טייוואן – חודש הרוחות

משהו מוזר קורה בסוף הקיץ בטייוואן: ריח קטורת ממלא את האוויר, הרחובות רוחשים פעילות דתית, חתונות נדחות והחלטות עסקיות חשובות אינן מתקבלות. אווירה של קדושה, חשש וזהירות עוטפת את הארץ כולה. בסופו של דבר ישובו הדברים לסדרם, אך כשדלתות העולם האחר נפתחות, ובמשך

שער הכניסה לאיזור החגיגות בסן צ'ונג, אחד מפרברי טייפיי. גם החוגגים זקוקים למזון, לא רק הרוחות

חודש שלם, דומה שטייוואן אחוזת חרדה: מיליוני נשמות אבודות מבקרות בארץ – אוכלות, חוגגות ומקבלות תשלום. "חודש הרוחות" שנערך בטייוואן (ראו "מסע אחר" 76), כמו גם ביתר אזורי התרבות הסינית, משלב אמונות בודהיסטיות, קונפוציאניות וטאואיסטיות. בתחילת החודש, השביעי בלוח השנה הסיני, נערכים טקסים ברחבי המדינה. ביקרתי באחד הפופולריים שבהם, במקדש קטן בקילונג (Keelong), עיר בצפון טייוואן.
לאחר שעות רבות של זמרה, קריאת טקסטים קדושים ומתן מנחות לאלים ולרוחות, נפתחת דלת קטנה מאחורי המזבח. זו הדלת לשעריו של עולם הרוחות, המקום שבו הרוחות הסיניות שוהות ביתר חודשי השנה. כשהדלת נפתחת, הרוחות עפות לעולם האדם.
הרוחות הסיניות אינן בהכרח רעות. למעשה, כל מי שהולך לעולמו הופך לרוח נודדת, אלא אם כן יש לו צאצאים בנים שיטפלו בו. למתים יש צרכים דומים לאלה של החיים: הם צריכים לקבל מזון, תשומת לב וחיבה כמו כל אחד אחר. לרוב הטייוואנים יש בבתיהם מזבח, שבאמצעותו הם יכולים לטפל ברוחות אבותיהם על ידי שריפת קטורת והגשת מנחה.
המתים נטולי הצאצאים הזכרים הופכים לרוחות נטושות, בודדות וממורמרות – באופן לא ממש מפתיע לגבי תרבות שפולחן האבות והמשפחה הוא חלק כה דומיננטי בה. רעבות וחסרות מנוח הן משוטטות בחיפוש אחר מזון, מתאוות לנקמה על כך שננטשו. רוב הזמן אותן רוחות כלואות בעולם הרוחות, במקום שבו הן לא יכולות לפגוע בחיים ולהפריע להם, אך כיוון שעליהן לאכול, הן

אם ובתה שורפות "כסף רוחות" בחזית ביתן. הרוחות זקוקות לכסף זה כדי לשחד את שומרי הסף בעולם הרוחות וכדי לקנות חסדים מהאלים

נשלחות לחופשי לחודש אחד בשנה, שבמהלכו על החיים לטפל בהן. טקסים מיוחדים נערכים לכבודן ורבים מעניקים להן מנחות מזון ו"כסף רוחות", שלו זקוקות הרוחות כדי לקנות חסדים מהאלים ששומרים על עולמן. פתיחת הדלת לעולם הרוחות משודרת בשידור חי בכל תחנות הטלוויזיה, ודומה שעם פתיחתה עובר רעד ברחבי המדינה: הנה באות הרוחות להסתופף עם החיים. זהו זמן של סכנה ושל חוסר מזל, ולכן אנשים לא קונים בתים, לא נישאים, ממעטים לנסוע ונמנעים מהשקעות כספיות גדולות. הכלכלה הטייוואנית מנמיכה פרופיל, ורק יצרני אביזרי הפולחן, הקטורת ו"כסף הרוחות" עושים הון.
בימים הסוערים יותר של "חודש הרוחות" עולים באש יותר מ־700 מיליון ין (כתשעים מיליון שקל), כסף המודפס במיוחד למטרה זו, וגם טונות של קטורת ונרות מסורתיים. במהלך החודש כולם משתדלים שהרוחות תהיינה מרוצות: בחזיתות בתים ובתי עסק מניחים צלחות המכילות מזון ומצרכים בסיסיים. המדרכות גדושות באורז, דגים אפויים, בוטנים מאודים, אטריות, פירות, בשר עוף, בירה, קוקה קולה, משחות שיניים ומברשות שיניים.
באמצע החודש, כשהירח מלא, נערכים טקסים מיוחדים כדי לשחרר את הרוחות מסבלן ולסייע להן למצוא את דרכן לשמים. ביום האחרון של החודש מגרשים את הרוחות שלא הצליחו להגיע לשמים בחזרה לעולמן. שערי עולם הרוחות נסגרים, וכולם נושמים לרווחה.

כרבולתו של תרנגול מסכן
כשביקרתי בטקס אמצע החודש בסן צ'ונג (San Chong), אחד מפרברי טַייפֵיי (Taipei), סיפר לי אחד התורמים העיקריים לאירוע – שהסתובב עם מכונית יגואר שחורה ובה נהג – שבטקס הושקעו עשרים מיליון ין, כשני מיליון שקל וחצי. ברחבה פתוחה בשכונה הוקם מקדש זמני בגובה שלוש קומות, עשוי לוחות עץ וברזל. הצלחת הטקס נמדדת בכמות הכסף שמושקעת בו

באמצע "חודש הרוחות" נערך טקס, שבו מברך הכוהן על מנחות מזון ומשליך אותן לעבר הקהל. כולם מנסים לתפוס את המזון המבורך, שכן אכילתו אמורה להביא מזל טוב. הכוהן זורק לא רק סוכריות ולחמניות, אלא גם אננסים שלמים ועופות מבושלים

וברעש שהוא מייצר. ואכן, סביב חוללו רקדנים, שביצעו תרגילי אקרובטיקה מורכבים, בצד להקות מתופפים, אופרה מסורתית ובמות לקריוקי על רקע חזיזים.
טקסים שונים נערכו בעת ובעונה אחת: נזירים בודהיסטים שרו מזמורים למען ישועת כל היצורים החיים, כוהן טאואיסטי ערך טקס לזימון האלים, ומדיום לבוש בגדים מסורתיים ומאופר בכבדות חיקה את זונג קווי (Zhong Kuei), אל סיני המגרש שדים. בתום הביצוע של ריקוד מורכב נכנס המדיום למצב טראנס, שבו הפך, על פי האמונה, לישות אלוהית. הוא הניד את עפעפיו ומלמל דברים לא ברורים, עד שבשלב כלשהו הציע לאל מנחה של אווז ותרנגול. בעודו בטראנס תלש בשיניו את כרבולתו של התרנגול, ירק אותה לעבר הקהל ואז השליך את התרנגול ההמום לרצפה.
מאוחר בלילה, לאחר שהרוחות אכלו לשובע, יצאה תהלוכה מן המקדש אל הנהר כדי לשחרר את הרוחות מסבלן. טור ארוך של משאיות מקושטות בפנסים צבעוניים ומעוטרות בפסלים מכניים, שהניעו את גופם ואת ידיהם לכל עבר, השתרך באטיות ברחובות העיר. על גבי המשאיות ניצבו מתופפים, תזמורות, רקדנים ואפילו חשפניות, שהנעימו את הדרך לרוחות ולצופים הרבים.
כאשר הגיעה התהלוכה אל המים, הורידו מן המשאיות סירות עשויות נייר, שבהן נאספו הרוחות. לאחר שמילאו את הסירות בכסף, דחפו אותן למים והציתו אותן. וכך, בטור של סירות נייר בוערות שצפו במים והתרחקו לאטן מן הקהילה החיה, יצאו הרוחות שזכו לשחרור אל מקומן החדש. הרוחות שהחמיצו את הסירות מגורשות בסוף החודש בחזרה אל עולם הרוחות, והדלתות ננעלות אחריהן.