תפריט עמוד

טואיצ'י שלי – הסיפור שטרם סופר

טואיצ'י שלי – הסיפור שטרם סופר

הגדה חלפה על פנינו במהירות הבזק, כמו הבטנו בה מתוך רכבת דוהרת שיצאה משליטה. לפתע הועפנו שנינו מהרפסודה שהתנגשה בסדרת סלעים בולטים. הצלחנו לשחות אליה חזרה, אבל אך עלינו עליה וכבר יוסי הועף שוב למים... פרק מתוך ספרו החדש של קווין גייל "טואיצ'י שלי – הסיפור שטרם סופר", סיפור הרפתקאות מצמרר שקרה במציאות, על ארבעה צעירים שיצאו למסע בלב הג'ונגל בבוליביה, מסע שממנו חזרו רק שניים

יוסי התמקם בירכתי הרפסודה. "הנהר נראה שקט ורגוע," הוא אמר בעליצות. "אפילו סבתא שלי יכולה לשוט בו!"

"אנחנו לא יודעים מה מצפה לנו בהמשך", נזפתי בו. "נצטרך לפקוח שבע עיניים ולהיות מוכנים לסכנה בכל רגע". כעבור שנים הוא אמר לי שהיומרנות הזאת נועדה להרגיע את עצביו המתוחים.

דחקתי את הרפסודה מהגדה בתחושה מעורבת של חשש וציפייה. התחלנו להיסחף עם הזרם לעבר הלא נודע. עד מהרה הגענו לאזור מעט גלי וסוער יותר, שאותו צלחנו בקלות.

מי שמאתגר את עצמו בטבע הפראי יודע שכאשר אתה מתחיל הרפתקה, אין לדעת לאן היא תיקח אותך. במהלך השנים שיניתי את ההגדרה שלי להרפתקה מוצלחת. זו אינה נמדדת בהגעה אל פסגת ההר או אל היעד במורד הנהר, אלא באופן ההתמודדות עם אתגרים לא צפויים. בשלב ההוא הדאגה היחידה שלי היתה לזהות בזמן את האי המבשר על מפלי קניון סן פדרו ולהספיק לנווט את הרפסודה לגדה בבטחה.

במשך כ-20 דקות חווינו שיט נינוח יחסית במורד נהר רחב בשיפוע מתון, עם אשדות קטנים שהובילו אל בריכות שקטות או קטעי זרימה איטית. צפנו על מי מנוחות, כפי שהורגלנו.

החלק הרגוע של הנהר. התמונות בכתבה הן מתוך מסע ברפסודה שערך קווין גייל בטואיצ'י - שחזור של הטיול הטראומטי משנת 1981 | צילומים: קווין גייל

החלק הרגוע של הנהר. התמונות בכתבה הן מתוך מסע ברפסודה שערך קווין גייל בטואיצ'י – שחזור של הטיול הטראומטי משנת 1981 | צילומים: קווין גייל

אבל אז הנהר הלך ונעשה צר יותר, ושיפועו תלול יותר; קטעי האשדות התארכו והתרבו, וקטעי הזרימה האיטית התקצרו והתמעטו. נסחפנו אל לשון ענקית של גלים קוצפים שטלטלו את הרפסודה שלנו כמו קליפת אגוז, נתונים לחלוטין לחסדי איתני הטבע. הרפסודה היטלטלה בעוז, ושנינו נאחזנו בה בכל כוחנו, בעוד הגלים חובטים בה בחמת זעם כמו מתאגרף לקראת נוקאאוט. מהירות הזרימה הלכה וגברה עוד ועוד.

אם לא די בחבטות הגלים מכל עבר, הרפסודה החלה להתנגש בסלעים. בכל התנגשות כזו הרגשנו כמו נוסעים ברכב מהיר שנכנס בקיר בטון, וחווינו אובדן רגעי של חוש ההתמצאות. לפעמים אחרי ההתנגשות הרפסודה התרוממה וכמו ריחפה באוויר בתוך מהומת המים הגועשים והמתערבלים סביבנו, יוצרת אשליה של הפוגה, עד שהזרם לכד אותנו שוב והחזיר אותנו לנהר הגועש.

היה ברור שאנחנו חייבים לעצור את ההיסחפות חסרת השליטה הזאת בזרימה שנעשתה מסוכנת ממש. הגדה חלפה על פנינו במהירות הבזק, כמו הבטנו בה מתוך רכבת דוהרת שיצאה משליטה.

לפתע הועפנו שנינו מהרפסודה שהתנגשה בסדרת סלעים בולטים; הצלחנו לשחות אליה חזרה, אבל זה אך עלינו עליה, וכבר יוסי הועף שוב למים. לא יכולתי לעזור לו כי בקושי הצלחתי להיאחז בה בעצמי, אבל איכשהו הוא הצליח לתפוס בה ולעלות עליה. הגלים התעצמו, מקציפים ונשברים. גל אחד גדול במיוחד סובב אותנו כמו סביבון, עד שלמרבה המזל, הכוח הצנטריפוגלי פלט אותנו אל מעבר לסדרת הסלעים.

נמצאנו בלב נהר גועש, רטובים עד לשד עצמותינו, ובכל זאת גרוני היה יבש. שוב הושלכנו שנינו למים, ובעודי מטפס חזרה לרפסודה, ראיתי את ראשו של יוסי מבצבץ חליפות בינות לקצף הגלים. נזכרתי בסצנה מסרט אילם משנות ה־20 שראיתי בילדותי, ובה נראו אנשים על רפסודה שנסחפה בנהר גועש והתקרבה במהירות מפחידה למפלים מסוכנים. הדמויות היו בסגנון צ'רלי צ'פלין, עם גבות עבותות ושפמים עבים, והסרט היה מצחיק מאוד. חשבתי שמוזר שדווקא המראות האלה עוברים לי בראש כעת בהתחשב בחומרת המצב. בסרטים הכול תמיד נראה בהילוך מהיר. הרגשתי שלמרות שהכול קרה מהר מאוד, הייתי מנותק מהסביבה, כאילו אני צופה בעצמי ממרחק. שוב ושוב הושלכנו מהרפסודה לתוך אשדות גועשים, ואיכשהו נאחזנו בה והצלחנו לטפס בחזרה.

היה ברור לי שאי אפשר להמשיך בהיסחפות המטורפת הזאת. הנהר נדחס כעת לערוץ צר, מחצית מרוחבו קודם, ועוצמת הזרימה היתה מסוכנת; בכל התנגשות של הרפסודה בסלע הסבירות לפציעה גדלה בטור הנדסי.

מיטב השיפוט שלי והשכל הישר זעקו לעצור מיד. המוח צרח, "רד מהרפסודה ותתרחק מהטירוף המסוכן הזה!". אבל זה לא היה פשוט כלל וכלל לעצור את הרפסודה. המשכנו להיסחף על אשדות וגלים, עולים, יורדים ומסתחררים, מוטלים לעבר סלעים. לבסוף נלכדה הרפסודה במערבולת והחלה להסתובב נגד כיוון השעון, עד שזרם תחתי כלשהו פלט אותה הצידה, עד סמוך לגדה.

אשדות וסלעים. הפעם זה נגמר ללא פגע

אשדות וסלעים. הפעם זה נגמר ללא פגע

אשדות וסלעים. הפעם זה נגמר ללא פגע

חלפה בסך הכול שעה אחת של שיט. המעשה ההגיוני היה לנטוש את הרפסודה ולחזור ברגל במעלה הנהר. אבל התודעה רוויַת האדרנלין שלי עברה מ"מוֹד סכנה" ל"מוֹד הזדמנות", והדחף להמשיך החריש כל קול אחר בראשי. שכנעתי את עצמי שעברנו את רוב קטעי הזרימה החזקה והמסוכנת, ושמכאן והלאה נוכל להמשיך ברוגע בהרפתקה הייחודית שלנו.

היום אני מבין כמה קשה להיות קרוב כל כך להגשמת חלום, אך לגייס את כל תעצומות הנפש והשליטה העצמית ולהחליט לסגת כשהגעת אל אותו גבול דק, אל אותה נקודת מפנה, שאם תחצה אותם – חייך בסכנה.

עלינו ליבשה ומשכנו את הרפסודה הרחק ככל האפשר במעלה הנהר, עד שהגדה נחסמה בצמחייה ובסלעים. אז דחפנו אותה חזרה לזרם וחתרנו בכל כוחנו – אך לשווא; שוב לא צלחנו את המערבולת. רק אחר הצהריים, לאחר עשרות ניסיונות כושלים, הצלחנו סוף סוף לצבור די מהירות להשתחרר מהמערבולת ולהמשיך במורד הנהר.

יוסי ואני היינו מאושרים (הוא עדיין סמך על שיקול הדעת השגוי שלי), אבל ידעתי שאנחנו מהלכים על חבל דק. באותו רגע איש מאיתנו לא תפס באמת את גודל הטעות שלי, אבל אני הייתי זה שהיה צריך לקלוט שאנחנו משחקים באש; היה עליי לדעת שעֵת לעצור ולסגת. וידעתי את זה. רק לא פעלתי על פי הידע הזה.

יוסי היה מודאג מהשעה המאוחרת. "בזבזנו המון זמן במערבולת. יש לנו עוד שלוש שעות אור להגיע אל המפלים היום!"

"אולי באמת היינו צריכים לעצור ליד המערבולות ולחנות למשך הלילה," אמרתי. התהייה שלי ודאי ביטאה את הספקות והחששות באשר להחלטה להמשיך בנהר, אך הרגשות גברו על ההיגיון.

ככל שהתקרבנו אל צוואר הבקבוק של קניון סן פדרו, כך מיקדנו את תשומת הלב במורד הנהר שלפנינו, כדי לזהות בזמן את האי והסימנים האופייניים שלו. לא היה שום מרווח לטעות. שיפוע הנהר התמתן שוב, ועוצמת הזרימה נחלשה מעט. הנהר כבר לא היה זרוע סלעים, אבל הוא עדיין נשא אותנו במהירות.

מה שהתחיל כשייט רגוע הפך עד מהרה להרפתקה סוערת וגועשת

מה שהתחיל כשייט רגוע הפך עד מהרה להרפתקה סוערת וגועשת

שפך של יובל גדול נגלה מימיננו, יוצר דלתא רחבה שבולדרים ענקיים, קצתם בגודל מכונית, פזורים בה באקראי. הם נסחפו מטה בשיטפונות ממדרונות ההרים.

"רק עוד כמה עיקולים", אמרתי לעצמי. כל עצב בגופי נכנס לערנות מלאה, וכל שריר נדרך לפעולה, בעודי סורק את המים בחיפוש אחר רמז לסכנה. אחרי כל עיקול חיפשנו את האי עם שלושת העצים הענקיים, וכרינו אוזן לשאון של מפל מתקרב. לפתע פתאום הבנו שאנחנו מתקרבים במהירות אל סלע משופע גדול, קרוב יחסית לגדה הימנית, ואחריו רצף של שלושה אשדות מדרגה 3. חשבתי שנוכל לעבור אותם. החלטתי שננסה להישאר בזרם המרכזי כדי להתקדם משמאל לסלע המשופע.

"יוסי, תחתור חזק שמאלה!", צעקתי.

אבל למרות שחתרנו בכל כוחנו, הזרם משך אותנו היישר לעבר הסלע. "לא נצליח להגיע משמאל לסלע", צרחתי, "ננסה להיכנס למשפך שמימין לסלע! תחתור חזק ימינה!". והרפסודה התנגשה בסלע.

היא התיישבה על מדרגה שטוחה, ומעוצמת הזרם נדחפה מעלה עד שנישאה אל מחוץ למים, כשהנהר ממשיך לגעוש תחתינו בהמולה רוגשת. נתקענו כשחרטום הרפסודה מזדקר מעלה לשמיים כמו בתפילה. הזרם העז שהעלה אותנו לשם, לחץ עכשיו על ירכתי הרפסודה השקועות במים, מרתק את חלקה התחתון מטה ואת חלקה העליון לראש הסלע.

ניסינו בכל דרך אפשרית לשחרר את הרפסודה מאחיזתו ההידראולית של הנהר: דחפנו, הרמנו, משכנו, הטינו – שום דבר לא עזר. קפצנו על חלקיה החשופים, אך לשווא. הרפסודה לא זזה.

בשלב מסוים הבנתי שכל מאמצינו נידונו לכישלון, ושאם לא ניחלץ משם לפני רדת הלילה, לא נראה את אור הבוקר. כבר אז רעדנו באופן בלתי נשלט, הידיים והרגליים היו קהות חושים, כבדות ומגושמות, וכבר התחלנו לסבול מהיפותרמיה. הבטתי ביוסי וראיתי אימה בעיניו.

הייתי מודע היטב לסכנות ההיפותרמיה הודות לרקע שלי בטיפוס הרים וברפטינג. כשטמפרטורת הגוף יורדת בכמה מעלות, הגוף נתקף רעידות אלימות, עוויתות ממש, הקואורדינציה של השרירים נפגמת, והיכולות השכליות משתבשות. סימנים ראשונים להיפותרמיה הם נִרפּוּת, אדישות וקושי בדיבור. וככל שטמפרטורת הגוף ממשיכה לרדת, כך האיברים והגפיים נעשים רדומים, ותפקוד מערכת העצבים משתבש קשות. האדם מפסיק לחשוב בצורה רציונלית, ואינו מודע להיותו נתון בסכנת מוות. השלב הבא הוא כשל תפקודי כללי ומוות.

כשהשמש שקעה מאחורי רכס ההרים במערב, חשנו צניחה מידית של הטמפרטורות. לפני התאונה היינו דרוכים מאוד, מודעים לסכנות הפוטנציאליות. כעת, לאחר ניסיונות החילוץ הכושלים של הרפסודה, תחושות הדריכות והבהילות הפכו עניין של חיים או מוות.

ידעתי שאם אנחנו רוצים לשרוד את הלילה, אני חייב לרדת מהסלע ולשחות לגדה. על הגדה אכרות ענף ארוך, ובאמצעותו אמשוך את הציוד שלנו ואחר כך את יוסי אל חוף מבטחים. זאת לא היתה תוכנית מושלמת, אבל בשעת חירום אינך יכול להיות בררן. בכל מקרה, מעולם לא הייתי בטוח יותר במשהו מאשר בהכרח להגיע מיד לגדה.

אוהל על גדת הטואיצ'י. במסע המקורי קווין הגיע לגדה רטוב וחסר כל ציוד

אוהל על גדת הטואיצ'י. במסע המקורי קווין הגיע לגדה רטוב וחסר כל ציוד

הסברתי ליוסי את חומרת המצב ותיארתי לו את התכנית שלי. הוא לא ממש הבין אותה, וממש לא אהב אותה. הוא רצה שנישאר יחד על הרפסודה, אך היה ברור לי שזה גזר דין מוות.

בעודי חולץ נעליים, אמרתי לו, "איך שאני מגיע לגדה, זרוק לי את המצ'טה".

יוסי התחנן שלא אקפוץ למים. הבעת חרדה עלתה על פניו, משהבין פתאום לתוך מה הוא הכניס את עצמו. "קווין, אתה תטבע! בוא נחכה על הרפסודה". מוחו לא היה מסוגל לעבד את ההסבר שלי על סכנות ההיפותרמיה.

"אי אפשר לחכות", אמרתי. "אם לא נרד מהסלע הזה לפני הלילה, נחטוף היפותרמיה, ניפול לנהר ונטבע! אני שוחה לגדה", הוספתי.

טיפסתי על חרטום הרפסודה שהזדקר מעלה היישר מעל אשד גועש, וקפצתי בכל כוחי כדי לנחות מעבר לו. נָחַתי במים על גבי, כשרגליי משתלשלות תחתיי כדי לבלום פגיעות בסלעים.

כשהצלחתי לחלץ את עצמי מהנהר כ-30 מ' מתחת לרפסודה, שמעתי את יוסי צועק. הסתכלתי אל מעלה הזרם וראיתי את הרפסודה מתנדנדת על הסלע. הבנתי שעם הקפיצה שלי, כוח הדחיפה של 85 הקילוגרמים של משקל גופי על החרטום הנטוי מעלה הזיז את הרפסודה, וכעת היא עמדה לצנוח לזרם ולהיסחף אל האשדות. רצתי לאורך הגדה וצעקתי, "יוסי, זרוק לי את הנעליים!", ולפני שהנעליים הספיקו לנחות על הקרקע, צרחתי, "יוסי, את המצ'טה!"

צפיתי ברפסודה מתנדנדת על הסלע המשופע עד שלבסוף היא נטתה בחדות ונפלה לאשדות שמתחתיה. באותו רגע, למראה הרפסודה הצונחת לנהר הגועש, הבנתי שפישלתי בענק.

יוסי צרח, "קווין, אתה עוזב אותי!"

"יוסי!" צעקתי אליו, "אל תרפה מהרפסודה! אל תעזוב אותה!"

במשך 20 שניות בערך עמדתי וצפיתי בעיניים כלות ברפסודה נסחפת לאורך מקטע של 30 מ' ובו שלושה אשדות, כל אשד משמעו נפילה של מטר בערך, כשיוסי שרוע על הרפסודה ונאחז בה בכל כוחו, עד שלבסוף הזרם נשא אותה ואת יוסי מעבר לעיקול, והם נעלמו מעיניי.

הרפסודה לא השתנתה הרבה בין המסע המקורי לשחזור שלו, גם הנהר נותר פראי כשהיה

הרפסודה לא השתנתה הרבה בין המסע המקורי לשחזור שלו, גם הנהר נותר פראי כשהיה

נעלתי את הנעליים, הרמתי את המצ'טה והתחלתי לרוץ במורד הנהר, לאורך הגדה הסלעית. רצתי בזהירות על הסלעים העקלתוניים, וכשהגעתי לחוף חולי, ירדתי במהירות לעבר עיקול הנהר, אלא ששם חסם את דרכי צוק בגובה שישה-שבעה מטרים. תקעתי אצבעות בסדקים והתחלתי לטפס על הקיר התלול, נחוש בדעתי להמשיך לאורך הנהר בכל מחיר, אבל אחרי טיפוס של שלושה-ארבעה מטרים הבנתי שכל נפילה עלולה לגרום לפגיעה קשה בברך או לנקע בקרסול, פגיעות שיהיו להן השלכות חמורות, וירדתי חזרה לקרקע. ידעתי שעליי לשלוט ברגשותיי. אסור לי לפעול על פי הרגש.

צעקתי במלוא גרוני – לא לעזרה, הרי לא היה איש בטווח של 40 ק"מ, אלא ליוסי – "יוסי, יוסי, אתה שומע אותי?". הקול שבקע מגרוני נשמע מוזר, לא הייתי מזהה אותו כקולי. כך או כך, רק הנהר והרוח השיבו לי. חשבתי שבלאו הכי, גם אם יוסי הצליח לעצור את הרפסודה על הגדה בהמשך, הוא לא ישמע אותי. קולי נבלע בשאון הנהר הגועש בקניון.

נכנסתי לנהר ושחיתי ללא קושי אל הגדה הנגדית החולית. התקדמתי לאורכה במורד, עד שעוד צוק חסם את דרכי. זאת היתה השיטה היחידה לעקוף את המכשולים הבלתי עבירים שחסמו את הגדות. כל אימת שגדה אחת נחסמה בצוק תלול או בצמחייה סבוכה מדי, חציתי את הנהר והמשכתי בגדה הנגדית. ככה התקדמתי במשך פחות משעה לאורך שלושה עיקולי נהר, עד ששמתי לב שהאור מתמעט במהירות, והבנתי שאין סיכוי שאמצא את יוסי הלילה. מה עוד שהגשם הקל, שירד מאז הניתוק בינינו, הלך והתגבר. היה עלי למצוא מחסה מפניו, אחרת לא אוכל לישון, וידעתי שלמחרת אזדקק לכל כוחותיי.

לא אשכח לעולם את טיול היחידים הראשון שלי לאגם ווֹאטוּם בהרי הקסקייד, לאורך שביל איגל קריק; אחרי שהקמתי אוהל, נותרו כמה שעות אור יום, ויצאתי לסייר בשטח. בהתקרב שעת השקיעה התברר לי שטעיתי בניווט, ושאוכף ההר שלאורכו חזרתי אינו האוכף הנכון. הבנתי שלא אצליח לחזור למחנה שלי לפני רדת החושך, נכנסתי ללחץ והתחלתי לרוץ.

אחרי רגע של אובדן עשתונות מפחיד הבנתי שאסור לי לאבד שליטה. מוטב לרעוב ולקפוא מקור כל הלילה מלרוץ בפאניקה ולהסתכן בפציעה. אמצא את המחנה שלי בבוקר.

הנהר, המחנה והרפסודה, שלווה מתעתעת

הנהר, המחנה והרפסודה, שלווה מתעתעת

קיר הקניון היה במרחק זריקת אבן מהנהר, והרגשתי שמזלי שיחק לי כשמצאתי מערה שיכלה לשמש מחסה. עלטה שררה בתוכה. קצצתי ענף עץ וגיששתי את דרכי, מנופף בו לפניי כמו עיוור. לא שמעתי שום חיה מזנקת. נראה שהמערה ריקה. חבטתי וטלטלתי את הענף על הקרקע לכל עבר כדי לעודד עכבישים, עקרבים ונחשים, אם יש כאלה, לפנות את מעוני הזמני.

יצאתי החוצה אל אור הדמדומים ואל הגשם הכבד והתחלתי ללקט עלים כדי להתקין מצע, לבודד את גופי מהאדמה הקרה.

בטני קירקרה, והתחרטתי על ההחלטה שלי באותו בוקר לשמור את הבשר המעושן לארוחת הערב; לא שיערתי שכל עולמי עומד להתהפך.  בעודי מסדר את מצע העלים, עורי הצטמרר לפתע. חשתי כאילו עיניים מביטות בי, כאילו אני נתון במעקב. הסתכלתי לכל עבר, אבל שרר סביבי חושך מוחלט, ולא ראיתי דבר. כשסיימתי להתקין את מצע העלים, התברר לי שהוא גדול מספיק לשניים.

כשהיינו עם קרל, נתקלנו בעקבות רבות של יגואר על גדות הנהר, ולפתע נתקפתי פחד משתק. מי שלא חווה את התחושה של הימצאות בקרבת טורף, כשהוא חסר כל אמצעי הגנה, לא יבין לעולם את האימה שנתקפתי באותו הרגע. דמיינתי את היגואר תוקף אותי, נועץ בי את שיניו ומבתק את וריד הצוואר שלי, דם שותת מהעורק התרדמני המנוקב שלי, ההכרה שלי מתפוגגת כמו אור מתעמעם. האם ארגיש את היגואר מרטש את בשרי, או שקריעת חוט השדרה שלי תעשה איתי חסד ותמנע ממני את הזוועה?

יצאתי החוצה, וברגעי הדמדומים האחרונים כרתי שני ענפים גדולים ועבים בתור חניתות. וידאתי שהם חזקים וחדים. בתת מודע שלי ודאי ידעתי שהם לא יספקו הגנה אמיתית נגד מתקפת יגואר, אבל תקווה כוזבת טובה מחוסר תקווה.

הצללים בחוץ הפכו לאפלולית אחידה ואז לעלטה. השתרעתי על מצע העלים הרעננים, רכסתי את כפתורי השרוולים והצווארון, ואינסטינקטיבית התכרבלתי בתנוחת עובר כדי לשמור על חום גופי. גופי היה מותש, אבל המחשבות לא נתנו לי מנוח: מה קורה עם יוסי? הוא חי? הוא פצוע? הוא מחכה לי אי שם לאורך הגדה? שאלות בלי סוף, ותשובות אַיִן. ניסיתי להתמקד במחשבות חיוביות. אמרתי לעצמי, מחר אמצא את יוסי, והכול יבוא על מקומו בשלום. יוסי ואני נלך במעלה הנהר ונגיע למקום יישוב. גם בלי מצרכי המזון שלנו, רזרבות השומן בגוף יספקו את הקלוריות והאנרגיה הנחוצות כדי לשרוד.

שקעתי בשנת נים-לא-נים טרופה, נע לסירוגין בין ערות להזיה, ומחשבותיי נעשו יותר ויותר מקוטעות, מבולבלות, חסרות קשר. הגוף והנפש שלי נזקקו נואשות למנוחה, לאגור כוחות לקראת אתגרי היום הבא, אך עוויתות רעד העירו אותי שוב ושוב כל אותו הלילה.

שמעתי את הגשם דופק בחוץ, אבל כשהסתכלתי לעבר פתח המערה, ראיתי רק שחור. הרגשתי עיוור. הרעידות הבלתי פוסקות ורגשי האשמה שחשתי וידאו שאחווה ליל שימורים ארוך ומתיש.

השחר עמד לעלות. איכשהו המוח שלי זיהה את ההבדל בין עולם המציאות לבין עולם החלימה שבו היטלטלתי כל הלילה. רעדתי מקור למרות שבגדיי, למעֵט באזור המותניים והמפשעה, היו יבשים.

קמתי וגיששתי את דרכי אל פתח המערה, מסתייע באחד המקלות שלי. עמדתי בחוץ כמה רגעים והנחתי לעיניי להסתגל לחשכה. אט אט הבחנתי בשינוי קלוש אך מובהק בגוני השחור שסבבו אותי: פס סגול כהה הופיע באופק. כעבור כמה רגעים שמעתי ציוצים מצמרות העצים. בוקר חדש הפציע.

 

טואיצ'י שלי – הסיפור של קווין גייל

על המסע לטואיצ'י ודאי שמעתם דרך ספרו של יוסי גינסבורג "בחזרה מטואיצ'י" שיצא לאור ב-1985, הפך לרב מכר ועובד לסרט הוליוודי באותו שם. אבל למסע הזה היו עוד שותפים: עקבותיהם של שניים מהם, מרקוס סטאם וקרל רופרכטר, נעלמו לעד,  המטייל הנוסף, קווין גייל, אמריקאי יליד אורגון, מעולם לא סיפר את סיפורו. עכשיו זה קורה: גייל, בעל תואר בפסיכולוגיה, צלם טבע, מטפס הרים וחותר קיאק מנוסה בתנאי אקסטרים, כתב ספר סוחף ומרתק שנקרא "טואיצ'י שלי – הסיפור שטרם סופר" (הוצאת כנרת זמורה-דביר, תרגום מאנגלית אמנון כץ, עורכת יעל ינאי). עלילתו נקראת כאילו היתה סיפור הרפתקאות בדיוני, אולם כל המסופר פה אמיתי לחלוטין ונותן נקודת מבט שונה ומעניינת על אותו מסע שהסתבך והסתיים באסון. ולמקרה שתהיתם איפה הוא היום – גייל חי בישראל, עם אשתו אורנה, שאותה הכיר במשלחת החילוץ שאירגן בלה פאס, ועם הבנים שלהם, אייל ויובל.

לרכישת הספר לחצו כאן >>; האתר של קווין גייל www.kevingale.net

שחזור של השייט על הטואיצ'י וטיפים למטיילים שרוצים לטייל באזור תמצאו בכתבה הבאה: טואיצ'י – בחזרה לנהר הפרא

הספר של קווין גייל, "טואיצ'י שלי, הסיפור שטרם סופר"

הספר של קווין גייל, "טואיצ'י שלי, הסיפור שטרם סופר"

האם היית ביעד הזה?

  • 1

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 2

    לא מעוניין

תיעוד נדיר: בן לשבט מנותק

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות