ומשם תצא לשאר בירות המערב. אך החשש מהחרמת האוצרות על ידי בעליהם החוקיים במהלך המסע מנע מהרוסים לעמוד בהבטחתם. ה"דוּמה", הבית התחתון של הפרלמנט הרוסי, העביר באחרונה חוק הקובע שכל יצירות האמנות והממצאים הארכיאולוגיים שנלקחו כשלל במלחמת העולם השנייה הם רכוש העם הרוסי, כפיצוי על הנזק, שכלל החרמת נכסי התרבות, שגרמו הנאצים ברוסיה.
בעוד שלטונות גרמניה עוסקים בפעילות דיפלומטית נמרצת לביטול החוק, מאיימים התורכים – שזכו בשנים האחרונות בכמה משפטים והצליחו להחזיר לחזקתם ממצאים חשובים – לפנות לערכאות. בתגובה, עלולים הרוסים לקבור שנית את האוצרות במרתפי מוזיאון פושקין.
פרופ' מנפרד קורפמן, החופר בתל היסרליק בימים אלה, מציע להעניק את אוצרות טרויה לעולם כולו. על פי הצעתו, יאצרו הארכיאולוגים תערוכה נודדת שתוצג, במשך שנה שלמה, בכל אחת מהמדינות החברות באו"ם. טרויה ואוצרותיה, לטענתו של קורפמן, שייכים לאנושות.

——-

צילומי רפרודוקציה של התכשיטים – אירית זילברמן.
תודה למיכאל טריסטר – מוזיאון פושקין מוסקבה; אירית מרגיטאי – החוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת ת"א; אסנת מיש־ברנדל ואלישבע ירחי – מוזיאון ישראל; סרגי ז'וקוב – מוזיאון ישראל; נאדיה ואניה ז'וקוב – סנט פטרסבורג.

האם היית ביעד הזה?

  • 2

    כן הייתי

  • 3

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

כדור פורח בקפדוקיה

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    *

    code