תפריט עמוד

וודסטוק 69 – הימים ששינו את ההסטוריה

וודסטוק 69 – הימים ששינו את ההסטוריה

כמה ימים ב-1969 שינו את ההיסטוריה. תרבות שנות השישים שצמחה מפסטיבל וודסטוק היא כיום אחת המשפיעות בעולם.

המפגש הראשון ביני לבין ניל קאסידי התרחש זמן רב בטרם ידעתי מי הוא. בהודו אומרים שהתלמיד אינו מוצא את הגורו אלא הגורו מוצא את התלמיד. המחפש לא תמיד יודע מה הוא מחפש, ולעיתים קרובות אינו מודע לעצם החיפוש. אפשר להסיק מכך שניל קאסידי הוא גורו, למרות שמעולם לא היה בהודו. אני מוכן להסכים בדוחק לקביעה הזו רק כדי להחמיא לו, אך פרט לכך הוא תופעה אמריקנית לגמרי. כמו אלביס או, להבדיל אלף אלפי הבדלות, רונלד רייגן. ההשוואה עם רייגן (העשויה להיתפס כעלבון לקאסידי) אינה מקרית. בקונטקסט תרבותי שבו שחקן קולנוע מסוג ד' ראוי להיות נשיא, ראוי גם ראוי שועל דרכים מסוג א' לתפקד כגיבור תרבות. העובדה שאנשים מסוגו של ניל קאסידי זוכים להשפיע בצורה מכרעת על קבוצה גדולה של יוצרים בתקופה פוריה במיוחד מבחינה תרבותית, היא מחמאה לגניוס האמריקני.
בקונטקסט הזה נכון יותר לתאר את ניל קאסידי לא כגורו אלא כיריית פתיחה אנונימית במשחק שלי עם עצמי. הייתי יכול כמובן לומר בפשטות שהיתה לו השפעה מכרעת על חיי, אבל ניל לא הכיר משפטים פשוטים, ובכל מקרה, הרבה יותר מדויק לומר שאני קאסידואיד מדור שני. במלים אחרות, אני מושפע מהאנשים שהושפעו ממנו באופן ישיר. ג'רי גרסיה, קן קיזי, אלן גינזברג, האנטר ס. תומפסון, ג'ק קרואק, וויליאם ס. בורוז, תום וולף, תרמו תרומה מכרעת לעיצוב הנוף האינטלקטואלי שבו אני מטייל לפעמים, וכולם מונים את ניל קאסידי בין האנשים החשובים שהכירו. הוא תרם לי הרבה יותר מאשר, למשל, האנשים שלימדו אותי מתמטיקה או תנ"ך, ואפילו מהאיש שלימד אותי נהיגה. כבר שנים אני מרגיש שאני מכיר אותו. לא רק את הביוגרפיה שלו, שתיחקרתי בדרכים שונות, אלא אותו. את מי או את מה שהוא היה. קאובוי ניל. האבא של הפריקים. קפטן אמריקה. האחר.
אף שכבישי צפון אמריקה הם הרקע ליחסינו, המפגש הראשון בינינו היה בישראל של אמצע שנות השישים. את הביטלס כבר המציאו אבל את ההיפיס עדיין לא. קודמיהם של ההיפיס נקראו ביטניקים ומדי פעם היה אחד מהם חולף ביעף בתל אביב הקטנה. תיירים צעירים עם שיער ארוך שסיפקו לפרה-פריקים התל אביבים את ההצצה הראשונה אל העולם ההוא. הם הכירו מוזיקה הרבה יותר מעניינת מזו ששודרה בגלי צה"ל או ברדיו רמאללה, הם דיברו אנגלית הרבה יותר אמיתית מזו שלימדו בבית הספר, והיו להם הצעות הרבה יותר מעניינות איך להעביר את הזמן. הם תמיד היו בדרך אל או מאילת. צריך לזכור שאילת היתה עדיין (לא שוב, כמו היום) הנקודה הדרומית הרחוקה ביותר במדינת ישראל. קשה להאמין, אבל כבר אז, בתקופת שלטונם של לוי אשכול וגמאל עבדול נאסר, היה מקום באילת לבשר לבן חשוף עם שערות בלונדיניות ארוכות. מדינת ישראל עצמה היתה אז אחת הנקודות המרוחקות והאקזוטיות ביותר שנוודים צעירים מן המערב טרחו לגלות. קטמנדו עדיין היתה סגורה למבקרים מן החוץ והביטלס עדיין לא היו בהודו.
גם אני עוד לא הייתי בהודו. בעצם עוד לא הייתי בשום מקום והביטלס היו כלי התחבורה העיקרי שלי לכל מיני מקומות, שלחלקם, אני חייב להודות, עדיין לא הגעתי עד עצם היום הזה. הביטלס גם דחפו אותי ללמוד אנגלית. הייתי בן שתים-עשרה כששמעתי אותם לראשונה, בזמן אמיתי. בערך באותו זמן התחילו ללמד אותי אנגלית של ספרי לימוד, אבל זו לא היתה אנגלית של רוקנ'רול. המקום להשלים את החסר היה הספריה בשגרירות האמריקנית ברחוב הירקון בתל-אביב. ליד השגרירות היה ה"מיני קלאב", הדיסקוטק הראשון לילדים צפונים בתל-אביב, והמקום היחיד בעיר שאפשר היה להתפרע בו לצלילי הרולינג סטונס, ווילסון פיקט ואפילו (התאמינו) גרייטפול דד. התקליטן היה אודי קדישזון, אז תלמיד תיכון מופרע עם חיידקי רוקנ'רול והיום מפיק סרטים. יצחק קלפטר גר חצי בלוק דרומה והצ'רצ'ילים ניגנו שם מאוחר יותר. לא רחוק משם היה הבר של רודיקה (שהיתה במקרה גם דודתי), מועדון הקוקסינלים הראשון בדברי ימי הציונות.
בנקודה זו הייתי יכול להסביר בדיוק איך כל הדברים האלה מתקשרים לניל קאסידי, או איך מתקשר ניל קאסידי עצמו למהדורה מיוחדת של "מסע אחר". כאמור, יש באפשרותי להבהיר את האנדרלמוסיה עכשיו, אבל אני יודע (או לפחות מקווה) שבסוף הכל איכשהו יתבהר. אני גם בטוח שכך בערך ניל קאסידי היה כותב את הסיפור הזה, לו נפל בחלקו הכבוד. בין שאר תכונותיו היה ניל קאסידי כותב כפייתי, שהאמין בכתיבה ספונטנית, לא פחות מאשר בחיים ספונטניים. הוא גם לא האמין בזמן או בהיגיון. והוא היה כמובן נוסע דגול שעבר את ארצות הברית לאורכה ולרוחבה עשרות פעמים.
הוא גם היה, לדברי אחד ממעריציו, הסופר קן קיזי, "אחד הכשלונות הגדולים ביותר של כל הזמנים. הוא נכשל בגדול, אבל כל מי שבא במגע איתו הושפע ממנו. הוא היה מחוץ לסקאלה".
קן קיזי וניל קאסידי נפגשו כאשר קיזי, בן שלושים ואחת, היה לצד פיליפ רות וג'וזף הלר התקווה הלבנה הגדולה של הספרות האמריקנית החדשה. ספרו הראשון "קן הקוקיה", שנכתב כאשר עבד בבית המשוגעים של מנלו פארק דרומית לסן פרנסיסקו, זכה להצלחה מסחררת. קאסידי היה בן שלושים ושמונה, קרוב לסוף הדרך, ולא הגשים את הדבר היחיד שבאמת היה חשוב לו: להיות סופר. גם לקיזי היה רומן עם מכסיקו. קאסידי עזר לו לעבור את הגבול כאשר עונש מאסר של חמש שנים על שימוש במריחואנה תלוי ועומד נגדו.
בתחילת היכרותם אירגנו קיזי וקאסידי את מסיבות האסיד הראשונות בהיסטוריה. המסיבות, שנודעו כ"מבחני האסיד", התקיימו במקומות שונים בסן פרנסיסקו והיו הגרעין הראשון של מהפכת הרוק שהגיעה לשיאה ב-1967, קיץ האהבה. להקת הבית של המבחנים היו שישה היפיס מקומיים בני שש-עשרה עד עשרים ואחת שקראו לעצמם "גרייטפול דד" על שם חבר הלהקה השביעי, הרואה ולא נראה, המת אסיר התודה. המתים ניגנו כל הלילה, ומשקה הבית היה לימונדת ל.ס.ד, שחולקה לנבחנים מתוך חביות ענק שעמדו ליד הכניסה. קיזי התוודע לקסמי הלימונדה באוניברסיטת סטנפורד, כאשר השתתף בניסוי מטעם הסי.איי.איי שנועד לבחון את השפעתה של תרכובת כימית מעניינת בשם ל.ס.ד 25 על מוחם של אנשים בתנאי לחץ. למשל, נחקרים, או מרגלים, או סתם אלמנטים חברתיים שמגיע להם שישחקו להם קצת עם התודעה. הכל היה חוקי עד 1969, אבל אז קאסידי כבר היה מת, קיזי היה פליט, ועידן ההיפיס נקבר תחת ערימה גדולה של הרואין. רק המתים המשיכו לנגן, שכן, בניגוד לחיים, יש רק דבר אחד שהמתים אינם יכולים לעשות: למות.
רוברט האנטר, תמלילן הגרייטפול דד, היה שפן נסיונות נוסף באקספרימנטים של הסי.איי.איי. גם אלן גינזברג, שהגיע לקליפורניה מניו יורק כדי לחדש את הקשר עם מאהבו לשעבר ניל קאסידי, השתתף בניסוי. זה היה ב-1966, שלוש שנים לפני שתרכובת הפלאים הוצאה אל מחוץ לחוק בקליפורניה והפכה לאחת הנוסחאות הכימיות המושמצות ביותר בהיסטוריה. קיזי חיפש מישהו שינהג את אוטובוס הקסמים שלו מצד אחד של אמריקה לצד השני, דרך האמצע. בימים ההם היה האמצע הרבה יותר אמצעי מאשר היום, ולהעביר דרכו אוטובוס תלמידים צבוע בצבעים פסיכדליים זוהרים, עם רמקולים ורוקנ'רול, וכנופיית ליצנים עמוסי ל.ס.ד היה מבצע בסדר גודל של הנחיתה על הירח (שעדיין לא הומצאה). מטרת המסע היתה לערוך מפגש קוסמו-היסטורי בין שתי הכבשים השחורות של האינטליגנציה האמריקנית. הפרופסור והסופר שהפכו לנביאי האסיד של החוף המזרחי והמערבי: טים לירי וקן קיזי.
לא היה איש מתאים מניל קאסידי לנהוג את אוטובוס הקסמים לפגישת הפיסגה. קאסידי, חולה הגה מגיל רך, הכיר את הדרך ככף ידו. הוא עשה אותה במכוניות (גנובות בעיקר) הלוך ושוב מגיל עשר. את יום הולדתו העשרים ואחת עשה בכלא כשמאחוריו אלפי קילומטרים של אמריקה וחמש מאות מכוניות גנובות. הוא היה לוקח מכונית בכל פעם שהיה זקוק לה, ונוסע בה עד שהיה הולך לישון, בדרך כלל עם אשה שפגש בדרך. הנסיעה עם קיזי וחבורתו, והמפגש עם לירי, שימשו בסיס לספרו של תום וולף "THE ELECTRIC COOL-AID ACID TEST".
תום וולף לא היה הראשון שכתב על ניל קאסידי. וזה מחזיר אותנו אחורה אל השגרירות האמריקנית ברחוב הירקון בתל אביב ואל אותם אנשים ארוכי שיער שחלפו בתל אביב כמו שליחים מסתוריים משדות תות שדה לנצח, שגם הם לא הומצאו עדיין. קראו להם ביטניקים, וכמו שאחד מהם הסביר לי על חוף שרתון, לשם חמקתי יום אחד משיעור תנ"ך בתיכון עירוני ה' הסמוך, ג'ק קרואק ואלן גינזברג הם הסופרים שלהם. בדקתי בספריית השגרירות האמריקנית וגיליתי להפתעתי שהשניים קיימים גם קיימים על מדפיה. עד היום אני תוהה אם שגריר ארצות הברית ידע מה מחזיקים בספריה שלו. שני הספרים, שגם עזרו לביטלס ללמד אותי אנגלית וגם הציתו את אש המסעות בדמיוני הישראלי הרך, היו ON" THE ROAD" של ג'ק קרואק ואוסף שירים של אלן גינזברג, ביניהם "HOWL", הפואמה המיתולוגית שלו הנחשבת למניפסט הספרותי של דור ה"ביט". כך נכנס ניל קאסידי לחיי, בדמותו של דין מוריארטרי, הגיבור המיסתורי, הכריזמטי, המופרע, של "ON THE ROAD". הגיבור השני בספר הוא בן דמותו של קרואק עצמו, אבל הגיבור האמיתי הוא המסע בעקבות החלום האמריקני מניו יורק לסן פרנסיסקו. ממזרח למערב, דרך האמצע.
קאסידי היה איש של מלים. אחת התכונות האופיניות לו ביותר היתה כושר דיבור מדהים. לא היה אדם שדיבר מהר יותר, רחוק יותר, וגבוה יותר. כמו הנסיעות המטורפות שלו. במסע הקסמים של קיזי, מספר תום וולף, הוא לא סתם את הפה וכמעט לא ישן. אלן גינזברג, שהיה מאהבו במשך שנים, ראה בו את אידיאל האדם האלוהי הממוצע על פי חזונו של וולט וויטמן. "אדם עובד שהתאים היטב לאמריקה כחולת הצווארון, ויחד עם זאת ענק מבחינה אינטלקטואלית ויכולת האבחנה שלו". פרט לדמותו של דין מוריארטרי ב"ON THE ROAD" הוא גם מופיע ברומן נוסף של קרואק, "BIG SUR", שם מתואר הקשר האינטימי המשולש בין קרואק, קאסידי (המכונה בספר קודי), ואשתו קרוליין. בספר "GO" של קללון הולמס הוא מופיע בשם הארט קנדי וגם שם הוא הנער הנצחי, החמקמק, מקסים בתחילה ומאכזב בסוף.
נורמן מיילר חשב שקאסידי פסיכופט ומתייחס אליו ככזה בכמה מכתביו. בביוגרפיה שכתבה על יחסיה איתו ועם קרואק, מראה אותו קרולין קאסידי, אשתו השנייה, כשונא נשים עם נטיות אלימות ואינספור מאהבות. ב-1981 הופק על פי ספרה של קרולין סרט עם ניק נולטה וסיסי ספייסק. משפט הסיום של הסרט ממצה היטב את יחסיהם הסבוכים: "לא עשינו שגיאות", אומרת ספייסק בתפקיד קרולין "פשוט עשינו את זה ראשונים". אלן גינזברג מתאר אותו כאחת האהבות המשמעותיות של חייו, ומי שעודד אותו לצאת מהארון. גם דמותו של קפטן אמריקה בסרט "EASY RIDER", שנקרא בעברית "אדם בעקבות גורלו", מושפעת מאגדת קאסידי. ביל גרהם, אמרגן הרוק האגדי של סן פרנסיסקו, מתאר אותו באוטוביוגרפיה שלא הספיק לסיים לפני מותו כטיפוס כריזמטי, בעל השכלת רחוב ואינטליגנציה סופר-אנושית. באנציקלופדיה לספרות אמריקנית בהוצאת אוניברסיטת קונטיקאט מוקדשים לו חמישה-עשר עמודים. בביבליוגרפיה מצוינים ארבעה-עשר ספרים העוסקים בו, אף שיבולו הספרותי מסתכם ברומן אחד לא גמור ובעשרות מכתבים לחברים.

התחום החיצוני
מיהו האיש הזה, שכל כך הרבה אמנים העריצו? ניל קאסידי יצא לדרך בגיל עשר, במכונית גנובה, לאחר שננטש על ידי אביו. מגיל עשר עד גיל עשרים ואחת עבר את ארצות הברית פעמים מספר כשהוא מתפרנס בדרך מגניבות ומזנות. הוא היה נשוי פעמים מספר, ישב פעמים מספר בכלא ביניהן שנתיים בסן קוונטין, התחליף המודרני של אלקטרז, בעוון מכירת ג'וינט לסוכן של האפ.בי.איי. הוא לא סיים בית ספר עממי אך היה תולעת ספרים ובעל כושר ביטוי מדהים בשפה האנגלית. את החוויה המינית הראשונה שלו עבר בגיל שמונה וכמעט בכל הביוגרפיות הקיימות אודותיו הוא מתואר כבעל מגנטיזם מיני שהפיל ברשתו גברים ונשים, בעיקר כאלה שחיזקו את האגו האינטלקטואלי השביר שלו. ההיכרות עם גינזברג, קרואק וויליאם בורוז הפכה אותו מגנב דרכים לבוהמיין עם חוג אוהדים ומעמד כמעט נבואי. האהבה הגדולה שלו, פרט לסקס וסמים (בעיקר ל.ס.ד ובנזדרין), היתה הכביש. עוד פרט שכל הביוגרפיות מציינות הן הקפיצות הבלתי פוסקות לאורכה ולרוחבה של אמריקה. ובזה אולי טמון חלק מהקסם שהילך על מעריציו.
במסורת האמריקנית יש מושג שנקרא "הובו", צוענים אמריקניים שהיו תופסים טרמפים על רכבות משא וחורשים את אמריקה, בדרך כלל בכיוון מערב, אל מעבר לגולדן גייט, לסן פרנסיסקו. ההובוז באו ברובם מרקע חברתי נמוך ביותר, ומלכתחילה לא היה להם מה להפסיד. כמו הסאדהוז בתרבות ההינדית, שאסור להם להישאר במקום אחד יותר משלושה ימים. ההובוז הם הכושים הלבנים של אמריקה, בעוד שהביטניקים, ובעקבותיהם ההיפיס, היו ילדים לבנים טובים מהשכונות הבורגניות והשמרניות ביותר של אמריקה. ההובוז תמיד קסמו לאינטליגנציה האמריקנית משום שתרבות הנדודים שלהם סימלה בצורה הבוטה והמחוספסת ביותר את הרוח האמריקנית. כמעט כל המהפכות החברתיות-תרבותיות (הבהלה לזהב, המהפכה הפמיניסטית, המהפכה ההיפית, המהפכה ההומוסקסואלית) התחילו או הגיעו לשיאן בסן פרנסיסקו, התחנה האחרונה במסלולו של כל הובו.
האנשים שהפכו את ניל קאסידי למוזה של דור הביט לא היו הובוז. הם היו ההיפך הגמור. טימותי לירי היה פרופסור מכובד, ג'ק קרואק וקן קיזי היו סופרים אופנתיים, ואלן גינזברג היה אינטלקטואל יהודי שמאלני שהאמין במהפכה אוניברסלית. קאסידי גילם באישיותו ובאורח חייו את כל הרעיונות על שחרור, חייתיות, מין חופשי, ופריצת גבולות. הוא היה השגריר שלהם בארצות שמעבר לקונצנזוס. אפילו הקונצנזוס הפריקי. לקרואק וגינזברג הוא נתן מה שז'אן ז'נה נתן לז'אן פול סארטר – גושפנקה מוסרית ואלטר-אגו אפל. היחיד מביניהם שתאם בצורה פעילה את חוש ההרפתקנות שלו (כמו גם את חיבתו לסמים ונסיעות) היה קן קיזי, שאחרי מותו כתב עליו הספד בשם "היום בו סופרמן מת".
סופרמן מת, כמו כמה סופרמנים אחרים של סוף שנות השישים. בערוב ימיו הפך לדמות פולחנית במועדונים בסן פרנסיסקו ולמתחרהו העיקרי של לני ברוס לתואר האינטלקטואל הפרובוקטיבי ביותר בעיר. אחרי שחרורו מסן קוונטין שקע בדיכאון עמוק והחליט לנסוע למכסיקו. ב-4 בפברואר 1968 הוא נמצא מת על פסי רכבת בסן מיגל דה איינדה, מכסיקו. סיבת המוות: מנת יתר של אלכוהול ונמבוטל. ב-1971 פורסם הספר היחיד שכתב, "השליש הראשון". מכתביו לאלן גינזברג פורסמו על ידי אוניברסיטת קולומביה, ומכתביו לג'ק קרואק שמורים באוניברסיטת אוסטין, טקסס. זרם בלתי פוסק של סקרנים צעירים ממשיך להגיע לביתה של קרולין קאסידי בלוס גאטוס. הביוגרפיה האחרונה שלו, "ליצן קדוש" מאת וויליאם פלאמר, פורסמה ב-1981.
ונחזור לרגע (אמרתי לכם שבסוף, אולי, תבינו) לספריית השגרירות האמריקנית ברחוב הירקון, שהכניסה את ניל קאסידי לחיי. דין מוריארטרי, גיבור ספרו של ג'ק קרואק (שמאוחר יותר התברר לי כבן דמותו של ניל), היה בשבילי מה שטרזן היה כמה שנים קודם לכן. מלך הג'ונגל. מלך הכביש. מלך החופש. האתגר המופלא שהוא עורר בי, לחצות את אמריקה, היה אחת הפנטזיות העיקריות שלי באותה תקופה. מאז הגשמתי אותה יותר מפעם אחת. ממזרח למערב, מצפון לדרום, וכל מיני תחנות מעניינות באמצע. אותו אמצע אמריקני שקאסידי עבר דרכו כל כך הרבה פעמים. יש באמצע הזה הפתעות לא פחות מוזרות מאלה של ניו יורק ולוס אנג'לס. אבל צריך להכיר את הכביש כדי למצוא אותן. בהמון מקומות בדרך הרגשתי את דין מוריארטרי, או הארט קנדי, או קודי, נושף בעורפי. וגאס, סנט לואיס, ניו-אורלינס, סולט-לייק-סיטי, סן אנטוניו, ברקלי, וכמובן סן פרנסיסקו, שהיתה מגרש המשחקים המועדף על שנינו. ובכל נסיעה אני שומע לפחות פעם אחת את "קאסידי" של גרייטפול דד. "שהמלים שלך יהיו שלך", אומר השיר. "אני את שלי גמרתי. אתה ואני, קאסידי".

 
 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

לאן נעלמו הכוכבים?

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות