תפריט עמוד

טולסטוי – מסע ברוסיה בעקבות הסופר הנערץ

טולסטוי – מסע ברוסיה בעקבות הסופר הנערץ

מסע ברוסיה בעקבות לב ניקולאיביץ' טולסטוי, הסופר הנערץ והאיש שהטיף לאהבה אוניברסלית, אבל אמלל את אשתו ואת משפחתו, שדיבר בזכות העוני, אך חי חיי מותרות, ששאף להתמזג עם אלוהים ונקבר בלי כומר. עלייה לרגל ספרותית, רומנטית ומפוכחת

"את רוסיה אי אפשר להבין דרך הראש", אומרת המדריכה ז'ניה, כשאנחנו יושבים בסניף של רשת המזון המהיר רוסקי ביסטרו (כלומר, ביסטרו רוסי), המבוססת על מטבח עממי מקומי, "את רוסיה צריך להבין דרך הלב". אכלנו קרעפלך עם שמנת חמוצה וחרדל ושתינו קוואס, המשקה הלאומי הרוסי העשוי לֶתֶת שיפון ושעורים, כשז'ניה הוסיפה, "אבל אני בכלל מעדיפה מקדונלדס".

קיץ במוסקבה. יותר משלושים מעלות. אנשים משוטטים ברחובות, פושטים חולצה, מיוזעים. בצדי המדרכות נשים מבוגרות אוחזות בידיהן בגדים למכירה, וישישות כפריות, שלראשן מטפחת, מוכרות תותי יער אדמדמים בכוסות פלסטיק שקופות. ברחוב טְבֵרְסְקאיָה היוקרתי, על חנויותיו ההדורות והאנינות, מתנוסס פסל מפואר של אלכסנדר פושקין, סמוך לכאן ניצב פסלו של המשורר ולדימיר מָיאקוֹבְסְקי. מוסקבה, כך נדמה, מעדיפה להציב בככרותיה פסלים של סופרים ומשוררים ולא של מצביאים ואצילים. ילדים זהובי שיער ומלוכלכים מבקשים נדבה בכניסה לתחנת המטרו, וגבר בחליפה נוזף בהם. הם לא מתרגשים. 

באתי למוסקבה בעקבות הסופר לב ניקולאיביץ' טולסטוי, מגדולי התרבות הרוסית; המתעד רחב היריעה, ששוטט בנבכי נפשם של אצילים רוסים במלחמתם בנפוליאון ב"מלחמה ושלום", המתבונן הרגיש בנפתולי האהבה ב"אנה קרנינה", האמן האמיץ, שמישיר מבט לאפלת הגסיסה ב"מות איוון איליץ'". בדרך לביתו של טולסטוי עוברים על פני פסל אבן ענקי של הסופר, הניצב בפינת הרחובות זוּבּוֹבְסְקי וטולסטוי. בכניסה לרחוב חָמוֹבְניקי הורסים פועלים בית מהמאה שעברה, ובכנסיית ניקולא הקדוש, בעבר מנזר שאליו נהגו צארים לשלוח את נשיהם לאחר שמאסו בהן, שר כומר מזוקן בקול טנור, וישישות מדליקות נרות ומשתחוות אפיים ארצה, מנשקות את הרצפה.

חדרה של סופיה אנדרייבה בבית בחמובניקי, מוסקבה. סופיה היתה נשואה לטולסטוי במשך 47 שנים, ילדה לו 12 ילדים, העתיקה את כתביו והפיצה את ספריו, אך לא זכתה להכרת תודה

בשנת 1881 עבר טולסטוי להתגורר במוסקבה עם רעייתו, שמונת ילדיו ו־12 משרתים למשך שני עשורים משמעותיים בחייו. הוא היה אז בן 53, בשיא פעילותו הספרותית, אחרי שכתב את הרומנים הגדולים שלו וזכה להערכה חובקת כל. הבית שאליו עברה המשפחה היה ליד מבשלה לשיכר ובית מלאכה להפקת בשמים. מבשלת השיכר פועלת עד היום, כבר 137 שנה. ברחוב הצר יש תור של תושבים בפתח מפעל הבירה הישן, ובחזיתו המלוכלכת כרזות ובהן ציורים של שתיינים עליזים. 

בבית טולסטוי, המשמש כיום מוזיאון, זקנות מאירות עיניים, שאחת מהן מופיעה בכל חדר, מלוות את הבאים בנעימוּת ומקרינות סרט על הסופר ובו קטעים מצולמים מתחילת המאה העשרים. כל עוד התגורר בבית הזה, מספר אנדרי טרויה בביוגרפיה שכתב על הסופר, נהג טולסטוי להתעורר בטרם האיר השחר לקול צפירות בתי החרושת. הוא התעמל, רחץ את פניו בקערת המים הלבנה, לבש בגדים פשוטים ויצא לשאוב מים מהבאר. הוא היה יוצק את המים לכדים לשימוש בני הבית, חוטב עצים להסקת התנורים, שוטף את חדרו ומצחצח את מגפיו. במשך היום כתב וקרא, והקדיש גם זמן להתכתבות עם אינטלקטואלים, מנהיגים ונזקקים מרחבי העולם: מעריכים שבחייו קיבל כחמישים אלף מכתבים מ־25 ארצות וענה לרבבה.

בעקבות איזה טולסטוי?
אני משוטט במוזיאון בחמובניקי – המבקר היחיד בבוקר קריר זה – עובר בחדרי הילדים, נכנס לחדרה של הרוזנת סופיה טולסטוי, לשעבר סופיה אנדרייביה, שהתחתנה איתו בגיל 18 והוא בן 34. הנה שולחן הכתיבה שעליו טרחה על העתקת כתביו. הנה שולחן העבודה שעליו רקמה ותפרה כיסויי מיטה ומפות. "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו", נאמר בפתיחת "אנה קרנינה", "כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה". האם אצא למסע בעקבות טולסטוי איש המשפחה ויחסי אהבתו־שנאתו המורכבים, המסוכסכים, עם סופיה, שילדה לו במשך 47 שנות נישואיהם 12 ילדים, ניהלה את משק ביתו, גידלה את ילדיו, טיפלה במשרתיו, הפיצה את ספריו, אך מעולם לא זכתה להכרת תודה, אלא נדונה לטרוניות בלתי פוסקות ולכפיות טובה מצד הסופר המאוהב בעצמו וההפכפך כל כך?

בית המשפחה באחוזה. הפעמון היה מתריע על מועדי הארוחות

בחדר האוכל סמובר ענקי. לידו שולחן עץ מעוגל. בערבים היו באים לכאן סופרים, משוררים, ציירים ומוזיקאים. טולסטוי היה מקריא טיוטות של יצירותיו, ולעתים היו מנגנים כאן ניקולאי רימסקי־קורסקוב, סרגיי רחמנינוב, אלכסנדר סקריאבּין ופיודור שַלְיאפּין. לפני יותר ממאה שנה ישבו בחדר הזה אמנים ענוגים וכחושים לרשרושי שמלות המלמלה של גבירות נבונות וחיוורות. במסדרונות הילכו גדודים חרישיים של משרתים בלתי נראים, כשמבחוץ נשמעת אוושת הכרכרות הדוהרות מקושטות במורד שבילים שנחצבו בשלג. האם אסע בעקבות הרוזן טולסטוי, האריסטוקרט, בעל האחוזה האמיד עם הדם הכחול, ששרטט בתבונה וברגישות את חייה של האצולה הרוסית ואת הליכותיה, את העולם שנעלם ב־1917?

הנה האופניים של טולסטוי: הוא קיבל אותם בגיל 67 והפך לרוכב נלהב. הנה הערדליים שהכין בעצמו והיה כה גאה בהם, סקרן ושמח תמיד ללמוד דברים בלתי מוכרים ולקלוט רעיונות חדשים. הנה חדר העבודה שלו, ושולחן העבודה שרגליו נוסרו. כיוון שראייתו של טולסטוי הלכה ונחלשה עם השנים, הוא קיצר את רגלי שולחן העבודה כדי שייטיב לראות את הכתוב. 

במחצית השנייה של חייו פיתח טולסטוי תורה, שהושפעה מהוגים צרפתים וגרמנים, מתורות מזרחיות ומהתפעלותו העקבית מהאיכרים. הטולסטויאניות דגלה בשיבה לטבע ובהסתפקות במועט תוך כדי שימת דגש על אהבת האדם ועל התנגדות לאלימות וליצריות האדם. האמונה והאל אינם צריכים מתווכים, סבר טולסטוי, כשהוא מבקר בחריפות את האצולה, בעלי ההון, הכנסייה והמדינה, ששיתפו פעולה כדי לדכא את העניים. טולסטוי אמנם לא היה מקורי ברעיונותיו, אך דומה שבדברים אחדים הוא הקדים את זמנו.

האם עלי לצאת בעקבות טולסטוי המורה הרוחני, מי שכונה "הצאר השני של רוסיה", "מצפון הדור" ו"סופרה הגדול של האדמה הרוסית"? אני מחליט להניח את סימני השאלה בצד, לעזוב את מוסקבה ולצאת 212 קילומטר דרומה, אל אחוזת יאסנאיה פוליאנה (Yasnaya Polyana, בעברית "מַעֲרֶה יער שופע אור"), המקום שבו נולד ונקבר טולסטוי.

גני האחוזה יאסנאיה פוליאנה. כאן נולד טולסטוי וכאן נקבר

בדרך לאחוזה
בדרך לטולה (Tula), עיר המחוז שליד אחוזת הסופר, חולפים על פני יערות לִבנה. הלבוש נעשה דל יותר, המכוניות זולות יותר והבניינים מטופחים פחות מאשר במוסקבה. המושבים בקרון נוקשים, כאילו היו עשויים עץ. פועלים אוקראינים חצי עירומים, שרועים על דרגשים נוקשים, מפצחים גרעיני חמניות שחורים. הם בדרכם הביתה, לאחר שחיפשו אחר עבודה במוסקבה. ילדה שמנמנה ושחורת שיער יושבת בחיקו של אביה, שאוחז בחוברת שירים צנומה. היא שרה שירי עם רוסיים בקול צלול ויפהפה, וכשהיא טועה מעט, הוא מצטרף אליה לתקנה. לצדנו אשה ששערה בגון החציל. בעלה נסע לבקר את המשפחה בקרים (Crimea), מרחק 24 שעות נסיעה. התוספתן שלו התפוצץ והיא נוסעת לטפל בו. לידה אשה בלונדינית ועבת ירכיים, בנה וחברו. הנערים בני 16. הם גרים במורמנסק (Murmansk) שעל גבול הים הצפוני, וכעת הם נוסעים לבית הקיץ שלהם בקרים.

על הדרגש הגבוה שמיכות עבות וכריות. הבנים מחליפים בגדים לחולצות קצרות ולמכנסי ספורט, אוכלים מנה חמה ועולים לדרגשי השינה. האם יושבת על הדרגש התחתון ותופרת. גם הרעיה המודאגת מתכסה בשמיכה ומנסה לישון. הנסיעה ברכבת אורכת כיום שלוש שעות. בסוף המאה ה־19 ארכה הדרך ממוסקבה לטולה ארבעה ימים תמימים, שבמהלכם חלפו הנוסעים במרכבותיהם על פני דרכים רעועות, בשלג, בגשם ובקור, כשלצד הדרך צועדים איכרים, סוחרים ועולי רגל. 

לב טולסטוי נולד ב־28 באוגוסט של שנת 1828 באחוזת משפחתו שבלב יער קאזאן. בגיל צעיר התייתם מהוריו, וכשהגיע לגיל 19 קיבל את חלקו בירושה: יאסנאיה פוליאנה, כמה כפרים קטנים סביבה ו־330 איכרים צמיתים. כשהיה טולסטוי מואס בשלוות הכפר, הוא היה יוצא לסנט פטרסבורג (St. Petersburg), שם היה מתהולל, מהמר, מפסיד כספים ונכנס לחובות. כדי לפרוע את חובותיו מכר באחת הפעמים שלושים מצמיתיו יחד עם 135 דסיאטינות קרקע (כקילומטר רבוע וחצי) עבור 5,700 רובל.

כבר בגיל צעיר כתב טולסטוי בקביעות ביומנו – מלקה את עצמו על אופיו הנקלה, אך גם מתפאר בכשרונו: "הישמר מנשים ומיין", כתב שם, "התענוג כה זעום והצער כה נוקב… הפרתי את נדרי לא לבוא בחברת שיכורים… קמתי ממיטתי מאוחר מדי… שוטטתי ללא מטרה… עלבתי ביפיצ'קה… הכיתי חתול". ובמקום אחר הוסיף: "אני בטוח לגמרי כי חוננתי בגאונות. אחת ולתמיד אני צריך להתרגל למחשבה שאני יצור יוצא מן הכלל, אדם שהקדים את דורו".

זכאר, סאבה, נזאר וסאשה, שגרים בבית היתומים בכפר, מבלים את יום השבת באגם שבתוך גבולות האחוזה. לילדיו שלו היה טולסטוי אב קפדן ורגזן

עם היתומים באגם
הרכבת נעצרת בטולה. על הרציף גבר בלונדיני שמוכר עוגות, מוקף בחבורה של צועניות בבגדים ססגוניים. הוא מכה אותן. הן נמלטות, צוחקות ומיד שבות, מנסות לשדל את הבאים. הן תופסות בשרוול החולצה ומבקשות נדבה, מציעות לקרוא בכף היד. "יש פה הרבה עניים, הרבה רעבים", אומר אלכסנדר, נהג הלאדה שמסיע אותנו ליאסנאיה פוליאנה. "טולסטוי לא עוזר בכלל: המוזיאון שלו ביאסנאיה פוליאנה שייך למדינה. יש תיירים, יש יום יפה היום, יש מוזיאון – אבל אין כסף. אנחנו, הרוסים, לא יודעים לעשות כסף", הוא מחייך וחושף שיני זהב.

אנחנו נפרדים מאלכסנדר על הכביש הראשי וצועדים שני קילומטרים בין שדות זהובים וחורשות ירוקות בשביל שמוביל לאחוזה. מצדי הדרך כפריים קוצרים תבואה בחרמש. הכניסה לאחוזה היא דרך שני עמודי אבן נישאים. מבעדם ניבטות שדרות של עצים ירוקים וגבוהים. מכל רחבי רוסיה עולים לכאן לרגל: זוגות צעירים ומשפחות מטיילים בגנים המטופחים. קבוצת חיילים במדים, בתרבות יום א' בסגנון רוסי, עומדת חסרת מנוחה לנוכח מדריך נלהב.

למרגלות הגבעה, במורד שביל פתלתול, משתכשכים ילדים בהירים במי האגם. זכאר, סאבה, נזאר וסאשה גרים בבית היתומים שבכפר. זכאר מבקש סיגריה. שאר היתומים מתקבצים סביב. רק אחד מהם לא מצטרף לחבורה שמקיפה אותנו. הוא יושב בירכתי האגם ובוהה.

בתחילת שנות השלושים לחייו החליט טולסטוי שעליו לעסוק בחינוך העם. הוא אסף 22 תלמידים לחדר בקומה השנייה של הבית. השיטה שהנהיג היתה מבוססת על חופש מלא ביחסי מורה־תלמיד. רק אלה שרצו ללמוד באו לבית הספר, ואם לא רצו, לא הכריחו אותם. לא הוטלו על התלמידים שיעורי בית ותרגילים בכתב, התלמידים לא נשאלו שאלות על החומר הנלמד ולא היו בחינות פתע.
טולסטוי לימד את נתיניו כתיב, חשבון, היסטוריה, גיאוגרפיה ודת. במהרה עלה מספר תלמידיו מ־22 ל־50. הצלחתו של טולסטוי עודדה אותו: הוא פתח בתי ספר בכפרים סמוכים, והמורים שוכנו בקומונה הכפרית. מדי שבת היה טולסטוי מכנס אותם ודן בתוצאות הניסויים. כדי להפיץ את רעיונותיו הפדגוגיים ייסד ירחון בשם "יאסנאיה פוליאנה" וכתב ספר לימוד.  

חדר השינה של לב טולסטוי באחוזה. נהג להשכים קום, ולאחר שהיה מתעמל ומנקה את חדרו, הקדיש שעות אחדות לקריאה, לכתיבה ולחליפת מכתבים

נביא שקר חדש
בית טולסטוי הוא מבנה דו קומתי צנוע, עם רצפת עץ וקירות לבנים ועבים. כאן, בפסטורליות הזו, כתב טולסטוי רבות מיצירותיו. להבדיל מדוסטויבסקי, שנאלץ לחיות מתמלוגי ספריו, את טולסטוי לא הטרידו דאגות חומריות. אף לא מו"ל אחד האיץ בו, וסופיה נטלה ממנו את כל טרדות היומיום. הוא נהג לכתוב שמונה שעות ביום, ובשאר זמנו טייל ברגל, רכב על סוסיו, קצר בשדה וחטב עצים. כשהבית הורחב, ב־1871, החלו אורחים רבים לבוא אל האחוזה: קרובי משפחה, ידידים, מכרים ועוברי אורח, שבסגנון הרוסי הודיעו על ביקור של יום ונותרו לשבוע ואף לחודש.

כשהחל לפרסם את עיקרי תורתו, בארבעה ספרים שהודפסו בז'נבה והופצו במחתרת, החלו להתקבץ סביבו חסידים. טולסטוי זכה במעמד חדש – לא עוד אך ורק סופר דגול, כעת גם מנהיג רוחני. כך התגייס למאבק למען  הדוּחוֹבוֹרים, אנשי כת נוצרית מהמאה ה־18, שעיקרי אמונתם דמו לאלה של טולסטוי: חברי הכת דגלו בפרישות, בצמחונות, בהינזרות מעישון ומאלכוהול, בבעלות משותפת על הנכסים ובהתנגדות לרוע בדרכים לא אלימות בלבד. 

בשנת 1895 הכריזו הדוחובורים על סירובם לשרת בצבא. הם העלו באש את כלי נשקם וקראו פרקי תהילים. פלוגות קוזקים שהוזעקו למקום היכו אותם בשוטים ובאלות. אדמותיהם הופקעו, 4,000 מאנשיהם הוגלו ומנהיגיהם נכלאו. טולסטוי יצא בעדם פומבית ותרם להם שמונים אלף רובל, תמלוגיו מפרסום הרומן "התחייה". 

עמדותיו הביקורתיות של טולסטוי לא עברו בשתיקה: אלמלא פעילותה הנמרצת של סופיה והשתדלותה בראיונות אישיים אצל הצאר, עלולה היתה תגובת השלטונות להיות חמורה. ראשי הכנסייה, לעומת זאת, היו פחות סובלנים. בשנת 1901 פורסם כתב חרם מאת נשיא הסינוֹד הקדוש, ראש הכנסייה הרוסית מטעם הצאר, שקבע כי "האל יתברך הרשה שיופיע בימינו נביא שקר חדש. הרוזן לב טולסטוי… סופר בעל מוניטין בעולם, רוסי מלידה… העז להתקומם, בגבהות לבו, בחוצפתו ובעזות מצחו נגד אלוהים, נגד המשיח ונגד מורשתו הקדומה".

חדר העבודה של טולסטוי ביאסנאיה פוליאנה. על גבי שולחן העץ הזה כתב את "מלחמה ושלום" ואת "אנה קרנינה"

טולסטוי נותר איתן בדעתו. הסופר והמחזאי הצעיר אנטון צ'כוב, שהתיידד איתו, גילה ספקנות כלפי תורתו של עמיתו. העם הרוסי, כתב צ'כוב ביומנו, לא ייוושע ולא ישתחרר ממצוקתו באמצעות נעילת סנדליו של מוז'יק (איכר רוסי) או בשינה על התנור לצדו של פועל. העם הרוסי זקוק לבניית עוד בתי ספר ובתי חולים, לפיתוח התחבורה, להעלאת רמת החינוך ולשיתוף העם בהנהגת המדינה.

ב־00:22 מתחיל להחשיך. האחוזה מתרוקנת. בחיפוש אחר לינה בפנסיון הסמוך מצביעים כמה צעירים, שמתקנים גג של בקתה, על היער. עלטה יורדת. השיחים מגיעים לגובה המותניים, והשרכים נתפסים בשולי המכנסיים. רק לאחר דקות ארוכות מתגלה הפנסיון. מעבר לשערי הברזל מוביל שביל חצץ ארוך לבניין מוזנח. האחראית מוליכה אותנו במסדרון ארוך מצופה בשטיח אדום ומסמורטט. צללית חולפת מאחור: ילד קטן שאוחז בדלי ובסמרטוט. זה היתום העצוב שישב היום בדד באגם.

קבורה חילונית ראשונה
בוקר אחרון באחוזה. בעוד כמה דקות יאסוף אותנו אלכסנדר הנהג בחזרה לטולה. היתומים מהאגם מנופפים לנו לשלום. הנה הלאדה של אלכסנדר. "הצעירים כבר לא קוראים טולסטוי", אומר אלכסנדר. "הם קוראים ספרות על שודדים ועל זונות. בטלוויזיה יש ערוץ של סרטים על בנדיטים ומאפיה. אני מעביר ערוץ, ועוד ערוץ, ועוד ערוץ, וזה כל הזמן אותו סרט".

קברו של טולסטוי. כשגסס, חסידיו לא התירו לאשתו להתקרב

ב־28 באוקטובר 1910, והוא בן 82, התעורר טולסטוי משנתו לרשרוש והבין שסופיה מחטטת בניירותיו. קרוע בין דרישותיה של סופיה, שיותיר בידי המשפחה את זכויות היוצרים על כתביו וידאג לרווחת צאצאיו הרבים, לבין תביעותיו של תלמידו הנאמן וחסידו המסור צ'רטקוב להוריש את כל רכושו לפיתוח הרעיונות הטולסטויאניים ולהתנכר למשפחתו – מספר הביוגרף אנרי טרויה – נתמלא טולסטוי בכעס וברחמים עצמיים. לנגד עיניו חלפו הסתירות בחייו, מוסיף טרויה, "הוא הטיף לאהבה אוניברסלית, אבל אִמלל את רעייתו המסורה. היא דיבר בזכות העוני, אך חי חיי מותרות. הוא שאף להתמזג עם אלוהים, אך בזבז את זמנו במריבות קטנוניות. הוא בז לתהילה, אך טיפח את יוקרתו במכתבים, בקבלות פנים ובתצלומים. כעת, החליט, על כל העמדת הפנים הזו להסתיים". 


ביתו של טולסטוי במוסקבה כמשמש כמוזיאון

טולסטוי העיר את רופאו, ד"ר מקוביצקי, בתוך זמן קצר עלו שניהם על כרכרה ועם עלות השחר יצאו מהאחוזה. טולסטוי תכנן להגיע ברכבת לאחת הקהילות הטולסטויאניות בקווקז. אך הנסיעה ברכבת התישה אותו, חום גופו עלה ונשימתו היתה כבדה. הבורחים החליטו לרדת בתחנת הרכבת באסטאפּובו (Astapovo), ושם, בבית מנהל התחנה אוזולין, פינו לטולסטוי חדר ובו מיטת ברזל קטנה. במשך ימים קדח טולסטוי והיטלטל בין חיים למוות. בחדר ההמתנה של תחנת הרכבת נאספו עיתונאים וצלמים רבים, בהם צלמי ראינוע מפריז, ארבו מסביב לבית מנהל התחנה. במיניסטריון הפנים, שחשש ממהומות, נשלחה הוראה להעמיד פלוגת ז'נדרמים במצב הכן.

חסידי טולסטוי הקיפו אותו ולא התירו לסופיה, שהגיעה לאסטאפובו בתוך זמן קצר, לראות את בעלה, בתואנה שהוא מסרב לראות את פניה. בסרט הראינוע שהוקרן בבית הסופר ברחוב חמובניקי שבמוסקבה, רואים את סופיה, אשה מבוגרת, נמוכה, לבושה במחלצות, נתמכת משני צדיה על ידי בניה, מידפקת על חלונו של בית מנהל התחנה, מבקשת לראות את בעלה הגוסס, ואת הווילון מוסט לרגע, עד שהתריס מוגף בפניה. ושוב, סופיה מטפסת במדרגות, צערה ניכר בה, דופקת על דלתו של בית מנהל התחנה, ללא הועיל, ומתרחקת ביגונה, הילוכה ברווזי ומאולץ, מעוות על ידי קצב צילומו של יומן החדשות הישן.

יער קאזאן ליד האחוזה. אגדה מקומית מספרת כי צמד אוהבים שביקשו
לא להיפרד אחרי מותם הפכו לעצים הללו, שמתרגים זה בזה בחיבוק

בשבעה בנובמבר 1910, שבוע אחרי שנמלט מביתו באישון ליל, הלך טולסטוי לעולמו. למחרת נשאו ארבעת בניו את ארונו. בראש צעדו שני מוז'יקים, אחריהם נושאי הארון, שהתחלפו מדי פעם, אחריהם עגלות עמוסות זרי פרחים וקהל אלפים. כשהגיעו לאחוזה, חפרו האיכרים את הבור והורידו את הארון בחבלים. הקהל זימר מזמור אשכבה, ובין גזעי העצים כרעו אנשים על ברכיהם בתפילה. לא היתה נוכחות דתית בטקס: למעשה, זו היתה הפעם הראשונה ברוסיה שבה טקס קבורה ציבורי נערך ללא כומר. 

שנתיים לאחר מותו רכשה סאשה, בתו של טולסטוי, את האחוזה ממשפחתה, וחילקה את אדמות הנחלה לאיכרים. סופיה המשיכה להתגורר באחוזה. ב־1917, עם פרוץ המהפכה, שוטטו ברחבי רוסיה חבורות איכרים, שזרעו הרס בכל מקום. סופיה התכוננה להימלט מהאחוזה, אך כשהגיעו הפורעים אל שעריה, הם נתקלו במוז'יקים שהתקבצו להגן עליה, נושאים גרזנים, חרמשים וקלשונים. בסופו של דבר, יאסנאיה פוליאנה היתה אחת הנחלות הבודדות ברוסיה שניצלו מההרס. ב־1919 הלכה סופיה לעולמה. היא לא נקברה ליד בעלה, אלא ליד בתה מאשה בבית הקברות בקוצ'אקי (Kochaky).

קברו של לב ניקולאיביץ' טולסטוי מצוי בפינה ביער קאזאן, 500 מטר מבית האחוזה. על פיסת דשא לא גדולה, ללא כל קישוט, פסל או עיטור, ניצבת, מוגבהת, תלולית עפר בצורת ארון מתים ועליה מרבד דשא. על התלולית מונחים פרחים שהניחו העולים לרגל. אני מניח עליה אבן קטנה. סביב התלולית, לצדי, עומדות שתי משפחות בשתיקה, מצדיעות בדממתן לסופר.


תודת המערכת לפטר קריקסונוב, למוקי צור ולירון בקר על עזרתם הרבה בהכנת הכתבה. תודה לאפרים לפיד, לחגית הללי, לרוני ויניקוב ולוולרי סילבר מהסוכנות היהודית על הסיוע שהעניקו בהפקה.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

סנט פטרסבורג בחורף

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות