תפריט עמוד

טסמניה: להקיף את האי בקיאק

הרוח הכתה בפנים בעוצמה של 20־25 קשר, ורסס של מי מלח הרטיב את הפרצוף וחדר לעיניים. התחושה היתה כאילו אני חותר בתוך ארגז חול. הכתפיים דאבו, הגידים נמתחו, היה קר. החתירה לאי מריה, בעיצומו של המסע, היתה אמורה להימשך שלוש שעות אבל התארכה לשש. המחשבות הטרידו אותי. מה בעצם אני עושה כאן? מדוע בכלל אני צריך את העינוי הזה? בראשו של מישה, שחתר לצדי בשקט, חלפו מחשבות דומות.

את מישה הכרתי בחתירות המשותפות שלנו במסגרת מועדון הקיאקים "טרה סנטה" שבהרצליה. כשהצטרפתי למועדון כחותר חדש ולא מנוסה, מישה כבר היה חותר ותיק. אחרי כשנתיים החלטנו לצאת יחד לאימון מתקדם בוייילס שבבריטניה, אימון שבדיעבד שינה את חיינו. עד אז אמנם היינו חותרים לא רעים, אך לא ממש האמנו שאנחנו יכולים לעשות חתירות אתגריות באמת. בעת שהותנו בוויילס נטע בראשנו נייג'ל דניס, מבכירי החותרים בעולם, את הרעיון להקיף את אירלנד. בסופו של דבר הקפנו את טסמניה.

מאולוורסטון לחוף המערבי; 24־27 בינואר 2005
יוצאים לדרך
אחרי חודשים ארוכים שבהם השגנו עזרה מספונסרים, אספנו את הציוד ולמדנו את האתגרים שהציב לנו האי המרוחק והיפה הזה, הגיע היום הגדול.ב־24 בינואר 2005 בשעה 00:17 יצאנו לדרך מהנמל של העיירה אולוורסטון (Ulverstone). הימים הראשונים עמדו בסימן עצבנות ומתח של שנינו, ואף שהתכוננו כמעט לכל תרחיש אפשרי, אחרי יומיים של חתירה כבר עשינו את הטעות הראשונה שלנו. הגענו לאזור האי רובינס (Robbins Island) במטרה לחצות את התעלה שבינו ובין טסמניה בשעת הגאות, אולם מכיוון שלא חישבנו נכון את שעות הגאות והשפל נאלצנו לצאת מהקיאקים ולגרור אותם במים הרדודים כברת דרך.

חותרים בחוף הדרומי של האי. מזג האוויר משתנה כל הזמן: רגע אחד השמש זורחת ונושבת רוח נעימה, ולפתע העננים מתקדרים, הרוחות מתגברות ומתחיל לרדת גשם שוטף

חניית הלילה באי רובינס היתה ארוכה. השפל של שעות הבוקר מנע מאיתנו לצאת לדרך בשעה סבירה, ולכן פירקנו את המחנה בעצלתיים. יצאנו לדרך בצהרי היום, עם הגאות שסוף סוף אפשרה לנו לצלוח את האזורים הרדודים שבתעלה. התקרבנו לקצה הצפון־מערבי של טסמניה ועמדנו לצאת אל האוקיינוס ההודי, הנושק לטסמניה ממערב. האוקיינוס שלאורך החופים המערביים של טסמניה ידוע לשמצה בגליו הגבוהים שמתנפצים על הריפים המשוננים. באזורים שבהם אין ריפים מתפתחים גלים ענקיים המכונים דמפרים, והם יכולים לרסק יאכטות, שלא לומר קיאקים, לחתיכות קטנות. במסע יצא לנו לפגוש גל כזה פנים אל פנים, אבל בל נקדים את המאוחר.

טמה, סטרהאן, לואו רוקי פוינט והכף הדרום־מערבי;
28 בינואר – 6 בפברואר
על החוף של גארי
הקצה הצפון־מערבי התקרב והלך, וידענו שעוד מעט קט יתגלה לעינינו הים שממנו חששנו יותר מכל. התקדמנו בחשש, ואחרי יומיים של חתירה הגענו לטמה (Temma), כפר דייגים קטן בצפון־מערב טסמניה. נחתנו בחוף הפרטי של גארי, דייג מקומי, והוא הזמין אותנו להתקלח בביתו. אחרי ארוחת ערב דשנה פצחנו בשיחה על כוס בירה וביקשנו ממנו לספר לנו על תנאי הים שלאורך החוף המערבי. גארי החל להפליג בתיאורים על הדמפרים העצומים שמתרסקים על חוף אושן (Ocean Beach) בואכה סטרהאן (Strahan), עיירת קיט באמצע החוף המערבי, וסיפר כי כבר איבד שתי סירות באזור הכף הדרום־מערבי (South West Cape). כבר התחלנו להצטער ששאלנו. התחזית ליומיים שבאו לאחר מכן היתה טובה, המשיך גארי, אך ביום השלישי היתה צפויה סופה אדירה, שבדיווחי החדשות הוגדרה "הסופה של המאה". בין טמה למפרץ מקורי (Macquarie), שם נמצאת העיירה סטרהאן, הפרידו 120 קילומטרים. החלטנו שכדאי להגיע לשם לפני הסערה בכל מחיר.

סערה מתפתחת באחד החופים באזור המערבי של האי. האוקיינוס ההודי, הנושק לטסמניה ממערב, מתאפיין בתנאי מזג אוויר סוערים במיוחד ובגלים ענקיים שיכולים לרסק יאכטות, שלא לומר קיאקים

היומיים ההם עמדו בסימן חתירה סיזיפית וקשה. ביום הראשון חתרנו 64 קילומטרים ולמחרת 68. ישבנו בקיאק כמעט 12 שעות בכל יום בלי לצאת ולו פעם אחת. היבלות בידיים התמלאו דם והתפוצצו, השפשפות בבית השחי צרבו והגב כאב. מאמץ אדיר של חתירה במשך שעות ארוכות גורם גם לתחושת רעב תמידית. אבל בדרך כלשהי עשינו את זה, הצלחנו להקדים את הסופה.

גל בגובה שתי קומות
מדרום לסטרהאן, שם נחנו למשך ארבעה ימים, נמתחים כמה מאות קילומטרים של שמורת טבע, בלי יישובים, בלי כבישים ובלי אנשים. האזור יפהפה, אך הוא מציב תנאים קשים — מזג האוויר קר יותר, טמפרטורת המים נמוכה יותר והסופות קשות יותר. הצטיידנו במזון לשבועיים. מים, ידענו, נצטרך לאסוף בדרך מנחלים וממעיינות. אחרי חצי יום של חתירה הגענו ללואו רוקי פוינט (Low Rocky Point), הנקודה הרשמית שבה מתחיל האזור הדרום־מערבי של האי. חידשנו את מלאי המים באחד המעיינות והמשכנו לחתור לכיוון מפרץ נאי (Nye Bay) לחניית הלילה.

בעצת דייגים שפגשנו בדרך חתרנו מאחורי קו השוניות, כדי להתרחק מהגלים הנשברים עליהן. אחרי שעברנו קטע שהגלים הנשברים בו גבוהים במיוחד הגענו לאזור שהיה שקט יחסית למשך כעשרים דקות. השקט נסך בנו תחושת ביטחון ונינוחות והחלטנו להאט מעט את הקצב וליהנות מהנוף. ואז, כאילו משום מקום, התרומם לפתע גל עצום בגובה של כשישה מטרים, כשתי קומות. צעקה לא רצונית נמלטה מגרוני. מישה, שהיה כעשרים מטרים לפני, הכין את המשוט והחל מתהפך אל מול הגל כדי לרכך את המכה. הריפים היו מרוחקים מאיתנו רק מאתיים מטרים, וגל בגודל כזה יכול לגרור אותנו בקלות עד אליהם ולרסק את הקיאק ואותנו על הסלעים.

מישה משוחח עם דייג העומד על סיפונה של ספינת דייגים באזור החוף הדרום-מערבי של טסמניה. ספינות הדיג הן המקור הטוב ביותר להתעדכן במזג האוויר

הגל נשבר בדיוק עלינו בעוצמה אדירה. המשוט ניתק מידי הימנית ואחזתי בו בכל כוחי ביד שמאל, עד שכמעט פרקתי את הכתף. אחרי כמה גלגולים בתוך המים הרגשתי כיצד הגל ממשיך ומטביע אותי במים עמוק יותר ויותר. התכוננתי לגלגול אסקימואי, ממתין לתחושה המוכרת של להב המשוט שצף אל מעל לפני המים. אבל זו איחרה להגיע. כבר שקלתי לצאת בזריזות מן הקיאק ולשחות אל פני המים, אלא שבדיוק אז פרץ הקיאק את פני הים.

התגלגלתי וחיפשתי במבטי אחר מישה. איתרתי אותו במרחק של כשלושים מטרים ממני, שוחה אל הקיאק שלו. היינו קרובים בהרבה לשוניות, אחרי שהגל סחף אותנו למרחק של כמאה מטרים. התחלתי לחתור לכיוון מישה ובדרך מצאתי את הכובע שלי, את המשוט של מישה ואת החבל שאִבטח אותו לקיאק ונקרע מעוצמת הגל, וגם סנדל אחד של מישה. כשהגעתי אליו עשינו בקרת נזקים. התברר שאיבדנו את המפות הימיות של כל החוף הדרום־מערבי של טסמניה (נותרו לנו רק המפות הטופוגרפיות), את אחד מבקבוקי המים ואת הסנדל האחר של מישה. שנינו רעדנו, אני בגלל האדרנלין ומישה בגלל הקור. חתרנו משם מהר, ובתוך חצי שעה נחתנו בחוף מפרץ נאי.

איך למדנו להאמין לברומטר
אחרי כיומיים של חתירה התקרבנו לפורט דאווי (Port Davey), נמל טבעי מהגדולים בעולם. אין כאן יישוב או אנשים, אך הנמל משמש מקום מסתור ליאכטות ולסירות דיג השטות במים שלחופה הדרום־מערבי של טסמניה. על פי הברומטר ירד לחץ האוויר בשעות האחרונות במידה ניכרת, סימן לסערה מתקרבת. אבל כשהגענו לכניסה לנמל הרוח היתה דרומית קלה, והיא הלכה ודעכה. החלטנו לחצות בכל זאת את המפרץ, מרחק כעשרה קילומטרים. עד מהרה התברר לנו גודל הטעות שעשינו.

הרוח התחילה להתחזק והגיעה ל־45 קשר, מהירות שכבר קרובה לגבול יכולת החתירה. סילוני מים שנראו כמו סופת טורנדו קטנה החלו לטפס מן הים, ובקושי הצלחנו להחזיק את הקיאק ישר במים. רק אחרי זמן שנראה כנצח הצלחנו להגיע לקצה המפרץ, ומותשים מהמאבק נחתנו על החוף הראשון שראינו. הלקח הופנם היטב: אם לחץ האוויר יורד מהר כל כך ונמוך כל כך, לא כדאי לקחת סיכון.

יום אחד ו־24 קילומטרים של חתירה נותרו לפנינו עד לקצה הדרום־מערבי של טסמניה. הטראומות של הימים הקודמים דחפו אותנו לצאת לים ולגמור כבר עם הסיוט הזה של החוף המערבי. כשהגענו לכף הדרום־מערבי, אותו האזור שגארי איבד בו שתי סירות דייג עם מנוע חזק, חתרנו סביבו במרחק די גדול מכיוון שחששנו מהשוניות. ברגע שסיימנו להקיף את הצוק הבולט השתנו התנאים באחת. הרוח פסקה, הגלים נעלמו והים נהפך בבת אחת רגוע. המוני כלבי ים שנחו על הסלעים הביטו בנו במבט משועמם.
סיימנו את החלק הסוער של המסע, אך עדיין לא חתרנו אפילו את מחצית המרחק.

מהכף הדרום־מערבי עד לטוטם פול בכף פילאר; 7־13 בפברואר
ירידת מתח
החתירה בחלק הדרומי של האי — מהכף הדרום־מערבי, דרך הכף הדרום־מזרחי (South East Cape), האי ברוני (Bruny Island) ומשם לחצי האי טסמן (Tasman Peninsula) – התאפיינה בירידת מתח. התנאים הנוחים יחסית אפשרו לנו לחתור כשישים קילומטרים ביום, ובתוך כמה ימים הגענו לאי ברוני. נחתנו עליו עם רדת החשכה, ומצאנו בו אתר קרוואנים ובו מסעדה, אך היא היתה סגורה. פעם נוספת נחשפנו לקבלת הפנים הטסמנית המדהימה. ג'ני ופרד, בעלי האתר, הזמינו אותנו לביתם לארוחת ערב מתובלת בחום אנושי רב. מזג האוויר לא הסביר לנו פנים, ונאלצנו להישאר במקום יומיים.

מישה מכוון את רדיו החירום לתחנה ששידרה מוזיקה, קצת אחרי שעברנו את ביצ'נו. אחרי כמה ימים שבהם התכנסנו בתוך עצמנו חזרה אלינו האופטימיות, וחתרנו בחדווה

אחרי המנוחה הבלתי מתוכננת הזאת יצאנו לחצייה קשה וארוכה, יותר משבעים קילומטרים, עד חצי האי טסמן. התגמול בחצי האי טסמן בהחלט היה ראוי – מפגש פראי של צוקים, מים ומערות חצובות בסלע. קצת הלאה משם הגענו לכף פילר (Cape Pillar), שם נמצא הטוטם פול (Totem Pole), עמוד מרובע המתנשא לגובה של כשבעים מטרים ואתר פופולרי למטפסי צוקים.

האי מריה, מפרץ בינאלונג, לילה באי הפרטי של קלייב ובחזרה לאולוורסטון; 14־22 בפברואר
הרדיו הרגיז את אלי הים
למחרת התחלנו את החלק המזרחי של המסע סביב טסמניה, לכיוון האי מריה (Maria Island). הקטע הזה, שהיה אמור להיות קל יחסית, היה לסיוטהגדול של הטיול ולאחת מנקודות המשבר החמורות שלנו. העייפות הרבה החלה לתת בנו את אותותיה יותר ויותר, המנוחה באי ברוני נשכחה מזמן, ושנינו התכנסנו בתוך עצמנו למשך כמה ימים.

ואז בבוקר אחד, אחרי שעברנו את ביצ'נו (Bicheno), האוויר כאילו עמד פתאום מלכת. המים היו שקטים ודמו לאגם קטן, השמים הכחולים האירו לנו פנים והאופטימיות חזרה אלינו. נכנסנו לקיאקים והתחלנו לחתור בחדווה שכבר ימים לא היתה לנו. שלפנו את רדיו החירום ואיתרנו תחנה ששידרה מוזיקה טובה. אחרי כשעה החלה הרוח להתחזק, ואחרי שעה נוספת כבר הגיעה למהירות מציקה. שוב חתירת סיוט, אך הפעם האשמנו רק את עצמנו. אלי הים כנראה קמו מרבצם לשמע הקולות שבקעו מן הרדיו.

בימים שבאו לאחר מכן התקדמנו צפונה דרך מפרץ בינאלונג (Binalong Bay) והאי ווטרהאוס (Waterhouse Island), השייך לאדם בן חמישים בשם קלייב, שהזמין אותנו ללון בבקתה באי. הלילה עבר בנעימים והמנוחה היתה מדהימה. קמנו מאוחר יחסית, הודנו לקלייב ויצאנו לדרך בשעה עשר בבוקר. התנאים היו טובים מאוד וקיווינו שנצליח לסיים את ההקפה למחרת בערב, אך אחרי שעתיים־שלוש של חתירה הרוח שוב החלה להפריע, ובערב החלטנו לעצור בוויימות' (Weymouth), שנראתה כמו עיירת רפאים – אין אורות בבתים, אין אנשים בחוץ, שקט.

ניווט לילי קסום לסיום
87 קילומטרים נותרו לנו עד לסיום המסע. יצאנו בבוקר ותכננו לחתור עוד יומיים בקצב נינוח. התנאים היו אידאליים, ורוח קלה נשבה בגבנו. בצהריים, אחרי שהתקדמנו בקצב מצוין, אמרתי למישה שאולי כדאי לחתור כבר עד לנקודת הסיום, ייקח כמה זמן שייקח. למישה היו אותן המחשבות בדיוק. את הפסקות האוכל עשינו במים; זו כבר לא היתה בעיה אחרי שהתרגלנו לכך.נותרו לנו עוד כשלושים קילומטרים חתירה כשהשמש החלה לשקוע. הוצאנו את מכשיר הניווט הלווייני (GPS), אך גילינו שהוא לא עובד. ניווט לילי לאורך קו חוף לא מוכר יכול להיות מתסכל מאוד בלי GPS, אך למזלנו הירח היה כמעט מלא והחלטנו להמשיך לאורו. זו בעצם היתה החתירה הלילית הראשונה שלנו במהלך המסע כולו, והיא התגלתה כקסומה. חתרנו בשקט מופתי עד שזיהינו את האור האדום המנצנץ שסימן את הכניסה לנמל אולוורסטון, העיירה שממנה יצאנו לפני חודש.

מישה (מימין) ואלון באולוורסטון, בסוף המסע. סיימו את ההקפה 12 יום לפני המועד שקבעו לעצמם

ב־22 בפברואר, בשעה 23:40, נחתנו על חוף אולוורסטון. סיימנו את ההקפה של טסמניה בתוך שלושים יום, 12 ימים תמימים לפני המועד שקבענו לעצמנו. היום, כמה חודשים לאחר שהשלמנו את המסע, הכאבים הפיזיים נשכחו מזמן והסבל שעברנו נותר רק כמילים על הנייר, ואנו נשארנו עם תחושת סיפוק אדירה, עם חברות עזה שמתפתחת במסע כזה ועם חלומות על ההרפתקה הבאה.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

חתונה בטהיטי

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות