תפריט עמוד

זמן של אינדיאנים: השמש תעלה גם מחר

זמן של אינדיאנים: השמש תעלה גם מחר

האינדיאנים מאמינים כי הדברים מתחילים ונגמרים בשעה הנכונה, ומיהו בן אנוש שיחליט מהי השעה הנכונה? שלא כמו במערב, האדם אינו מרכז היקום ולא אדון הטבע

בשעות הבוקר המוקדמות ג'ים מביא אותי אל כריס. ג'ים הוא חברי הטוב, אינדיאני משבט האוֹג'יבוֵויי כבן ארבעים, גבוה ורחב, עם שתי צמות שחורות ועבות היורדות עד חזהו. ג'ים הוא מרפא. הוא קיבל על עצמו את התפקיד ואת המתת כשאביו נפטר, "הלך הביתה" בלשונו. גם אביו קיבל על עצמו את האחריות מהדור הקודם, וכך הלאה והלאה במעלה הדורות. אנחנו בוררים צמחי מרפא יחד, ואני שואלת: "כמה דורות? כמה שנים?". ג'ים מושך בכתפיו. זוהי שאלה בלתי רלבנטית. הידע מצוי כאן, השירים ששרים לצמחים טרם קטיפתם כאן, גם אבות אבותיו. הם מדברים אליו עכשיו בהתגלויות, בחזיונות ובידיעה שעולה וצפה. העבר והעתיד הם כאן בהווה, מקושרים דרכנו.

את ג'ים פגשתי כשגרתי בביתו של כריס, ששמו האינדיאני סוס־רעם־אמיץ, מנהיג רוחני כבן שבעים משבט הדָקוֹטה. בשנת 1862 בני השבט שלו כמעט גוועו ברעב בשל ישיבתם הכפויה בשמורה. כשהם ניסו לצאת ממנה, השלטונות האמריקאיים, שראו בכך מרד, גזרו עונש מוות על 38 גברים, שהוצאו להורג בתלייה בחג המולד של אותה שנה. כריס מנהיג טקס לזכרם כל חג מולד, שבמהלכו רצים אנשי השבט כל הלילה ממצודת סנלינג (Fort Snelling) במיניאפוליס (Minneapolis), שבה הוחזקו בני הדקוטה, עד מנקטו ( Mankato), שם הוצאו להורג. "כמה שנים אתם עושים את זה?", אני מתעניינת. כריס מושך בכתפיו. "אני לא יודע", הוא אומר, "אנחנו עושים את זה כל חורף, בלילה הנורא הזה, בין הארוכים ביותר בשנה, לזכר האחים שלי, האבות שלי, הסבים שלי. הם המשפחה שלי עכשיו".

ג'ים הולך למשרד שלו בזמן. הוא עובד סוציאלי העוזר לילדים במצוקה. לפעמים מזעיקים אותו בביפר. הוא מביא אותי לכריס ומבטיח שיגיע לאסוף אותי אחר הצהריים. כריס עורך באותו יום טקסים בשמורה של ג'ים לחיזוק הקהילה. אחר הצהריים אנחנו חוזרים לחדר שהשבט ייעד לכריס ומקבלים אנשים לייעוץ ולריפוי. הערב יורד, בחוץ מחשיך, וג'ים לא מופיע. אני כבר חוששת שקרה לו משהו, אבל אחרי חצות הוא חוזר. "אמרת אחר הצהריים", אני מעירה לו. "זה הזמן האינדיאני", ג'ים מתנצל, "וחוץ מזה, עדיין אחר הצהריים, הרבה אחרי הצהריים".

מצב כיבוש מתמשך
הזמן האינדיאני הוא ההצדקה לכל איחור אצל אינדיאנים. לבלתי מסורתיים ביניהם הזמן אינו חשוב, ומה זה כבר משנה מתי נלך, מתי נגיע. במתבונן בהם מבחוץ נוצר הרושם כי ההצדקה הזאת, המלווה לרוב בחצי חיוך, היא אתנחתא קומית במציאות קשה. כשמישהו מאחר, עדיף להניח שזה איחור לפי מיטב המסורת מאשר לדאוג שהוא נובע משתייה לשוכרה, שהסתיימה בקפיאה למוות ברחוב, בתאונה קטלנית או בקטטה. תוחלת החיים הממוצעת של גברים אינדיאנים היא 44 שנים וחצי, ורבים מהם עוברים מן העולם בנסיבות אלימות. תנאי המחיה ברוב השמורות האינדיאניות מזכירים מדינות עולם שלישי, לפעמים במרחק קטן מאוד מערים אמריקאיות מתקדמות.

אינדיאנים רבים בארצות הברית תופשים את המציאות כמצב כיבוש מתמשך, שבו אין להם שליטה על מצבם, והבעיות שהם חווים הן כה סבוכות וכה קשורות זו בזו, עד שאין לראות את קצה החוט שיוביל לפתרון. תפישה זו, של הזמן השבור, היא מן הסתם תולדה של ההיסטוריה הטראגית של האינדיאנים במהלך מאות השנים האחרונות: כשהאדם חסר תקווה לגבי האפשרויות שהחיים מציעים לו, הזמן הופך לבלתי משמעותי. כששום דבר לא מחכה לו, מה זה משנה מתי יילך ומתי יבוא? כשהוא לא יכול לשוות לנגד עיניו מטרה בחיים שכדאי להתאמץ ולהשיג אותה, משום שהניסיון לימד אותו כי מי שניסה נכשל ומשום שאין דוגמאות של אנשים מקהילתו שהשיגו מטרות כאלה, אין לזמן ערך. כך מודד השיכור את הזמן, מכוס לכוס ומבקבוק לבקבוק, ומקבץ הנדבות – ממטבע למטבע.


על האדם להתאים עצמו למעגלי הזמן, ולא להיפך

ואולם אף שחוסר התקווה וחוסר האונים עדיין שוררים בקרב האינדיאנים, בשנים האחרונות ניכרת התעוררות תרבותית מסורתית בקהילות ובשבטים שונים שלהם בכל רחבי היבשת. למושג הזמן ולתפישתו פירושים שונים לחלוטין בהקשר המסורתי. תרבויות אינדיאניות מסורתיות שונות אלו מאלו, ועם זאת יש מן המשותף לרבות מהן. הקצב שלהן הוא קצב הבריאה, וזאת לא מתוך זלזול בזמן, אלא מתוך התחברות לטבע. זה לא הקצב המודרני של העיר הגדולה, הנתונה במירוץ אחרי הקריירה או ההישגיות, אלא הקצב של כדור הארץ: מעגל השנה וחילוף העונות, סבתא לבנה (הירח) בתנועתה סביב אמא אדמה, ונש־ יות הקשורה בהן קשר אמיץ. הזמן חשוב, ותפישתו מעגלית: אין זה משנה כמה שנים ערכנו את הטקס; חשוב שהיינו כאן יחד שנה אחר שנה, שחווינו אותו יחד בתפילה ובכוונה לרפא את העולם, ושבנינו יחד קהילה, מעגל אחרי מעגל, שכבה אחרי שכבה.

האדם אינו מרכז היקום
לא זו בלבד שהזמן, על פי המסורת האינדיאנית, הוא מעגלי, היא אף גורסת כי הדברים מתחילים ונגמרים בשעה הנכונה, ומיהו בן אנוש כי יחליט מהי אותה שעה? למעשה, על האדם להתאים את עצמו למעגלי הזמן ולא להיפך. שלא כנהוג בתרבויות מערביות, האדם אינו מרכז היקום, אינו אדון הטבע ואף לא שומר הגן. בני האדם חשובים כמו האדמה, בעלי החיים, הצמחים והים. כולם מהווים חלקים ברקמת הבריאה הגדולה, הפועמת לפי קצב הנתון מידי הבורא – Tokashila, שבשמו האחר הוא Wakan-Tanka – הרוח הקדושה. על כל אחד לעשות את שנועד לו. בעולם כזה הזמן הוא נתינם של זריחת השמש ושקיעתה, של הימים המתקצרים והמתארכים, של עונות השנה ושל טיפות הגשם הנלכדות בשיחי המרווה.

ג'ים מוצא את שיחי המרווה. הוא מברך אותם, שר להם וקוטף את עליהם כדי להשתמש בהם לריפוי האנשים. יש יחסים קרובים בין יצירי הבורא השונים, יחסים החוזרים על עצמם פעם אחר פעם, דור אחר דור. ג'ים ייקח מהצמחים את מה שמטופליו זקוקים לו, לא יותר ולא פחות. מחזורי הטבע יבטיחו כי הצמחים יצמחו מחדש, כדי שגם בנו ובן בנו של ג'ים ייעזרו בהם. ג'ים ידאג להעביר את הידע הלאה לאדם המתאים. ויש סבלנות רבה, הסבלנות האינדיאנית שיכולה להוציא אדם מערבי מדעתו. השמש תעלה גם מחר, הבאפלו יחזור, נעשן את הצָ'נוּפָה – מקטרת השלום – יחד ונחכה לשעה הנכונה. היא תגיע.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

לאן נעלמו הכוכבים?

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *