תפריט עמוד

טוקיו – החיים בעיר הגדולה

טוקיו – החיים בעיר הגדולה

תושבי טוקיו נוסעים בכל בוקר לעבודה, אוכלים בהפסקת הצהריים, הולכים לקניות אחרי העבודה ויוצאים לבלות בערב. אבל בעיניים מערביות, הכל נראה מוזר וקשה להבנה, בעיקר הדברים הפשוטים והבסיסיים ביותר. רשמים משלוש שנות מגורים בבירת יפן

חייתי ביפן משך שלוש שנים ולא השתעממתי לרגע. הגעתי לשם במסגרת מלגה מטעם משרד החינוך היפני, והשלמתי את לימודי התואר השני באמנות. ההסתגלות לחיים בטוקיו לא היתה קלה; היו דברים שהתקשיתי להבין. אבל לאורך כל התקופה לא השתעממתי אפילו יום אחד. התחושה שליוותה אותי היתה שלמרות הקידמה, התקשורת המפותחת, הטכנולוגיה והתיירות, כל אותם דברים שהיו כבר אמורים להפוך את העולם לכפר אחד קטן, יפן היא עדיין השונה והמבודדת ביותר במדינות העולם המודרני.

את הרעש וההתנהגות המוחצנת, המוכרים לנו כל כך, החליפו איפוק והפנמה. היפנים ממעטים להביע רגשות, ויתכן שזו הסיבה לכך שמעולם לא חשתי שם באווירת דיכאון. מיליוני בני אדם צועדים ברחובות העיר כשעל פניהם הבעה שהכל כבר ברור, ושכל התלבטות היא מהם והלאה.

ברוב המקרים, כשפניתי ליפני ברחוב, הרגשתי שהאיש היה מעדיף להתאדות ולהיעלם ממש באותו רגע. על פניו עלתה הבעה שאמרה: "זה נדמה לך שאני פה, אבל בעצם אני לא". יפני ממוצע אינו רגיל להיתקל באירוע בלתי צפוי. כל מעשיו מתוכננים מראש, והוא אינו מסתכן במקריות. אין פלא לכן שטעות או כישלון נראים לו מאיימים כל כך. רוב היפנים נמנעים מלקחת אחריות, אבל ברגע שנטלו אותה היא טוטאלית: יפני שהתבקש לצלם תמונת-מזכרת לתיירים, יבקש לרוב לצלם תמונה נוספת כדי "לבטח" את עצמו במקרה שהראשונה לא תצליח. כל קופאי סופר את העודף פעמיים לנגד עיני הלקוח לפני שימסור לו אותו. על שאלה פשוטה כמו "כמה שעות ישנת הלילה?" תבוא תשובה רק אחרי שכל שעה נספרה בקפדנות בעזרת אצבעות הידיים. אני מכיר אינספור סיפורים על יפנים שסטו מדרכם לזמן ארוך כדי לעזור לזר כלשהו למצוא את דרכו.

בוקר טוב טוקיו
מראה תחנות הרכבת, בעיקר בשעות העומס, מדהים באחידותו. המוני יפנים חנוטים בחליפות, מקולחים ומסורקים, ניצבים בכל בוקר בתחנות ענקיות אלה כמצפים להוראותיה של "אמא יפן". בשום אופן אי-אפשר להבחין שם בין מנהלי בנקים לזבנים. תחנת הרכבת היא מקום שנוח להיווכח בו במידת הצייתנות שבה מתנהלים החיים. הממתינים לרכבת מפגינים התעלמות מוחלטת מהסובבים, איש איש בבועתו שלו. הם מסתדרים בשני תורים מול הנקודות שבהן תיפתחנה דלתות הרכבת העתידה להגיע. מקום הפתיחה של כל דלת ודלת מסומן על רצפת הרציף, ומנחה את הממתינים היכן עליהם להסתדר.

האנשים המחכים לבואה של הרכבת ממתינים בשקט כמעט מוחלט, אך הרעש הבלתי פוסק ברציף ובתחנה בוקע ממערכת ההגברה המשדרת עשרות הודעות. כזר היה לי קשה תחילה להתרגל להנחיות האלה, שהרי "אני לא ילד שצריך שיסבירו לו כל דבר", ומשפטים כמו "לא צריך להסביר לך הכל, תחשוב קצת לבד!" צפו ועלו בזכרוני. אך המציאות היפנית עירערה את כל מה שאמרו לנו בבית (אחרי זמן מה ביפן הסקתי שהכלל הוא: עשה ההיפך מכל מה שאמרו ההורים – ותסתדר היטב).


הרכבת התחתית בטוקיו בבוקר. אין מקום להכניס סיכה | צילום: Jimmy Lin, flickr

בכל התחנות יש שלט המודיע לממתינים על מקום הימצאה של הרכבת לפני הגעתה. לוחות אלקטרוניים, המשתנים בהתאם לתחזית, מוסרים פרטים על מזג האוויר. בצמתים מרכזיים ניצב לוח המראה את עוצמת הרעש (רמת הדציבלים). בתחנות הרכבת פועלת פקסימיליה כשירות לציבור. לוח אלקטרוני המתעדכן בהתאם לעומס הכבישים מראה לממתינים לאוטובוס תוך כמה זמן תגיע ההמתנה לקיצה. בכל מקום מופיעות פרסומות של עשה ועל תעשה: אל תשכח את המטרייה ברכבת על אף שהעננים התפזרו, אל תירדם על כתף שכנך למושב כי זה לא נעים לו, הימנע מלשמוע ווקמן בשיא העוצמה, הימנע מלקרוא עיתון בתוך הרכבת, אל נא תדחף בעלייה לקרון.

הקרונות מלאים גם בפרסומות מסחריות בכל התחומים, ולדעתי המעניינת שבהן היתה מודעת פרסומת לבית קברות. דוּבר בה על מקום טוב להיקבר בו – הר הפוג'י נשקף ממנו והתחבורה אליו נוחה. המודעה ציינה את משך הנסיעה ואת אפשרויות ההגעה השונות. במקביל לכתוב יש כאמור מידע המשודר הן בהמתנה לרכבת והן בזמן הנסיעה: "הרכבת תתנדנד מעט בסיבוב הקרוב אז אנא היזהרו", "התחנה הבאה היא…", "הדלתות תיפתחנה מצד שמאל", "היזהר שלא תנקע את רגלך ברדתך לרציף", "בדוק סביבך שלא שכחת או נשמט מידך דבר מה", "אנא תן ליורדים לצאת את הרכבת ורק אז תעלה", "הרציף הבא קצר מן הרגיל, לכן לא ייפתחו הקרונות החמישי, השישי והשביעי: המעוניינים לרדת מתבקשים לעבור לקרונות הראשון, השני והשלישי".

הרכבות מסודרות, נקיות ומדויקות, ועל כל איחור, ולוּ הקטן ביותר, תבואנה עשרות התנצלויות במערכת הרמקולים. המושבים מאורכים, משני צידי הקרון, ומרופדים בצבעים שונים (כולם יודעים שהאפורים מיועדים לקשישים בלבד). בקו המרכזי, המקיף את טוקיו במעין לולאה (YOMANOTE LINE), מקופלים הכסאות בשעות העומס כדי להגדיל את נפח הרכבת והנסיעה היא בעמידה בלבד.

המעטים שמעדיפים להשתמש באוטובוסים (מספרם מצומצם יחסית לכמות הרכבות) נתקלים בנהג מעונב, לבוש בחליפה, חובש כובע ועוטה כפפות לבנות (הקיץ בטוקיו חם, לח ודביק אפילו יותר מן הקיץ התל אביבי ולמרות זאת דבק הנהג בעניבה ואין זכר לסנדלים ולמכנסים קצרים על מגבת). נהג האוטובוס מצויד בקלטת שמופעלת עם תחילת הנסיעה, ומוסרת לכל אורכה מידע כגון מה שם התחנה הבאה ומה יש בה, איפה כדאי לרדת, למה ומתי.

מעל מושב הנהג מוצג לוח אלקטרוני המודיע על התעריף המשתנה בהתאם למרחק הנסיעה. העולים לאוטובוס לוקחים כרטיס ומשלמים בזמן הירידה למכונה שגם מחזירה עודף. ליד כל פעמון עצירה שלט שעליו כתוב: "המעוניינים לרדת ילחצו בבקשה על כפתור זה". אם למישהו היה ספק. בתחילת מסלול הנסיעה מכריז הנהג שהאוטובוס יוצא לדרך, ומתנצל בפני הנוסעים על שנאלצו לחכות (מיותר לציין שהוא יוצא בדיוק בזמן).


ברכבת התחתית – הוראות גרפיות למי מגיע מקום ישיבה | צילום: Jimmy Lin, flickr

הגנת הגבול
היפנים עסוקים תמיד בשמירה על גבולות שהציבו לעצמם בכל תחומי החיים: הם חולצים את הנעליים בכניסה לבית ומחליפים אותן בעוברם ממקום למקום בתוך הבית עצמו. הם מודעים לצפיפות שבה הם חיים, ומקפידים על כללי התעלמות נוקשים המהווים עבורם ערובה להישרדות. באחד הימים הראשונים לאחר שהגעתי לטוקיו נתקל בי אדם בתחנת הרכבת, והמשיך ללכת מבלי להתנצל או להיעצר. כשפניתי לאחור האיש כבר נעלם. הם אינם רוצים לתת ולא מעוניינים לקבל תשומת-לב: "נדמה לך שקיבלת מכה, אבל בעצם לא קרה דבר". אם הייתי מתנצל בפני כל אדם שנגעתי בו הייתי מאחר לעבודה, וספק אם הייתי מספיק לחזור הביתה בערב.

האיפוק, החיסכון בתנועות, ההתעלמות והפסיביות מופיעים גם בקרונות הרכבת. נוסעים רבים יושבים, כשלצידם, אם רק יזוזו מעט, מקום מספיק לאדם נוסף. איש מהם אינו זז גם כשהקרון דחוס בנוסעים שעומדים על רגליהם. יוזמה מכל סוג שהיא (גם אם פירושה רק לזוז קצת כדי לפנות מקום) היא פתח לצרות ועלולה לפגוע בהרמוניה. החברה היפנית, שמחנכת במידה רבה לתלות ולפסיביות, אינה מעודדת יוזמה אישית או לקיחת אחריות. הגישה היא: "אני לא יוזם. אם תרצה – תבקש, ואז אני אזוז".

די בקלות אפשר לחלק את השפה היפנית בהתאם לרמת הנימוס הנדרשת, והנימוס עצמו הוא כמובן אמצעי נוסף לשמירת גבולות. הדיאלוג הפשוט ביותר יכול להישמע בערך כך: "האם אתה רוצה תה או קפה?", "כן" (נכון שאני רוצה אחד מהשניים). "רוצה תה?", "לא". "רוצה קפה?", "כן". העיקרון המונח בבסיס השיחה הוא: "הובל אותי ומנע ממני את עומס הבחירה". אין בתרבות השיחה היפנית מונחים כמו "בא לי", "יהיה בסדר" או טפיחות שכם. יש סדר, פיקוח, שליטה עצמית, איפוק ויעילות. ההנחיות חוזרות ודורשות ממך לא להתחכם או לחפש קיצורי דרך: "עשה מה שכתוב ומלא אחר ההוראות".

אחר צהריים עירוני
הבילוי העיקרי, החביב יותר מכל דבר אחר על היפנים המסיימים יום עבודה ארוך, הוא הקניות. מרכזי הקניות הענקיים, בתי הכל-בו ואין סוף החנויות מציגים מיגוון מהמם של מוצרים בכל תחום שהוא. אפשר למצוא שם מתקן לייבוש מטריות, מתקן לייבוש נעליים, מכונה להסרת שיער מהאף, מכשיר שמודד את כמות הקלוריות ששרפת באותו יום, ואחר שאוסף כדוריות צמר שהצטברו על סוודר ישן, מכשיר לפתיחת מכתבים, או כזה המונה את מספר הצעדים שפסעת במשך היום. וזו כמובן רק רשימה חלקית.

כשחיכיתי פעם בתור לטלפון ציבורי, בפינת אחת החנויות, מצאתי עצמי סופר מיגוון של חוטים מאריכים. הוצגו שם 83 סוגים שונים, וכל זה בחנות שכונתית. בבתי הכל-בו הגדולים אפשר להשיג למשל מאות סוגים של כרטיסי שימוש בטלפון (במקום אסימונים). הכרטיס הוא למעשה זהה, אך על כל אחד מהכרטיסים השונים מופיעה תמונה אחרת: של מקדש, של נוף, או של זמר נערץ. אפשר גם להדפיס תמונה לפי בחירתו של הקונה: אם למשל נולדו לכלבתך גורים חדשים ואתה מעוניין לבשר על כך לחבריך, ואפילו להעניק להם מתנה קטנה לרגל האירוע, ישמחו בכל בית כל-בו להדפיס את תמונת הגורים על עשרות כרטיסי טלפון, ואתה תוכל לשתף את המקורבים בשמחה.


בסוף יום עבודה ארוך, הבילוי המועדף הוא קניות | צילום: Jimmy Lin, flickr

נהוג להביא מתנה לכל אירוע. אם האירוע הוא טרגי, תהיה עטיפת המתנה כהה וחיוורת. בשמחות ייעטפו המתנות בצבעים עזים וניגודיים יותר. בכל בית כל-בו יש פינה למתנות עצובות ופינה למתנות שמחות. היפנים נוהגים להחזיר מתנת תודה שערכה עד 40 אחוזים מערך המתנה שקיבלו. כשנולד תינוק למשל, יוצא הבעל לבית הכל-בו הקרוב ושולח (מקומת מחלקת המתנות, המצוידת בשירות דואר משלה) מתנות כמספר המתנות שנתקבלו ובהתאם לערכן.

את חשיבותן של הקניות לאורח החיים היפני אפשר להבין רק בבתי הכל-בו, היכן שניתן להשיג הכל ובאיכות גבוהה. השירות הנפלא שמקבל הקונה מתחיל במעין "טכס פתיחה" בכניסה לחנות. נערות בתלבושת יצוגית משתחוות לממתינים להיכנס, מברכות אותם לצלילי מוסיקה, ופותחות בטכסיות את הדלתות. בתחילת היום ובסופו עומדים המוכרים וקדים לנכנסים וליוצאים. ללקוח נכנס קדים בזווית של 30 מעלות, וליוצא בזווית של 45 מעלות, שמביעה תקווה גדולה שיחזור שוב. בימי גשם ניצב בכניסה לבית הכל-בו מתקן ממנו תולשים הנכנסים שרוולי ניילון כדי לכסות את המטריות הרטובות. ביציאה הם משליכים אותם לאשפה.

אם התחלת את קניותיך בסופרמרקט, אתה מוזמן להשאיר את סל הקניות בתא נעול ומקורר, ולחזור מאוחר יותר כדי לאסוף אותו. כמו בתחנות הרכבת, גם כאן מלוות את הלקוח הודעות למיניהן המושמעות בנימוס ובקול גבוה ודק מאוד. את המשתמש במדרגות הנעות מלווה הודעה שבתרגום חופשי לעברית פירושה: "ישותו של כבודו מתכבדת להרים את רגלה בקלילות לקראת הירידה מן המדרגות הנעות", וביפן זה לא מצחיק אף אחד. מוכרת או קופאית המקבלת כסף מלקוח לוקחת אותו בשתי ידיים ומכריזה: "נתקבלו 1,000 ין". היא נעלמת לרגע מאחורי הקופה הרושמת, חוזרת, ובשתי ידיים נותנת את העודף ומכריזה: "הוחזרו 200 ין עודף, סליחה שחיכית, תודה רבה מאוד שקנית ואתה מוזמן לחזור שוב".

בפתח כל מעלית בבית הכל-בו עומדות שתי נשים צעירות; אחת בתוך המעלית, והשנייה, הניצבת בחוץ, מסמנת בכף ידה כלפי מעלה ומכריזה שהמעלית עולה. לאחר שהתא התמלא היא קדה לבחורה שבפנים וללקוחות, ומתנצלת על שחיכו דקה ועשרים שניות כדי שהמעלית תתמלא. מרגע שנסגרו הדלתות מתחילה המפעילה את פעולתה. היא מסבירה מה יש בכל קומה (נוסף על שלטים מאירי עיניים על קירותיה הפנימיים של המעלית), ומתעניינת באיזו קומה מעוניין לרדת כל לקוח. היא מקפידה לדבר בקול גבוה ודק, מנומס ונשי.

בשני מקומות בילוי שונים לחלוטין אפשר לתפוס מרכיבים נוספים מן ההוויה היפנית. הראשון, ואחד הנפוצים ביותר בעיר, הוא הפצ'ינקו (PACHINKO) אולמות משחקי מזל. היכלי הפצ'ינקו צבעוניים מאוד, מוארים בניאון ורועשים. חזיתם פונה לרחוב, והעוברים ושבים יכולים לראות דרך חלון הראווה את מכונות המזל ואת המשחקים בהן. במשחק הנפוץ ביותר מושך המשתתף בידית, הדוחפת כדוריות מתכת למעין גומחה. אם הצליח, יורד אליו ברעש גדול מטר של כדורים, ומצטרף לשאון שמקימים המוסיקה הבוקעת מן הרמקולים והטלוויזיות הפועלות בעוצמה. ככל שהמשתתף אוסף יותר כדורים, הוא זכאי לקבל מתנה יקרה יותר בדלפק המתנות של הפצ'ינקו.

משך כל המשחק, שכאמור מלווה ברעש מחריש אוזניים של כדוריות מתכת נופלות, יושבים להם המשחקים מהופנטים ומרוכזים, ומתעלמים לחלוטין מן הרעש ומעשן הסיגריות. הרושם הנוצר הוא שהישיבה מול מכונות המזל מרגיעה ומשחררת אותם; מעין תחליף יעיל למדיטציה, או אולי לפסיכולוגיה הקלינית שנמצאת עדיין בחיתוליה ביפן.

ברוב המקרים יוצא הזוכה המאושר מן הפצ'ינקו, צועד מספר צעדים לאורך הקיר החיצוני, ומגיע לאשנב קטן ולא לגמרי חוקי. הוא מוסר שם את המתנה ומקבל תמורתה כסף מזומן. בצידו השני של הרחוב עומד לעיתים קרובות שוטר, המקפיד להסתכל לכיוון אחר.

אתר בילוי נוסף בו מבלים העובדים היפנים בתום יום עבודה הוא האוצ'יפנשי (UCHIPPANASHI) – מקום לתרגול מכת גולף. לרשותו של המתרגל עשרות כדורי גולף ומשבצת דשא סינתטי שעליה הוא מתאמן. התענוג מסתכם בהכאה בכדור לעבר שטח של דשא מגודר ומקורה. המתרגל עומד על מקומו במשך כל זמן התרגול, כשסלסלת כדורים לצידו, ומכה בהם אחד אחד. הפעולה נמשכת וחוזרת על עצמה משך שעה או שעתיים, עד שמתעייפים.

מה שיכול להעביר על דעתו כל ישראלי שמחפש תוצאות מהירות, יספק לחלוטין את המתאמן היפני. הדגש הוא על הכאה נכונה, מקצועיות ורצון לשלמות. כל אלה הם עבורו הסיפוק עצמו.


זוג צעיר במועדון לילה בשיבויה, טוקיו | צילום: dat, flickr

שתייה ועסקים
הבילוי הלילי מתמקד בעשרות אלפי מסעדות ובארים. בילויי לילה בטוקיו הם נושא נרחב מאוד בפני עצמו, (ראה גם כתבתו של פרופ' יעקב רז "משחקים ובילויים ביפן", מסע אחר 6), וכאן בחרתי להזכיר רק סוג אחד של מקומות שבולט מאוד ב"יפניות" שלו. אלה הם בארים קטנים, מוארים באור עמום, המכונים אקאצ'וצ'ין (AKACHOCHIN). לרוב מגיעים אליהם אנשי עסקים (גברים בלבד) כדי לשתות בצוותא, אחרי יום עבודה ארוך.

השתייה והשיכרות משמשות מעין פורקן לחברה שחיה בצפיפות פיסית ומנטאלית. הם מאפשרים לזנוח לזמן קצר את רגשי האשמה הבלתי פוסקים, ואת השאלה הנצחית "מה יגידו?"

רבים מן היפנים מתחילים את הבילוי הלילי בבאר השכונתי; ואחרי שחיסלו כמה כוסות בירה הם "נודדים" הלאה, למועדון עם מארחות. השתייה וההתפרקות נמשכים ללא שליטה כביכול, עד לרגע שהמבוגר מבין המשתתפים מביע את רצונו לעזוב. גם אם עד לאותו רגע היו בין הנוכחים ויכוחים ותוקפנות (לפעמים גם פיסית), באותו שלב מגיעים כולם להסכמה ולמחרת, פרט לכאב ראש, לא נשאר מליל אמש זכר ואפשר להתחיל את היום בצעדים מאוששים לעבר תחנת הרכבת.

המדריך המלא לטיול ליפן

לקריאה נוספת:

יפן למתחילים
יפן למתחילים

מתי הפך הסומו מטקס שינטו לספורט מקצועני, היכן שותות הפרות בירה וזוכות לעיסוי יומי, מדוע לא מומלץ להביא עציץ למאושפזים בבתי חולים, כמה פעמים בשנה רועדת אדמת יפן, למה גן החיות של טוקיו סגור למשך חודשיים בשנה ומתי מעניקים הגברים תחתונים לנשותיהם? טריוויה יפנית

 

האם היית ביעד הזה?

  • 1

    כן הייתי

  • 2

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

יום בבית ספר ביפן

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות

כתבות מטוקיו

נסיעת עסקים לטוקיו: כל מה שצריך לדעת
נסיעת עסקים לטוקיו: כל מה שצריך לדעת

פגישת עסקים בטוקיו שונה לגמרי מפגישת עסקים בישראל. בתפיסה היפנית, על האדם לפעול כל הזמן על מנת לייצר הרמוניה ויש כללים וקודים ברורים לדרכי התנהגות, ללבוש, אפילו לארוחת הערב בתום יום העסקים. כדי שהפגישות העסקיות בטוקיו יניבו את ...

המדריך המלא לטיול משפחתי בטוקיו
המדריך המלא לטיול משפחתי בטוקיו

טוקיו, המשלבת בין קדמה טכנולוגית למסורות עתיקות, היא אחד היעדים המעניינים והמסקרנים ביותר למשפחות. רובוטים עתידניים, אורות ניאון מסחררים, פארקי שעשועים, גנים ואפשרויות טיול בטבע ליד העיר - כל אלה ישמחו במידה שווה את הילדים וההורים

טוקיו: ראיתי רובוטים מאושרים
טוקיו: ראיתי רובוטים מאושרים

מסע מרגש בעקבות הרובוטיקה והטכנולוגיה המתקדמת ביפן, מקום שבו המסורת והשינוי משמשים יחדיו והחדשנות היא חלק מהדנ"א. עמי בן בסט, שליח מסע אחר לטוקיו, ליטף רובוט כלבלב, ניסה לדלות מידע מפקידת קבלה רובוטית, שמע מה צופן העתיד מרובוט ...