תפריט עמוד

חיות מבויתות – קרוב לבית

חיות מבויתות – קרוב לבית

איך נרתמו הסוסים לעבודה? מתי החלה הפרה לשרת את בני האדם? היכן התפתחה התלות ההדדית בין האדם לחיה? מדוע נבחרו דווקא בעלי חיים מסוימים למלא את התפקיד? עד כמה השפיע הביות על מהלך ההיסטוריה והאם הצליחו להעביר בעלי חיים, שעבדו במקום אחד, לאזורים אחרים על פני כדור הארץ? התשובות לכל השאלות האלה עשויות לפתור את חידת הקשר רב השנים בין בני האדם לחיות המשק; קשר, שבעולם המערבי נדמה שהולך ונעלם

כלבים, חתולים וקנריות בכלובים הם חיות המחמד של החברה המודרנית במאה ה־20. הקשר החזק עם חיה קטנה ואסתטית עשוי להיתפס, מזווית ראייה מסוימת, כשריד של ברית מפוארת שנמשכה אלפי שנים. כדי לשחזר את מכלול היחסים בינינו לבין בעלי החיים, אין צורך לחזור לתקופה הפרהיסטורית. די לנו אם נתבונן בהתרגשות שמעוררת מדי יום שיבת העיזים מן המרעה למאהל הבדווי. לכל עז יש שם, וכל אחת זוכה להתייחסות אישית. אותנו, החיים בריחוק ממרבית בעלי החיים, דוחה העז בריחה החזק ובדחף שלה ללעוס כל דבר; אבל בעליה מרעיפים עליה חיבה רבה. עבור הבדווים, עונה העז על צורך קיומי: חלבה ובשרה הם מקור מזון חשוב.

צילום: דורון אראל

קשרים הדוקים דומים אפשר למצוא גם כיום במקומות שונים על פני כדור הארץ. הלמה, למשל, זוכה בחיבתם של תושבי האנדים, למרות שהוא יצור עקשן, היורק ללא בושה על כל מי שמעורר את זעמו. גם היאק בעל החזות המפחידה מההימלאיה, הגמל המדברי העלול להיות מסוכן ואייל הצפון, המגיב בכעס כשמפריעים לו לרעות בשלווה, חיים, למרות הקשיים, בברית הרמונית עם בעליהם בני האדם. ההדדיות בקשר הזה, שהחלה עם הביות שלהם, הפכה במשך השנים לתלות של ממש. חלק מתושבי המדבר, אנשי האיזור הארקטי, הרי ההימלאיה והאנדים תלויים חד־משמעית בבהמותיהם, משום שהפוטנציאל החקלאי באזורים אלה מוגבל ביותר.

והתלות, כאמור, הדדית. לאחר שעברו תהליך של ביות, חדלו החיות הללו להיות עצמאיות: את הגמל והעז יש להנחות למקורות מים ולשפר את הנגישות אליהם; על הנאקות יש להגן מפני גמלים מיוחמים; בחורף מספקים הטיבטים ליאק מזון שליקטו בשבילו במשך הקיץ, או מנחים את העדרים הגדולים לאזורי מרעה מתחת לקו השלג. גם באנדים ובלפלנד הכרחית מעורבותו של הרועה בניצול הנכון של שטחי המרעה ובוויסות האוכלוסיות.

ברחבי העולם אפשר למצוא בעלי חיים שבויתו במקביל באזורים המרוחקים זה מזה אלפי קילומטרים. התמונה צולמה בצפון וייטנאם. מחקרים שפורסמו לאחרונה מעידים על כך שפרת הבר בויתה לפני כ-8,000 שנים בהודו ובאנטוליה בו זמנית | צילום משה שי

תחושת חמימות

חיות המחמד המתגוררות בבתינו המודרניים אינן מועילות לנו כפי שמועיל הגמל לבדווי או היאק לטיבטי. מה גורם לנו, אם כן, להחזיק בהן? את הצורך בחברת בעלי חיים חשתי פעם לאחר שבוע של סקי במדרונות הר דנאלי שבאלסקה. שריקת הרוח וגניחת השלג תחת המגלשיים עוררו בי געגועים עמוקים לקולות אחרים: זמזום של חרק, ציוץ ציפורים או לפחות נביחת כלב. וצליל קולו של כלב נובח בהחלט מעביר בך תחושת חמימות, כשהבדידות נופלת עליך בריק החורפי של אלסקה.

אין פלא איפוא, שילידי האיזור הארקטי אימצו בחום כל גור זאבים נטוש או אבוד שמצאו בערבות השלג. בתגובה, גמלו הזאבים המבויתים, שקיבלו בית חם ואוהב, למאמציהם: הם התריעו מפני הדוב הלבן ואף הרחיקו אותו, ונרתמו למזחלות. "כושית", כלבת ילדותי, גמלה לי על "החסד" שהעניקו בני האדם לאבותיה הקדמונים בכך שהרחיקה אותי מצפע גדול, שהתכרבל על השביל שבו צעדתי.

מהקוטב ועד המדבר אימצו בני אדם גורי זאבים, תנים ודומיהם, וזכו בבעלי ברית. ברוב המקומות לא שימשו כלבים למאכל, אלא סייעו בציד ובשמירה. נאמנותם – שמקורה כנראה בצייתנות תורשתית, הנובעת מהחיים בלהקות תחת מרותו של מנהיג – חיממה את ליבם של האנשים.

לא את כל החיות הצליח האדם לביית. הקאריבו האמריקאי, לדוגמה, נותר עד היום חיית פרא, הניצודה על ידי בני האדם, בעוד שקרובו, אייל הצפון, בוית ומתנהל בערבות הצפון של אירו־אסיה בעדרים מאורגנים וממושמעים. ויש חיות שבויתו באזורים מסוימים, אך לא באחרים. העז והכבש, למשל, הפכו למבויתות מוקדם יחסית בעולם הישן, אך נרדפו וניצודו על ידי תושבי אמריקה. לעומת זאת, יש בעלי חיים שבויתו במקביל באזורים מרוחקים זה מזה אלפי קילומטרים. מחקר ביו־מולקולרי גילה כי זנים שונים של פרת הבר בויתו לפני כ־8,000 שנה בהודו וגם באנטוליה שבתורכיה בו־בזמן.

הביות התחיל כתופעה מקומית, אך קיבל ממדים גלובליים. חוקרים רבים סבורים שהוא מהווה את אחת ההתפתחויות החשובות ביותר בתולדות המין האנושי. החיות המבויתות היוו מקור מזון והפחיתו את התלות במקורות אקראיים ומזדמנים. יחד עם צמחים, שתורבתו לצרכים חקלאיים, אפשרו בעלי החיים האלה את המעבר מחיי נדודים לחיי קבע.

מימין: לאחר שעברו תהליך של ביות, חדלו החיות להיות עצמאיות, והן תלויות באנשים. יש להנחותן אל מקורות המיים ולשפר את הנגישות אליהם | צילום הראל סטנטון; לעדרי סוסי הבר, שרעו בכרבות אסיה ובויתו לרכיבה לצרכי מלחמה, היה תפקיד חשוב בחיסול האימפריה הרומית. גם ג'ינגס חאו זכה במעמדו, בין השאר, בזכות סוסיו המתורבתים | צילום: אייל ברטוב

קפיצה תרבותית

הפן הביו־גיאוגרפי של ביות בעלי החיים הוא אחד המרתקים בדרמה הזאת. סוג המפגש בין האדם לבעל החיים ותוצאותיו תלויים בראש ובראשונה במיקום הגיאוגרפי, הקובע לא רק את עצם הימצאותו של בעל החיים, אלא גם את התנאים שיאפשרו לגדלו בעלות כלכלית סבירה. כשהתחיל האדם להעביר חיות מבויתות מאיזור אחד לאחר, עלה הדבר יפה רק כאשר תנאי הסביבה התגלו כמתאימים. כשלא התאימו – עלה טיפוח בעלי החיים כסף רב והפך ללא כדאי.

כדי להבין את הקשר שנוצר בין בני האדם לבעלי החיים יש לבדוק את השתלשלותו ההיסטורית. עד לפני כ־8,000 שנה התקיימו רוב האנשים מציד ומלקט שורשים ופירות בר. לאחר שאזלו המשאבים בסביבת מגוריהם הקרובה, עברו למקום אחר. בדרכם, מצאו הנוודים מקומות מסתור נוחים ונעימים למחיה – מערות, למשל – שהפיתוי להישאר בהם תקופה ממושכת היה גדול. במזרח התיכון החם והיבש, מקור מים קבוע, כמו זה שביריחו, פיתה את השבטים הנודדים לשהות בקרבתו זמן ממושך. אלא שמקורות המזון סביב המערות או המעיינות היו מוגבלים, וכדי להישאר במקום דרך קבע נאלצו האנשים לייצר את מזונם בעצמם.

לייצור המזון היו שתי תוצאות כמעט מיידיות: הוא הפחית את הדאגה התמידית למציאתו, שאפיינה את חברות הציידים לקטים; וההתפנות מהמועקה הקיומית המתמדת פינתה זמן להתעסקות רבה יותר בשיפור תנאי המחיה. בעקבות זאת, גבר קצב השינויים החברתיים והכלכליים. חלק מההיסטוריונים מיחסים אמנם חשיבות רבה להתפתחויות מוקדמות יותר, כמו השימוש באש, המצאת טכנולוגיית כלי האבן ותעשיית הבגדים, אך תירבות הצמחים וביות בעלי החיים חשובים לא פחות.

תהליך זה של רתימת הצמחים והחיות לצורכי האדם החל תמיד בהעברת הצמח או חיית הבר מסביבתם המקורית לקרבת הבית. זרעים של צמחי בר פוזרו סביב איזור המגורים, וחיות שנשבו (בעיקר גורים שהוריהם ניצודו) נקשרו או נכלאו סמוך לבית, כדי שאפשר יהיה לאוכלם מאוחר יותר. חלק מהם הסתגלו לחיים לצידו של האדם, ולעיתים אף העמידו צאצאים. ואלה, בתורם, התרגלו לחיות לצד האנשים ותחת מרותם.

כל עוד שימשו החיות המבויתות למאכל בלבד, כפי שהיה בשלב הראשון, לא נבדלו בהרבה מאחיותיהן שבטבע. אבל בשלב השני הבין האדם, כי הוא יכול לבחור פרטים בעלי תכונות מסוימות הרצויות לו, כדי לנצל אותם לצרכיו. מאות שנים עברו, וחיות הבית "פיתחו" אנטומיה, מורפולוגיה ומאפיינים התנהגותיים שונים מאלה שבטבע.
 

לפני שיצאו למסעות ברחבי בעולם, הסתפקו בני האדם בביות הצמחים ובעלי החיים שנקרו להם בסביבתם הקרובה. תירבות אורז הבר שגדל אי שם במזרח אסיה, והפך בהדרגה למקור המזון החשוב ביותר בסין, היווה את אחד המניעים לבניית החומה הגדולה. לעדרי סוסי הבר, שרעו בערבות אסיה ובויתו לרכיבה ולצורכי מלחמה, היה תפקיד חשוב בחיסול האימפריה הרומית. ג'ינגס חאן זכה במעמדו, בין השאר, בזכות סוסיו המתורבתים. תרבויות מרכז אמריקה עלו לגדולה גם בזכות תירס הבר, שבוית בסיירה המקסיקנית. קשה לחזות כיצד היו מתפתחות תרבויות האנדים ללא ביות הלמה ותפוח האדמה, ששימש להן מקור עמילן. ואלה דוגמאות, מעטות מתוך רבות, לקשר הגיאוגרפי בין משאבים מקומיים להישגים תרבותיים.

כדי להבין תהליכים אלה, כדאי להכיר את תפוצתם הטבעית של בעלי החיים, ששינו את פני ההיסטוריה האנושית.


 הקזת דם מפרנ בסמבורו, קניה. תושבי האיזור שותים את הדם מיד לאחר הקזתו ומייחסים לו סגולות של בריאות ואריכות ימים | צילום: אייבי ארז

השיבה הביתה
ראשוני המהגרים המונגולים הגיעו לאלסקה לפני כ־30,000 שנים ונדדו למרחבי ארצות־הברית של היום רק לאחר המסת שדות הקרח הגדולים, לפני כ־12,000 שנה. בתקופה זו רעו במישוריה הפנימיים של היבשת גם עדרי סוסים וגמלים. בהמות אלה עברו את רוב השלבים האבולוציוניים באמריקה הצפונית, ונציגיהם היגרו לעולם הישן ולאמריקה הדרומית רק לפני שלושה מיליון שנים. אלא שלפני כ־10,000 שנים הם נכחדו כליל באמריקה, ארץ מוצאם. ההשערה המקובלת היא כי המהגרים המונגולים שהגיעו מאסיה תרמו רבות להכחדתם.

האירופאים שהגיעו לאמריקה הצפונית לפני כ־500 שנה דיווחו כי הילידים לא בייתו בעלי חיים, פרט לכלבים ולתרנגולי הודו. גם הגידולים החקלאיים לא התאפיינו בגיוון רב. לא היו שם, למשל, דגני בר, והתירס ששימש כמקור עמילן וניתן לאחסון ולשימור התפשט צפונה רק באופן חלקי. בנוסף לאלה, העדרה המוחלט של פרת הבר והכחדתם של הסוסים וגמלי הבר מהנוף האמריקאי (שבגללם, בין השאר, לא התפתח הגלגל) הקשו עליהם לעמוד מול הפולשים האירופאים. רוב ילידי אמריקה הצפונית לא עברו לחיי קבע והמשיכו לנהל חיי נדודים חלקיים או מלאים עד לפני 200 שנים.

היו אלה הספרדים שהחזירו את הסוסים לאמריקה הצפונית, יבשת מוצאם. הם הגיעו כשהם מבויתים, ושימשו כבהמות רכיבה ומשא. מי שנהנה משיבה מאוחרת זו היו בעיקר שבטי האינדיאנים שצדו את הביזונים.

שבטים נודדים אלה, שחיו בין מישורי המיסיסיפי להרי הרוקי במערב, התפרנסו מציד ביזונים שנעו בעדרים ענקיים. מחזור הנדידה השנתי שלהם השתרע על מאות ולעיתים אלפי קילומטרים, וכדי לצוד אותם צעדו בני השבטים ברגל בעקבות העדרים. המסע המפרך הגביל את גודל השבט ואת כמות מיטלטליו. הזקנים והחולים נותרו מאחור, למות ברעב או בקור. לאחר חזרתם של הסוסים לאמריקה, יכלו גם החלשים והקשישים להצטרף למסע, וגם המטען שיכלו לקחת איתם מעתה היה רב יותר. אגב, גם שבטים נודדים באירו־אסיה ניהלו במשך אלפי שנים אורח חיים דומה, ורק לאחר שבוית סוס הבר והפך לכלי תחבורה שופרו תנאי חייהם במידה ניכרת.


במהלך הביות הבין האדם כי הוא יכול לבחור חיות בעלות תכונות מסויימות העונות לצרכיו | צילום: הראל סטנטון

הסוס האירופי הסתגל היטב לשדות המרעה העשבוניים של אמריקה הצפונית, שסיפקו לו תנאי גידול טובים. הוא התרבה במהירות, ואוכלוסייתו גדלה לאלפי פרטים. בני "שבטי הביזון" למדו לנצל אותו לצורכיהם, ויצאו לציד הביזונים כשהם רוכבים על הסוסים.

הימצאותה של בהמת הרכיבה החדשה עוררה אצל ילידי אמריקה בעיה שעד כה לא התמודדו איתה: כיצד משתמשים בסוסים כדי להעביר ממקום למקום את הזקנים והחולים, המתקשים לרכוב, וכיצד גוררים את הרכוש הרב שהצטבר ברשותם בעקבות שיפור תנאי חייהם? הפתרון היה: מזחלת מוטות. עד אז, שימשו הכלבים כבהמות משא. מזחלות קטנות, עשויות מקלעת ענפים, נקשרו למותניהם ועליהן הונחו מעט החפצים. כעת העתיקו את מודל המזחלת הקטנה והתאימו אותה לגודלו של הסוס. קורות עבות נרתמו לחזהו כיצול, ועל המקלעת העבה שנגררה מאחור אפשר היה להעמיס רכוש רב ואפילו בני אדם. כך קרה ששיבתו של הסוס לאמריקה הביאה ל"שבטי הביזון" פריחה כלכלית שלא ידעו כמותה. 200 שנים מאוחר יותר, כשהחלו הלבנים "המושיעים" לדרוש "את המגיע להם", נמוגו כל היתרונות שהעניקה הופעתו המחודשת של הסוס.


מוכר התרנגולות בשוק של דלהי | צילום: שמעון לב


משחיטה לרכיבה

לפני שלושה מיליון שנים עבר סוס ארך רגליים מסוג Equus (הסוג היחיד ממשפחת הסוסיים הקיים בימינו) את מצרי ברינג, בדרכו מערבות אמריקה הצפונית לסיביר. הוא היטיב לרוץ ולנדוד למרחקים, התרבה במהירות, התפשט בערבות מונגוליה, ותפוצתו הגיעה עד מערב אירופה (במשך הזמן הדרימו נציגיו גם לסוואנות באפריקה, והתפתחו שם באופן עצמאי). הוא התברך במנגנון "נעילת" ברכיים, שאיפשר לו לעמוד עמידה ממושכת, בלא מנוחה. שפע של עצמות וציורי מערות מעידים כי עדריו הגדולים היו נפוצים בצפון אירו־אסיה.

לא ברור מתי החלו בני האדם לביית את הסוס, אבל ידוע שמבנה העצמות שלו השתנה בהדרגה, כפי שמוכיחים שרידים שנחפרו באזורים שונים באירופה. ברור גם, שלפני כ־5,000 שנים חדלו תושבי אוקראינה לאכול סייחים וניזונו מסוסים בוגרים בלבד. בתקופה זו, טוענים הארכיאולוגים, נוצלו הסוסים בעיקר לרכיבה, ורק כשהיה הכרח שחטו חלק מהם ואכלו את בשרם. השערה זו מוצאת לה סימוכין גם באביזרי הרכיבה בני התקופה שנמצאו בחפירות. היתה זו הפעם הראשונה בה יצר האדם אביזרים מסוג זה. רוב חידושים אלה לא כללו אוכף וארכובות; אלה "המתינו" עוד כ־3,000 שנים עד להופעתם. המציאו אותם שבטי הנוודים שחיו בצפון אירו־אסיה, שהפכו את הסוס ל"כלי" לחימה מרשים, שמילא תפקיד מכריע בהפלת האימפריה הרומית.


מסלול מכשולים בחוות רכיבה בישראל. ממצאים ארכיאולוגיים מוכיחים שלפני 5,000 שנים חדלו תושבי אוקראינה לאכול סייחים ונזנו מסוסים בוגרים בלבד. החל מתקופה זו, טוענים הארכיאולוגים, נוצלו הסוסים בעיקר לרכיבה | צילום: משה שי

בסביבות שנת 1800 לפני הספירה הובא הסוס, כנראה על ידי שבטי ההיקסוס, למצרים. הלוחמים התקשו לירות בקשת מסוס דוהר ללא אוכף וארכובות, ועמי הים התיכון התגברו על קושי זה על ידי שימוש במרכבות. בציורים המצריים מופיע המלך המוביל את צבאו לקרב, כשהוא עומד במרכבת מלחמה רתומה לצמד סוסים. אך בעוד שהסוסים שהגיעו מאוחר יותר לאמריקה הצפונית הסתגלו במהירות לסביבתם החדשה, שדמתה בתנאיה לארצות מוצאם, אלה שהגיעו למצרים העתיקה ומאוחר יותר לחצרות נסיכי ערב לא יכלו לשרוד ללא טיפוח אינטנסיבי.

הסוסים הגיעו אמנם גם ליוון ולרומא, אך הרומאים לא הרבו לגדלם כמו שכניהם הצפוניים, ההוּנים, הוואנדלים והוויזיגוטים, שכונו בפיהם "ברבריים". שבטים צפוניים אלה חיו בחברת סוסיהם, ממש כפי שהבדווי המסורתי חי עם הגמל. לאחר שפותחו גם האוכף והארכובות, לא יכלו הלגיונות הרומיים לעמוד מול שטף דהרתם, והובסו. במאה ה־13 לספירה הביאו המונגולים, בראשותו של ג'ינגס חאן, לשיאה את תורת הלחימה של הסוס, והוכיחו כי אלה המגדלים את הסוס ב"מגרשו הביתי" מיטיבים לנצלו לצורכיהם.


הסתגלות מהירה
פרות הבר בויתו כ־3,000 שנים לפני הסוס. מחצית הציורים שקדמו לתקופה זו, המעטרים את תקרות המערות בספרד ובצרפת, מתארים את שור הבר לפני שבוית. שרידים ארכיאולוגיים של עצמות שוורים מאששים את התיאור שהעניק להם האדם הקדמון: חיות גדולות ארוכות קרניים. את מועד ביותה של חיה זו ניתן לקבוע באמצעות שרידים ארכיאולוגיים, המראים כי חלה הקטנה משמעותית בגודל העצמות ובאורך הקרניים. מגדלי הבקר העדיפו, כך נראה, פרות קטנות יותר ומסוכנות פחות.

ממצאים מאנטוליה שבתורכיה מספקים את הנתונים המלאים ביותר על תהליך הביות של הבקר. אך תגליות ארכיאולוגיות אחרונות מוכיחות כי בעמק ההינדוס שבהודו בויתו פרות כבר כ־6,000 שנים לפני הספירה. תיאורים מפליגים של החיה המבויתת הזו נמצאים גם במסמכים מצריים עתיקים. ממצאים אלה מוכיחים מעל לכל ספק, כי האפשרות ליהנות מבשר הפרה, מחלבה, מהזבל האורגני שהופק מצרכיה, והאפשרות לרתום אותה למחרשה ולעגלה תרמו רבות להתפתחות החברה האנושית.

בדומה לסוס, ניזונה הפרה בעיקר מצמחייה עשבונית; אך התאמתה לתנאי מחיה שונים (כיום ידועים כ־800 זני פרות, שהסתגלו לתנאי יובש, טמפרטורות וסוגי מזון שונים) הפכה אותה לחיה קוסמופוליטית יותר מהסוס. ברוב אזורי מחייתה המגוונים מנצלת הפרה היטב את המרעה הטבעי ואינה תלויה באופן מוחלט בטיפוחו של האדם.
 

הסיבה להתאמתן של הפרות לסביבות שונות נובעת כנראה מההטרוגניות הגנטית שלהן. ייתכן שזו תוצאה של ביות מקביל של זני בר שנבדלו מאוד במורפולוגיה, באנטומיה ובפיזיולוגיה שלהם. האפשרות לביית את הפרה עלתה, אם כן, בה בעת במוחם של אנשים שחיו באזורים שונים ומרוחקים.

אם יוכח שהחזיר והכלב בויתו באופן דומה באזורים שונים בעולם, ניתן יהיה לומר כי ביות בעלי חיים – בדומה לתירבות של צמחים – לא היה הברקה מקומית חד־פעמית, אלא חלק מההתפתחות האבולוציונית התרבותית של המין האנושי.


גמלים דו–יבשתיים על דרך המשי בסין | צילום: אייל ברטוב

חומות יעילות
תולדות ביות הפרה, ובעיקר של הסוס, מבהירות כי העברת בעל חיים מאיזור המוצא שלו לסביבה אחרת אינה דבר של מה בכך. כדי להצליח, יש להביא בחשבון את תכונות החיה וצרכיה ואת תנאי המחיה החדשים. במקרים לא מעטים הסבו חיות משק מיובאות נזקים כבדים לסביבתן החדשה, מה שמזכיר לנו כי יש לנהוג במשנה זהירות כאשר מתערבים בסדרי הטבע.

חיות מיובאות כמעט לא נקלטו באזורים שבהם שוררים תנאים קיצוניים. אף חיה לא הצליחה להתאים את עצמה לתנאי המדבר כמו הגמל והעז; ליאק טרם קמו מתחרים במרומי ההימלאיה; לאייל הצפון שמור מונופול מוחלט על המישורים הארקטיים, והלמה מסרבת לפנות את מקומה בהרי האנדים לכבשה הנוחה והרכה ממנה. התנאים הסביבתיים מהווים במקומות אלה מחסום, ומונעים יבוא מתחרים לחיות המשק המקומיות. חומות אלה, התברר, הן הסכר היעיל האחרון שנותר בפני יצר הכיבוש והניצול של האדם.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code