תפריט עמוד

ואני וקולאשי – מסע שורשים בגאורגיה

ואני וקולאשי – מסע שורשים בגאורגיה

את המסע שלהם בגאורגיה חותמים ננה ואוריאל בביקור בשתי ערים, ואני וקולאשי, שם גדלו הוריה של ננה. הקולות, הריחות, הטעמים והזכרונות מתערבבים יחדיו למסע שורשים מרגש אל עולם יהודי שנעלם כמעט לגמרי מאז עליית יהודי גאורגיה לישראל

ואני וקולאשי הן העיירות בהן גדלו הורי, דודו (1950) ומישיקו (1945), שעלו ארצה בשנת 1972 כשאמי בחודש תשיעי ואני בביטנה (אחי הגדול היה בן שנתיים, ואחי הקטן נולד בארץ אחרי).

סוליקו ומדיקו, אז ועכשיו

אנו מתאכסנים בבית מדיקו וסוליקו בקוטאיסי, העיר המרכזית הקרובה לוואני וקולאשי. אנחנו יוצאים לטייל בעיר בכמה נקודות היסטוריות, ביניהן כנסיית גלאטי ובית הכנסת, וחוזרים לגלות ששאר האורחים ממתינים לנו לארוחת ערב. סוליקו בהצגת יחיד של יין וסיפורים. מדיקו בעברה רקדנית שפרשה בשל פציעה בגב ועוסקת בכוריאוגרפיה ואירוח. סוליקו מוביל אותנו אל מרתף היקב הקטן שלו ומחלק טעימות תוך כדי הסברים. בארוחה שף איטלקי צעיר מזוקן ונעים לשיחה (באנגלית רצוצה) יושב לצדנו, לידו יפני שטייל בקווקז הגדול חודשים רבים, בחור צרפתי עם חברתו התורכית ועוד זוג יפנים שגם הנעימו על הפסנתר. האירוח לבבי וחם. סוליקו שולף תמונות שלהם עם אורחים ממדינות רבות, ובהן תמונות פורטרט של סוליקו ומדיקו מלפני ארבעים שנה.

אוריאל וננה על רקע נופייה של קוטאיסי מגג ביתם של סוליקו ומדיקו

הבית ברחוב לניני 38
בוקר יום שישי. קו שלושים וארבע לתחנת האוטובוסים המרכזית ומשם לוואני, לבית בו גדלה אמי ברחוב לניני 38. גברת ברחוב מפנה אותנו לאדם לבוש בחליפה בלויה ומדבר בקולי קולות. "אני מחפשת את ביתה של אמי שגרה פה בעבר, אולי אתה מכיר את הרחוב?" הוא שואל פרטים על משפחתי ומזמין ללכת בעקבותיו. קולו רם והוא חוזר על משפטיו ללא הרף. עוברים ושבים מסתכלים ומגחכים… זה כנראה שוטה הכפר. אנחנו מתקדמים ממנו הלאה כי אנחנו לא מבינים אותו, ולא כל כך נעים. הוא ממשיך ללכת בעקבותינו, ממלמל לעצמו את מעט הפרטים שדיברנו, מנסה להיזכר ושואל שאלות…. לבסוף הצלחנו לחמוק ממנו.

תחנת האוטובוסים בקוטאיסי

נעצרנו ליד מספר גברים מחוץ לבניין העירייה. "אני מנסה לאתר את בית אמי, דודו פפיאשוילי, הבת של דתו ודינה פפיאשוילי". המלטי, אחד הגברים, נזכר: למד איתי בכיתה אבולי פפיאשוילי, בחור גבוה, רזה, ושחום. "אבולי זה דוד שלי!" אני אומרת. המלטי מסיע אותנו להמשך הרחוב ומצביע על הבית, הוא מספר שהיה חבר קרוב של אבולי, וביקר שם המון. בקומה התחתונה מכולת. החנוונית, שיערה בלונד זהוב צבוע על שיערה הכהה. אישה גדולה, לבושה בקרדיגן כחול עם פסים, מעל שמלה מנומרת.

התקשרתי לאמי ששוחחה עם המלטי והחנוונית, אין ספק, זה הבית. הסיפורים והזיכרונות מהילדות מציפים אותי. סבתי האהובה, זכרה לברכה, סיפרה לי על הבית הזה בלי סוף. רק לפני שנה, בערב ליל הסדר, היא עוד סיפרה לנו סיפורים על הבית ועל המשפחה וצחקנו… חודשים מספר לאחר מכן הלכה לעולמה. כעת אני בביתה. אני מדמיינת את אמי רצה ברחובות וואני בילדותה, צוחקת ומאושרת עם דודיי וכל בני המשפחה. מול הבית, מסביר המלטי, הבית של דוד אשר ודודה ראיסה. רוצה לרוץ לסבתא ולומר לה, "חזרתי לבית שלך סבתא, ראיתי, נגעתי בסיפורים שלך לרגע, לשבריר של שנייה הייתי איתכם שם, בביתך, בוואני. בגיאורגיה. שֶן סָקַארֲטוולושִי, צֶ'מו סָחֲוַורֶאלו בֶבִייֳה" (בגיאורגיה שלך, סבתא אהובה שלי).

בית אמה של ננה בוואני

המלטי מתקשר לאביו, אולי יצליח להיזכר בפרטים נוספים מאותה תקופה. החנוונית: "אתה יודע מי יוכל לעזור בוודאות? קירילה. הוא זוכר הכל לפרטי פרטים". "רעיון מצוין", אמר המלטי והוביל אותנו ברחוב לקירילה. המלטי קורא לו מרחוק: "קירילה, בדיוק אותך אנחנו מחפשים". אוריאל ואני לא מאמינים – זה שוב שוטה הכפר. קירילה ניגש וממלמל את שמה של אמי ושל סבתי ואומר: "הלכתי הביתה, אכלתי לחם וענבים ונזכרתי בכל. את הבת של דודו פפיאשוילי, סבתא שלך זו דינה פפיאשוילי, סבא שלך זה דתו פפיאשוילי, הוא היה פרטיזן במלחמת העולם השנייה ומת בכלא בגלל הלשנה של הנאצים. דוד שלך, יש לו שני שמות, צ'אצ'ו ורפאל". כן, זו המשפחה שלי!

קירילה (אספרגר? הוא מזכיר את דאסטין הופמן בסרט "איש הגשם") ממלמל עוד ועוד פרטים. הוא מסביר לנו על הבית שהיה לעומת הבית שישנו, על הבית של אהודיה, דודה של אמי, וחוזר על הפרטים "אז את הבת של דודו?? הנכדה של דינה! כן, אני זוכר הכל, המוח שלי הוא כמו 'קומפיוטר'. לא שוכח אף פרט. רק קצת לחם וענבים ותראי איך אני זוכר הכל. הדוד השני שלך, אִילו, הוא מהנדס. הוא למד בטביליסי. בואו, אני אפגיש אתכם עם חָחַאִייֳה, היהודי האחרון שנשאר בוואני ובדרך אראה לך עוד בית של הדוד של אמא שלך. את יודעת שהוא היה רופא?!"


המלטי, קירילה והחנוונית מעלים נשכחות

היהודי האחרון בוואני
הלכנו בעקבות קירילה לכיוון השוק, לפגוש את חחאייה, היהודי האחרון בוואני, שמחזיק במפתחות בית הכנסת. השוק, הצבעים, הריחות, צעקות הרוכלים, המבטים שלהם, החיוך שחושף מחסור בשיניים. המצלמה מתעדת והמקומיים מתמסרים לצילום. קירילה מספר מי אנחנו והשוק הומה, נוצרת התקהלות סביבנו. אנחנו מתקבלים בחמימות ובחיוכים, נשאלים בסקרנות עוד ועוד שאלות על ידי הרוכלים.

אחרי דקות ספורות הגענו לחחאייה, חירש אילם, על אוזנו עגיל וקסקט שחור לראשו, מוכר צנצנות וגרעינים. קירילה מסביר לו בשפת הסימנים מי אנחנו וחחאייה ממהר לארוז ולסגור את הדוכן שלו, ובתנועות מבולבלות ממהר לקחת אותנו לבית הכנסת. הוא רץ לקשור את עגלת המכירה שלו ומסמן לנו להמתין ליד בית הכנסת.

רוכלת בשוק בוואני מציעה את מרכולתה

ליד בית הכנסת, מהבית ממול יוצאת זקנה, סנטוריונית, מתעניינת, מבקשת שנמתין ואולי ניכנס לבקר, נכנסת לכיוון חצר הבית וחוזרת באיטיות ואשכול ענבים מגפנה בידיה.

חחאייה מגיע עם כלב שחור. בתוך בית הכנסת שולחנות וספסלי ישיבה בערימה במרכז. היכן ספרי הקודש? אוריאל מגיע לפרוכת. מנשק. מסיט במהירות. פותח. רק כיסויי הספרים נמצאים. הכל מאובק. מצב בית הכנסת רע, באין קהילה מתפקדת. במקומות רבים אחרים בגיאורגיה הסובייטים הסבו בתי כנסת לצרכים אחרים, כאן העזובה שולטת אבל לפחות נשאר זכר לבית הכנסת. חחאייה מושך אחריו, בוא, בוא, "הלך" הוא מסמן בידיו. בבית הכנסת הצמוד, מאובק, ישנם סידורים ישנים מישראל, מוורשה… התולעים מכרסמות בספרים. "מה עם גניזה?" אוריאל שואל אותו, לא משוכנע שהוא מבין. קירילה מנסה למשוך הלאה, החוצה, חחאייה מסמן "עזוב…". אוריאל חוזר לצלם ולמשש ולפתוח. לקרוא ולצלם. את ספר התהילים היחיד שאין בו פגם, אוריאל שואל אם יוכל לקחת לארץ, "תיקח, תיקח", מסמן חחאייה.

מקומיות בשוק מחייכות למצלמה

בדרך החוצה חחאייה עוצר רגע, מרים מכסה מהאדמה, פותח ברז מים. נטילת ידיים. כמו ביציאה מבית עלמין. הכלב קשור בתוך בית הכנסת, חחאייה מסמן שיחזור לקחת אותו מאוחר יותר. אנו מבקשים שיצטרף אלינו לקידוש ליל שבת, ניקח ונחזיר אותך אנחנו מסבירים. קירילה: "הוא לא יבוא, הוא אף פעם אינו יוצא מוואני. עזבו. אנחנו חברים שלו. אנחנו דואגים לו כמו משפחה. הוא אף פעם לא לבד. הוא מוקף אנשים כל הזמן. אל תדאגו לו. הוא לא מוכן לעזוב את וואני אף לא לרגע".

אימי מספרת שבזמן העלייה הגדולה של יהודי בריה"מ לישראל, בתחילת שנות השבעים (בה עלו גם הוריי ארצה) עלתה המשפחה של חחאייה יחד איתו לישראל. הוא נשאר ימים ספורים בארץ ו"ברח" חזרה לוואני, עיר הולדתו. "אני זוכרת את חחאייה ואת אחיו, מניחים את הגבינות בפתח דלת ביתנו, כשהיינו ילדים (היו להם שתי עיזים והם חבצו גבינות לפרנסתם). הוא העריץ את אחי, צ'אצ'ו, שהצטיין במשחקי הכדורגל בשכונה, כולם קראו לו 'פלה' על שם שחקן הכדורגל האגדי וחחאייה היה הולך אחריו, בעיניים נוצצות".

חחאייה בבית הכנסת

יום שישי בצהריים בוואני, ישראלי וישראלית גיאורגית, קירילה המטורף שלא מפסיק לחזור על דבריו שוב ושוב בקולי קולות וחחאייה היהודי האחרון בוואני שלא שומע ולא מדבר. קירילה מוביל לביתם של שותא ונאירה, בת דודתה של אימי. "שותא הרופא", הוא מודיע בצעקה ומצביע על דרך כורכר, "הוא ונאירה התחתנו כאן והתהלכו בליל הכלולות שלהם בשביל הזה כשכמאה מאנשי העיירה צועדים אחריהם בהילולה ובשמחה".

בדרך חזרה לתחנת האוטובוסים כבר שלוש אחר הצהריים. אנחנו קונים לוביאני, ומזמינים גם את קירילה וחחאייה. קירילה: "מה פתאום! לא, לא, אינני רוצה. מה פתאום!". חחאייה שמח. הגענו לתחנת האוטובוסים וחיכינו למרשרוטקה שתיקח אותנו לקולאשי, לכפר של אבי. חחאייה מסמן להמתין. אחרי כמה שניות הוא חוזר ובידיו שקית וופלים. הוא מוסר לנו את השקית ומסמן לאכול. בינתיים, שקית הלוביאני שקנינו לו עוברת לידיו של קירילה, שאוכל את הוופלים ומיד לאחריהם מחסל את הלוביאני. חחאייה כמעט ולא אוכל כלום.

אוריאל קורא בספרי התורה בבית הכנסת הנטוש עם חחאייה וקירילה

אחרי המתנה ממושכת למרשרוטקה החלטנו שמונית לקולאשי עדיפה. קירילה מכוון לעבר מונית בעודו חוסם בגופו את הנהגים שצובאים עלינו, שואלים לאן. הוא צועק ורב, נחוש לקבוע מי יהיה הנהג, ושהתשלום יהיה סביר. הוא לא מתרגש מאף אחד. לפתע הוא נעצר וצועק: "אני לא מוכן כך. שאף אחד לא יפריע לי כעת, אחרת אני לא זז מפה מילימטר". הם מפנים דרך, אנחנו אחרי קירילה שמוביל אותנו למונית של גִיה, שמסיע אותנו לקולאשי.

"תצלמו אותי"' מבקש האיש בתמונה, חחאייה מחייך מאחור

הסיפור של אבא: מפעל הבדים של דוד אהודיה
1971 – אבא מספר – מול השוק בוואני, צמוד לכיכר, מפעל לייצור בדים בו דוד אהודיה (הדוד של אמך) היה אחד ממנהלי העבודה. הוא סידר לי את העבודה מיד לאחר שהתחתנו. שמתי לב שחלק מהגזרנים גוזרים בכוונה כך שבד רב נזרק לפח. הם מועלים באמונו של אהודיה ואני חייב לו (גם על העבודה וגם על העלאת משכורת משמעותית), נשארתי בסיום המשמרת לספר לו זאת. אהודיה טפח בראשו ואמר "אוי ואבוי".

כמה ימים אחר כך אהודיה, והמנהלים האחרים התכנסו לישיבה ארוכה ובסיומה הודיעו על שינויים שעיקרם פיקוח צמוד על כל עובד. לעובדים ברור היה שאני מעורב. אקרואייה, אחד העובדים המועלים (אח של קירילה) החל מתגרה בי. העובדים האחרים הפרידו. מאוחר יותר, סיימתי לאכול ארוחת צהריים כרגיל בבית חמותי. בדרכי חזרה למפעל, נעצר לידי פיאט ז'יגולי, ושאקרואייה מבקש ממני לעלות לרכב. בתחילה סירבתי לעלות, חשבתי לעצמי, מה הוא כבר יכול לעשות לי, אני משוחרר טרי יחסית, אחרי שלוש שנות שירות בסיביר, גברתי על רבים שניסו להתנכל לי. אעלה לרכב, אשמע מה הוא אומר, אם ינסה להרע לי, אחטיף לו אגרוף ואסיים את העניין.

מקומית שמנסה לעזור באיתור בית אביה של ננה בקולאשי

עליתי לרכב, הוא החל בנסיעה. במקום לפנות שמאלה לכיוון המפעל, הוא המשיך ישר ל"מֳרלבַה" (בתרגום חופשי, מעלה ההר), כפר שכן. בדרך לשם שלף אקדח ואמר לי "עם האקדח הזה אני אעשה לך חור בראש".

"אם לא תוריד את האקדח ותעצור את הרכב, אמא שלך לא תזהה את השרידים שיישארו מהגופה שלך", אמרתי לו.

הוא עצר את הרכב בבהלה ואני חזרתי את כל הדרך ברגל, לפתע עצר לידי רכב נוסף ובו ארבעה פושעים מוואני, "מה היה?", הם שואלים, לא בתמימות. "לא קרה כלום", עניתי וחשבתי לעצמי, בעוד פחות מחודש אני עולה לארץ ישראל עם כל משפחתי, אין טעם לסכן את עצמי ואת משפחתי.

"לא היית ברכב עם שאקרואייה?"

"מה פתאום, מה יש לי לעשות איתו ברכב – אתם רואים שאני הולך הביתה, שלום".

ספרי תורה בבית הכנסת בקולאשי

מאוחר יותר, במפעל, קרא לי בעל המפעל למשרד, ואמר: "מודזגוורשוילי, שמעתי שאתה גיבור". סיפרתי לו את השתלשלות העניינים. חזרתי לעבוד. לאחר מספר דקות הוא קרא לשאקרואייה. במשרד היו גם המנהלים אהודייה, גרי ובוצ'ונה, ומריבה גדולה פרצה. בין שאקרואייה לגרי, היה סכסוך ממושך. שאקרואייה ניסה להערים, ולמעול תחת ההנהלה באמצעות הסתת העובדים וגזירת בדים בזבזנית. בכך הסתיימה הפרשה.

לאן נעלם הבית ברחוב סטלין 22
קולאשי כפרית ויפה. גיה נוהג לרחוב של אבי: "סטלין 22". תחת עץ, חבורת גברים משחקים קלפים. "האם אתם יודעים היכן הבית? הרחובות התחלפו".

"זה כבר לא רחוב סטלין, אך מספר הבית שאתם מחפשים נמצא במורד הרחוב". בהמשך הרחוב אדם בעל עור אסיאתי כהה, עיניו מלוכסנות מעט, שיערו כסוף, הוא נראה כבן שישים, מצביע על בית בהמשך. עצרנו ליד ומתוך הבית יצאה אישה, הסברנו שאנו מחפשים את הבית שאבי גדל בו. היא קראה לאמה שיצאה והתעניינה. אבי שוחח עמה בגיאורגית בטלפון הסלולרי והסביר לה מי הוא ומי המשפחה שלו. "באותו רחוב בו שוכן בית הכנסת", הוא אמר. היא לא זיהתה אך סיפרה ששכנים (נוצרים) מחזיקים במפתח בית הכנסת והקהילה היהודית שעלתה ארצה משלמת להם לשימור בית הכנסת וחצרו. קיבלנו את המפתח מהשכנים ונכנסנו לבית הכנסת שנראה שמור יחסית, בניגוד לבית הכנסת בוואני. שלחנו תמונה לאבי דרך הנייד, "בדיוק משמאל למקום שאתם עומדים, היה המקום הקבוע שלי ושל אבי ז"ל. שם בדיוק ישבנו והתפללנו".

חצר הבית בקולאשי

לאחר כישלונות באיתור וכשלא נותרו אנשים ברחוב, עמדנו לוותר. גיה, הנהג, שנרתם למשימה ונדמה היה שהרגיש שותף במסע השורשים, הקיש על דלת בית גדול ויפה. מתוך הבית יוצאת אישה עגלגלה ונעימת מראה, שיערה השחור צמוד לראשה וכולה לבושה שחורים. בידה מקל הליכה מענף. אחרי כמה רגעי שיחה עם אבי בסלולר הבעת פניה משתנה, כן, היא מכירה, היא זוכרת. השיחה עם אבי נרגשת וקולחת והיא מפנה אותנו לעבר מה שהיה ביתו. הבית גדול והחצר רחבת היקף, בשטח הבית חונה מרשרוטקה. בעל הבית יוצא ומאזין לסיפור. הוא משוחח עם אבי בטלפון, וכעבור רגעים אחדים מכיר ונזכר. "בית אביך נהרס, ובמקומו נבנה בית חדש", הוא מספר. הוא מסביר לנו איך נראו הבתים קודם, מה נהרס ומה נבנה. "כשתגיע לבקר בגיאורגיה, אתה מוזמן לביתי שנבנה על בית ילדותך", הוא אומר לאבי בטלפון.

חזרנו לקוטאיסי, זה יום שישי והחלטנו לבקר בבית הכנסת. הקהילה המקומית מבוגרת ואינה שורדת, וקשה להשיג מניין, גם כי חלק מהיהודים עדיין בעבודה בשעות אלו. אוריאל הצטרף למניין והמתפללים המעטים שהיו בבית הכנסת שמחו על כך ומיהרו לתת לו כיפה וסידור.

בעל הבית משוחח עם אביה של ננה ומזמין אותו לביקור

הוריי חיים בארץ כבר מעל ארבעים שנה. השורשים ההם שלנו הולכים ונעלמים. קהילות הולכות ונמחקות ואותן קהילות הופכות לקהילות חדשות בארץ. הילדים שלנו יגדלו עם סיפורים מכאן, והדים רחוקים על תרבות שלמה שהתקיימה בתפוצות. אנחנו מתערבים ומשתרגים זה בזה ועירוב התפוצות מביא לעמעום סיפוריהם הנפרדים. רגעים אחרונים בקהילות האלו מזכירות לנו את השינוי הזה שקורה.

מסע השורשים שלי התחיל בהצעה של אוריאל. כמו גם הרעיון לכתוב אותו. כבר בתחילת המסע הוא שלף מחברות ועטים ואמר לי – "כותבים".
"כותבים מה?", שאלתי.
"כותבים יומן מסע".

אוריאל וננה משיקים לחיים עם סוליקו בכוסות גיאורגיות מסורתיות עשויות קרני שור

המסע הזה היה משמעותי וייחודי עבורי גם בשל היותו מסע אל נבכי עברי וגם בגלל שנסעתי אליו עם אוריאל. הוא התחבר בטבעיות שכזאת לאנשים, לריחות ולטעמים שעיצבו את מי שאני ומהווים חלק נכבד מהזהות שלי. התעניין וחקר לעומק את התרבות וההיסטוריה של גאורגיה בכלל ושל יהודי גאורגיה בפרט ובכך העשיר רבות את הכתיבה שלנו, מעבר לשפה העשירה ולסגנון הייחודיים לו. המסע המשותף הביא אותנו למלאכת הכתיבה בקאנון, שהייתה עבורנו חוויה מעצימה בפני עצמה, והשאיר אצלנו טעם של עוד.

פרקים נוספים מיומן המסע של ננה ואוריאל:

סיפור מסע: גאורגיה אהובתי
סיפור מסע: גאורגיה אהובתי
ננה בן נביא ואוריאל בן  | צילום: אוריאל בן
זה התחיל בהחלטה ספונטנית, מהיום למחר, לצאת למסע ארוך בגאורגיה. ננה ואוריאל גילו ארץ מרגשת, מרתקת, נוגעת בנימי הלב. הדרך לא תמיד היתה קלה, כמו בפעם שבה הלכו לאיבוד ביער ונהמות הדובים לא בישרו טובות. פרק מיומן מסע אישי

מסע בגאורגיה – מפלים, מגדלים וסוסים
מסע בגאורגיה – מפלים, מגדלים וסוסים
ננה בן נביא ואוריאל בן  | צילום: אוריאל בן
ננה ואוריאל ממשיכים לטייל בגאורגיה, וככל שהזמן עובר הם מגלים יותר ויותר את יופיים של הנופים ואת חומם של האנשים. מפגשים בלתי אמצעיים, טיולים רגליים ופיקניקים בחיק הטבע. סיפור מסע, חלק ב'

עוד על טיול בגאורגיה

 

האם היית ביעד הזה?

  • 2

    כן הייתי

  • 4

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *