תפריט עמוד

טיפוס הרים – איך מתחילים?

טיפוס הרים – איך מתחילים?

דן ברגר רצה לטפס על הפסגות היפות שראה בניו זילנד. הוא למד קורס טיפוס הרים דווקא בהודו, וחזר לניו זילנד להגשים את החלום. חוויות מהקורס ההודי, וכל מה שצריך לדעת לפני שמתחילים לטפס על הרים, בכתבה שלפניכם

לכל מטפס הרים יש את הסיפור שלו של איך הוא התחיל לטפס. זה הסיפור שלי.

את יחסי עם ההרים התחלתי בניו-זילנד, עוד לפני שבעצם התחלתי לטפס עליהם. בינואר 2007 עזבתי את ארצנו הקטנה על-מנת לטעום קצת מנפלאות העולם. לא יצאתי עם איזו שהיא תכנית ברורה, מעולם לא אהבתי לקרוא ולברר.

התחנה הראשונה הייתה ניו-זילנד, וכאן הכול התחיל. כשהבנתי את האפשרויות האין-סופיות של המדינה הזאת לפעילויות טבע, פצחתי במסע טרקים מאומץ. במהלך ארבעה חודשים הלכתי כמעט את כל האי-הדרומי. במהלך הטרקים הרבים נדהמתי מכל פסגה לבנה ולאט לאט התחיל לצמוח בקרבי הרצון העז להגיע אליהן. התחלתי לברר ולרחרח על איך וכמה. למדתי שיש ספורט כזה שנקרא טיפוס הרים (בחיי שלא ידעתי לפני) ושיש למעשה שתי אפשרויות להיכנס אליו.

הראשונה והזולה היא דרך חברים, אין לי חברים שמטפסים הרים כך שאפשרות זו נפסלה מייד. האפשרות השנייה היא לעשות קורס בסיסי ולקחת את זה משם. טוב, אז ביררתי קצת על קורסים בניו-זילנד וגיליתי שקורס בן שבוע עולה כ-8000 ₪ . לא ממש בתקציב שלי… ירדתי מהנושא ונסעתי לצפון הודו כדי להמשיך את מסע הטרקים שלי בהימלאיה.

אני לא חסיד גדול של ספרי הלונלי-פלאנט, אבל הרגשתי שלהודו אני צריך אחד כי לא כ"כ פשוט למצוא שם מידע כללי (אוטובוסים, מקומות לינה וכו'). תוך-כדי רפרוף בספר במהלך הטיסה מניו-זילנד להונג-קונג, נתקלתי בפסקה המספרת על קורס טיפוס הרים שניתן לעשות בצפון הודו ועלותו 2500 ₪. המחיר הזה כבר נשמע לי קצת יותר סביר.

נחתתי בדלהי בתחילת יוני. למי שלא מכיר, יוני בהודו זה קיץ וקיץ בדלהי זה גיהנום. נשארתי לילה אחד בעיר ולמחרת תפסתי אוטובוס לצפון הקריר יותר. ביררתי עוד קצת פרטים על הקורס ולמדתי שהארגון שמעביר את הקורס הוא למעשה המכון הלאומי לטיפוס הרים של הודו הנקרא Mountaineering Institute. ישנן שלוש שלוחות למכון בצפון הודו, כל אחת במדינה אחרת-

1) במדינת ווסט בנגל (West Bengal) בעיר דארג'ילינג (Darjeeling) נמצאת השלוחה Himalayan Mountaineering Institute.
2) במדינת אוטאראקהנד (Uttarakhand) בעיר אוטארקאשי (Uttarkashi) נמצאת השלוחה Nehru Institute of Mountaineering.
3) במדינת הימצ'אל פרדש (Himachal Pradesh) בעיר מאנאלי (Manali) נמצאת השלוחה Directorate of Mountaineering and Allied Sports.

בנוסף למדתי שהקורס אורך כחודש ימים והכל כלול במחיר (ציוד, אוכל, לינה וכו'). נשמע לי כמו עסקה מצויינת ונרשמתי לקורס שנערך ביולי, במאנאלי. לא אספר פה על היטלטלותי בדרכים באוטובוסים המקומיים של ההודים, רק אגיד שזאת חוויה בפני עצמה.

הגעתי למאנאלי יומיים לפני הקורס, מצאתי את המכון והתמקמתי באחד מהחדרים הרבים. המקום הוא למעשה פנימייה שהוסבה למכון לטיפוס הרים. שמו כמה אחיזות מלאכותיות על הקירות, כמה ציורים ותמונות של מטפסי הרים ואת סמל המכון בכניסה. מעבר לכך המקום הוא כמו כל פנימייה אחרת, אפילו יש חורשה ומגרש כדור-סל. דבר חשוב נוסף, מגרש המסדרים. מסתבר שהקורס נערך במתכונת גדנ"ע. עם מסדרי בוקר, הקשבים, מד"סים ואפילו עונשי משמעת (שכיבות-סמיכה וספרינטים).

יום לאחר הגעתי התחילו להגיע שאר האנשים. בתחילה לא ידעתי אם יהיו יותר הודים או יותר תיירים. לבסוף מתוך 100 חניכים היינו שלושה זרים. דרום-אפריקאי מקייפ-טאון, אמריקאי מוויסקונסין ואני. חילקו אותנו לקבוצות של שבעה, כשלכל קבוצה ישנם שני מ"כים. היו גם מ"מים ואפילו מ"פ. ככל שעולים בדרגה ככה גם הידע המעשי בטיפוס עולה. המ"כים, בני 25-20 לערך, היו מוסמכי קורס טיפוס מתקדם וקורס הדרכה, עם ניסיון מועט בשטח. המ"מים, בני 50-40, היו בעלי ניסיון של שנים בטיפוס בהימלאיה ובאלפים. הם העבירו את רוב השיעורים. התרגולים הועברו עם המ"כים, כשהמ"מים מסתובבים ונותנים הערות.

את עשרת הימים הראשונים של הקורס העברנו במכון. למדנו את כל סוגי הקשרים, טכניקות איבטוח, טיפוס סלע, גלישה ושיעורים תאורתיים. חתמנו על ציוד שכלל תיק, גרזן קרח, קרמפונים (Crampons – הקוצים ששמים על הנעליים בשביל הקרח), רתמה, טבעת קפיצית, שק"ש, חליפת-סערה, מגפי טיפוס הרים וכו'. למעשה הדברים היחידים שהיינו צריכים להביא לבד היו כפפות, משקפי-שמש (חשוב מאוד!) ונעלי ריצה (שקניתי בשוק במאנאלי בעשרה שקלים). כל בוקר יצאנו לאימון בוקר שכלל הליכה וריצה עם התיק (כשכל הציוד בתוכו) ופק"לים, כהכנה להרים.

לאחר עשרת הימים האלה עברנו למחנה בהרים, למרגלות ההר אינדראסאן (Indrhasan), בגובה 3,000 מטר. המחנה נראה כמו תפיסת קו בשטחים. יש אוהל מטבח וטבחים, יש אוהל אפסנאות, יש תורן עם דגל של המכון וכל אחד חפר בור אישי ממש עמוק בתור שירותים. כל צוות קיבל אוהל שמונה והיתה תחרות בין הצוותים מי בונה את האוהל הכי מהר. כל אחד קיבל כלי מטבח אישיים ממלחמת-העולם הראשונה ובארוחות עמדנו בתור לקבל את האוכל. אוכל הודי. כלומר : אורז, שעועית ועדשים, ירקות מבושלים, צ'אפאטי (סוג של לחם) וצ'אי.
במחנה זה למדנו טכניקות בשלג תלול. למדנו אילו עוגנים ניתן לבנות בשלג, עצירת החלקה בעזרת גרזן הקרח ונוהל הליכה על קרחון. כמו-כן המשכנו לעשות שיעורים תאורתיים וכל מני תחרויות מצחיקות כמו משיכה בחבל על השלג.

לאחר שבוע במחנה הזה, עברנו למחנה גבוה יותר, בגובה 4,500 מטר. את הציוד האישי סחבנו לבד ואת הציוד המחלקתי (אוהלים, מטבח, אוכל וכו') העברנו על חמורים. חלק מהאנשים התחילו להרגיש לא טוב בגלל הגובה והיו צריכים לנוח כמה ימים, אם כי רובנו המשכנו להתאמן כרגיל. שם למדנו טכניקות קרח שכללו שימוש בקרמפונים ובגרזני קרח, חילוץ מקרוואס (Crevasse – שבר בקרחון שניתן ליפול לתוכו), טיפוס קרח ורטיקאלי, שימוש בבורגי- קרח ועגינות קרח שונות. את שהותנו במחנה זה סיימנו עם "לילה לא מתוכנן". כלומר, כשהערב התחיל לרדת אמרו לנו לקפל את האוהלים, לארוז את הציוד, לעלות על הקרחון ולמצוא מחסה ללילה. חשוב לזכור שאנחנו עובדים בקבוצות של שבע. בינתיים מהקבוצה שלי פרשו שניים, ככה שנשארנו חמש. מצאנו בולדר נחמד, הזדחלנו תחתיו והיינו מרוצים ממעשינו. בתחילת הלילה התחיל מבול שלא הפסיק עד הבוקר. המחסה הנחמד שלנו הפך לבריכה והכול היה ספוג. מזל ששקי-השינה שלנו היו סינטטיים, כך שהם שומרים על הבידוד שלהם גם כשהם רטובים. לפחות הבולדר סיפק הגנה בפני הרוח.
באור ראשון זחלנו החוצה וחזרנו למחנה לצ'אי חם.

חזרנו למכון במאנאלי ולאחר יום של זיכויים על הציוד, נערך טקס בו קיבלנו סיכות סוף-קורס ותעודות.

אין לי ספק שקורס דומה באירופה או ניו-זילנד יהיה קצר וענייני יותר, אם כי יקר הרבה יותר. אולי לא למדנו את השיטות החדישות ביותר ולא השתמשנו באמצעים הקיימים היום בשוק, אך למדנו את הבסיס באופן מלא ויסודי. ניתן לנו זמן רב לתרגול ושיעורים כלליים על ההימלאיה, גבהים וההיסטוריה של טיפוס ההרים. למי שקצר בזמן ולא קצר בכסף, אני ממליץ לעשות קורס במדינה מערבית. הבנתי שמהארץ מוציאים לפעמים קורסים לקווקז ברוסיה, דרך המועדון האלפיני.

אך למי שלא קצר בזמן וכן קצר בכסף אני ממליץ בחום על הקורס בהודו. חוץ מהטכניקות הנלמדות, ובאמת לומדים את הבסיס החשוב, הקורס הוא גם חוויה תרבותית. לשהות ולחיות בחברת ההודים במשך חודש זו חוויה מלמדת, מצחיקה ולא תמיד קלה. בנוסף בטוח תלמדו קצת הודית, בונוס מעולה.

מהודו חזרתי לניו-זילנד לשנה של טיפוס סלע והרים, אבל זה סיפור אחר…

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

אודישה: הודו שלא הכרתם

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות