תפריט עמוד

טורקמניסטן – עמק הבובות העצובות

טורקמניסטן – עמק הבובות העצובות

טקס פריון עתיק מתקיים בערבות עמק חורזם שבטורקמניסטן. לקדושתה של פינה קטנה אחת במקום הזה יש יותר כוח מלעשר מרפאות נשים, טוענים שם. ספי בן־יוסף ליווה את הנשים המתגלגלות במורד הגבעה כדי לזכות בפרי בטן

אלבינה הגיעה לכפרים שבעמק חוֹרֶזְם (Khorezm) אשר על גדות הנהר אמו (Amu) לפני שנים רבות בשליחות המפלגה הקומוניסטית. רוסייה למחצה וטטארית במחציתה השנייה, בוגרת לימודי ספרות אנגלית והיסטוריה, בשירותה את המדינה פה, כמורה בין הכפריים, החזירה לברית המועצות את "חובה". היא לא העלתה על דעתה שמקץ כמה שנים היא תהיה אשה קשת יום, מורה לאנגלית בבית ספר מוסלמי במדינה מושחתת שנשיאה הראשון ייטול לעצמו את הכינוי טורקמן באשי – ראש הטורקמנים – ויכריח את נתיניו לסגוד לפסליו ולתמונותיו בראש חוצות ובשולי הדרכים. הנערה אלבינה, בוגרת האקדמיה של טומסק בסיביר, לא חזתה שמקץ השנים האלה היא תהיה נשואה למורה אוזבקי בכפר דל וקטן, ללא חשמל וללא מים זורמים, תגור בבקתת בוץ ותגדל את ילדיה כמוסלמים טורקמנים, כדי שלא יבולע לעתידם במדינה שפניה הלאומניות הולכות ומתקשחות; היא גם לא ידעה שהמורה האוזבקי שלו נישאה יתמכר לאלכוהול ולסמים, יהיה תלוי בהכנסתה הזעומה עד אחרון נימיו, ואת זעמו ועצבונו יפרוק עליה באלימות נוראה.

אלבינה חובשת שביס כדרך הטורקמניות, שמלתה ארוכה כדרכן. שרוול מסתיר צלקת כעורה בזרועה, עדות לנפלאות חייה במחיצת בעלה. חיוך מריר נסוך כמעט דרך קבע על פניה, ובין עיניה האפורות כענני הסתיו חרוש קו עמוק, תמצית חיי עלבונה. היא הביאה אותי אל חורבות גוּרגֶנץ' (Gurgench) בבוקר סגרירי נדיר בחורזם. מאוזוליאום ענקי מן המאה ה־14 מתנשא מצדה האחד של הערבה מלוחת היַנבּוּטים, ומולו מתרומם אל השמים הצריח הנטוש של מסגד קוּטְלוּג תַיְמוּר, הצריח הגבוה ביותר בכל אסיה התיכונה.

אלבינה לצד העריסות הקטנות שבנו נשים המתקשות להיכנס להיריון

חורשה קטנטונת בלב ערבת הינבוטים מצילה על בקבוק, פחית ושרידי מזון. סחבות קטנות קשורות לענפים, ונשים עוטות שביסים חולפות על פניהן, ממלמלות תפילה, מציגות את כפות ידיהן לפני חזותיהן ומגישות אותן אל הפנים, מול סמרטוטי הנדר הקטנים. הן מרימות אבנים קטנות ומניחות אותן בשלשות בצד השביל. והן הולכות, הנשים, אל גבעה ואינן מסיבות את מבטן אל הסולמות הפזורים – מהם עומדים ומהם מוטלים על הקרקע, מהם קטנים ומהם גדולים. עשרות אלפי נשים עברו כאן, מאות אלפי צרורות אבן מוטלים בשולי הדרך, המתפתלת בין קברים של אנשי שם מימי הביניים, כאלה שיצרו מדעים ועיצבו רפואה, שוררו וכתבו את דברי הגותם בספרים, בימים שבהם אירופאים היו טורחים טרחה של ממש אלה בהשחתת מבצריהם של אלה, ואחרים בביזת נפלאות ארץ הקודש, קיסרות ביזנטיון ונסיכויות הערבים והתורכים במזרח התיכון.

הקו בין עיני אלבינה מעמיק, כאילו טרוניה יש בדבריה, כשהיא מספרת לי שהנשים מניחות את האבנים הקטנות לאות שהיו כאן על אדמה קדושה, מסמנות את נוכחותן לאמור: היינו פה, ביקשנו, רצינו, התפללנו. ומן הטרוניה זורם הכעס. כועסת היא על הסולמות, נוהגי הקבורה של היוֹמוּד (Yomud), שבט משבטי הטורקמנים שירש את עמק חורזם באחת מתקופות המוות של התרבות. גבר מן היומוד כי ימות, יציבו על קברו סולם, כדי שנשמתו תוכל להיעזר בו בעלייתה השמימה, אל אפרי המרעה המוארים והטלולים תמיד. כך גם תעשה נשמת הילד, אם חלילה נגזר על מסגרתה הגופית לסיים את ימיה בעולם בטרם עת.

אך הנשים – קולה של אלבינה נצבע בגוון לעגני ומר – עליהן נגזר להישאר בערבת הינבוטים המלוחה, ונשמותיהן נדונו להיוותר לעולם עם השלד המתמקמק בדרכו אל אופל האדמה. וכדי שחלילה לא תוכל אשה או נערה לרוץ בעקבות הגברים, שכל מנעמי העולם הבא מזומנים להם עד יום תחיית המתים, אין מציגים בעמידה את מצבת הסולם שלה, אלא משכיבים אותה על פני האדמה והיא כסורג הכלא לנפש. סולם סורג גדול לאשה הבוגרת, סורג קטן לילדה.  

עריסת עץ ובתוכה בובה קטנה. הנשים מעדיפות להניח עריסות כאלה במקום הקדוש, במקום ללכת לרופא

קיצור תולדות עמק חורזם
מה שהיה בראשית איננו יודעים, רק זאת, שבעמק חוֹרֶזְם אשר על גדות הנהר אַָמוּ, הוא האוֹקסוּס בפי היוונים, קמה בסוף המאה ה־12 ממלכה תורכית זועפת. עמה היה ממוצא פרסי וגם דיבר פרסית, אם כי שליטיה, שדיברו תורכית, לא ידעו איזה דם רב בעורקיהם, פרסי או תורכי. מלכיה, שאימצו את האיסלאם, השליטו אותו בכל רחבי העמק והשחיתו את המאמינים בתורתו העתיקה של זרתוסטרא, שעדיין היו רבים באסיה התיכונה. הממלכה לא נקראה בשם, זולת שמם של שליטיה, החוֹרֶזְמְשַאה, כלומר מלכי חוֹרֶזְם, ובירתה גוּרְגֶנְץ' שגשגה על אחד מסעיפיה החשובים באותה עת של דרך המשי.

במאה ה־13 עשה השאה של חורזם שגיאה חמורה, שעלתה לממלכתו בטלטלה אכזרית וכואבת. הוא התגרה ביהירותו בג'ינגיס ח'אן, שיכולתו יוצאת הדופן טרם הוכרה. החורבן שג'ינגיס ח'אן המיט על הממלכה היה הראשון בסדר השואות שגרם בדרכו מערבה. הוא הרס את הסכר של נהר אמו, הציף את גורגנץ' וטבח את מי שלא טבע. פחות מ־180 שנה מאוחר יותר, אחרי שגורגנץ' התאוששה ושלטה בה שושלת סוּפית, ניחת עליה חרונו הנורא של תימור לנק (בתורכית, תימור הצולע), אשר בהומור המיוחד שלו לא רק שהרס אותה שוב עד היסוד, אלא גם ערף את ראשם של אלפים מאזרחיה ואת שאר תושביה הפגיז בבליסטראות שלו, שיידו את גולגולותיהם הערופות של אלה שכבר הספיק לטבוח.

גם מן האימה הזו היתה גורגנץ' יכולה להתנער. על אף שממלכת החוֹרֶזְמְשַאה קרסה זה כבר, אפשר היה לה, לעיר, לקום מאפרה ומעפרה. אלא שבאזורים כעמק חורזם העדר מים משמעו מותה של התרבות. עם מעט מטר השמים המזרזף כאן בקושי, אפשר רק לחזות באימה כיצד קרקעות הופכות מלֵחות, באין גשמי ברכה לשטוף אותן. הנהר הגדול הסב מהלכו, וגורגנץ' נותקה לפני כ־350 שנה ממקור חייה.

תושבי העיר נטשו, עברו אל צדו האחר של הנהר הבוגדני והתיישבו בארץ הפורה, שאלכסנדר הגדול קרא לה "הארץ שמעבר לאוֹקסוֹס" ואומות העולם קוראות לה אוזבקיסטן. לעירם החדשה קראו אורגנץ' (Urgench), ואת חורבות עירם הישנה נטשו. הטורקמנים, שבאו אליה מקראקום (Karakum), מדבר החולות השחורים שמדרום, ערפו את ראשי הנותרים בה ונתנו את שרידי גינותיה למשיסה לשיני גמליהם ולצאנם. הם קראו לחורבה קוניה אורגנץ' (Kunya Urgench), כלומר אורגנץ' הישנה, וקברו בה את מתיהם.

גבעת ארבעים חכמי הדת
נשים צעירות עוטות שביסים פוסעות לאטן בין הקברים, דורכות על גלי אבנים קטנות ורומסות את השיחים, המשתרגים מבעד לקרומי המלח. הן נעצרות למרגלות הגבעה, אצל עץ קטן העטוף בפיסות בד קטנות. הן קדות לעץ, חגות סביבו פעם ופעמיים, ובתפילה שקטה, רק שפתיהן נעות, הן רוכנות ומניחות שטרות כסף מהוהים. הנשים השלימו את הבקשה שבעטיה הגיעו לכאן, חלצו את נעליהן וטיפסו אל הגבעה שלמרגלותיה עץ הבקשות.

קירְק מוֹלָה הוא שם הגבעה, ופירושו בטורקמנית: ארבעים חכמי הדת – רמז למהותה של הגבעה, שהיתה מצודתה של גוּרְגֶנְץ' בטרם החריבוה המונגולים והטורקמנים וגם מקומה של האקדמיה למדעים, פאר האינטלקט של אסיה התיכונה. בימי פארה, במאה העשירית, ידעו חצרותיה את אבו עלי אבן סינא, פיזיקאי, רופא ופילוסוף ענקי, שעד מיסוד הרפואה המודרנית היה האורים והתומים של רופאי העולם המערבי. עימו חי כאן אלבַּיירוּני, שכחמש מאות שנה לפני קופרניקוס הרהר באפשרות שהארץ חגה סביב השמש ולא ההיפך, מיפה יותר מאלף כוכבים וטעה ב־21 קילומטר בלבד כאשר חישב את קוטר כדור הארץ. בזמן לא ידוע, שכנראה מעולם לא תועד, הפכו אנשי עמק חורזם את תל החורבות הזה לקדוש. 

על קברי הגברים מציבים סולם כדי שנשמתם תגיע לשמים, על הנשים נגזר להישאר באדמה, לכן משכיבים את הסולם על קברן

אלפי אבנים קטנות מונחות על פניה השטוחים של גבעת האקדמיה האבודה. נשים עומדות שם, רוכנות ומניחות אותן, סובבות במעגל את המנדלות הגדולות המונחות שם, עשויות כולן מאבנים קטנות. בין האבנים מונחים מאות סרטי בד קטנים, שצבעיהם דהו. אלבינה מתבוננת בתשומת לב בנשים הסובבות כבר בפעם השלישית סביב האבנים. "הן מבקשות כך על פרי בטן", היא אומרת. "כל מי שיש לה בעיה עם משימתה העיקרית של האשה הטורקמנית מגיעה לכאן".

אלבינה לא מחייכת כשהיא מספרת את זה, ובאותו טון מתוח היא אומרת שמדי פעם היא שואלת את הנשים הסובבות כאן אם הן ביקרו גם אצל רופא נשים. "ומה התשובה המקובלת?", אני שואל. אלבינה מצביעה על האבנים ואומרת לי, "תתכופף וגם תרכיב את המשקפיים שלך". צורותיהם של הסרטים ושל הסמרטוטים התבהרו מיד. אלו הן עריסות קטנות ובובות דמויות תינוקות שמונחות בתוכן. "זו התשובה שלהן", היא אומרת. "לקדושתה של פינה קטנה אחת במקום הזה יש יותר כוח מאשר לעשר מרפאות נשים על כל צוותיהן הרפואיים". 

"ואם החוגה סביב עיגולי האבן והעריסות הקטנות לא עוזרת בכל זאת – פעם, פעמיים ושלוש?", אני שואל. אלבינה משלבת זרועה בזרועי ואומרת, "אם תהיה שקט, אראה לך משהו".

האימאם המגלגל
אנחנו הולכים אל קצה הגבעה. איש לבוש בגדי חולין יושב שם בישיבת קריסה. אישה צעירה באה אצלו והוא, כך מתברר, אימאם היודע תפילות ודת ופסוקים קדושים
מן הקוראן ואינו לבוש בגדי כהונה, שכן הטורקמן באשי אוסר עדיין על פרהסיה של כל מה שאינו חילוני. הוא מברך את האישה הצעירה, והיא נשכבת למרגלותיו מלוא גופה. בנגיעה קלה הוא דוחף אותה, והיא מתגלגלת לאטה במדרון הגבעה כחבילת בגדים, נחבטת בדרכה במהמורות האדמה הקשה ונעצרת למטה במקום שנעצרת.

האישה נשכבת למרגלות האימאם, שדוחף אותה בנגיעה קלה. וכך היא
מתגלגלת במורד הגבעה, נחבטת בדרכה במהמורות האדמה הקשה

כאשר קמה והסחרחורת שככה, חזרה האשה אל פסגת הגבעה כדי לשוב על הגלגול עוד פעמיים. בפעם הראשונה נטתה ימינה מן המסלול הרצוי, ולכן נותרו לה עוד שתי אפשרויות לפתור את בעיית עקרותה. אילו היתה קמה ממסלול החבטות בנקודה אחרת, היה זה סימן שכבר הלילה תתעבר, אך אילו נטתה לשמאל הנתיב, היה עליה להמתין שלושה שבועות או לתקופת הפריון במחזורה הבא ולשוב אל האימאם עם התרומה המתאימה. באחת הפעמים תפס את מקומה של האשה המתגלגלת נער קטן, שאת גלגוליו הקדיש למען המטרה הנעלה להיות אימאם כשיהיה גדול.

מקץ ארבעה חודשים חזרתי אל אלבינה ואל המקום. אימאם אחר גִלגל מן הגבעה גבר, שבא במקום אשתו, כי היא עובדת ומפרנסת. עוד אשה התגלגלה במדרון הגבעה, ואחר כך חזרה אל עיגולי האבנים הקטנות והיטיבה את אבניה ואת עריסתה. אחר כך נטלה את נעליה וירדה עם חברתה בנחת במורד הגבעה אל עץ הבקשות, כאילו אין היא מכירה בסדר הנכון, העולה, של עוצמות הקדושה והבקשה, ואלבינה אמרה ש"אולי עכשיו היא תלך גם לרופא נשים".

 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות