תפריט עמוד

ואן אמון – הנוסע הראשון

ואן אמון – הנוסע הראשון

אחרים אמנם יצאו לדרך לפני הכהן המצרי ואן אמון, אבל המגילה שנושאת את שמו, ובה תיאורי מסע צבעוניים, מקנה לו זכות ראשונים. דבי הרשמן מביאה את דיוקנו של הנוסע העתיק מכולם ומה שאפשר ללמוד ממנו ומכתיבתו על אלה שהולכים עדיין בעקבותיו

ואן אמון עזב מאחוריו בית נוח וג'וב טוב כשיצא לדרכו לבדו, ללא תעודות ומלווים. הוא נשדד בפלשתינה, נחשד בריגול בלבנון, ובקפרי סין פגש ביפהפייה
מסתורית שהצילה את חייו. את עלילותיו פירסם ביומן שהפך לרב מכר. רבים סבורים שהיצירה הפופולרית הזו, "מגילת ואן אמון", היא סוג של סיפורת, או למצער דו"ח מפוקפק של שליח ערמומי, שנאלץ להסביר לשולחיו לאן נעלם הכסף שנטל ומדוע איחר בשנתיים תמימות לשוב ממשימתו. אף על פי כן, משלימים הפרטים המדיניים והתיאורים הגיאוגרפיים הססגוניים את הפסיפס הארכיאולוגי של העולם העתיק המצוי בידינו, ובזכותם נחשב ואן אמון, כוהן מצרי שיצא למסעותיו לפני למעלה מ-3,000 שנה, לראשון הנוסעים הידועים בהיסטוריה.
המצרים הקדמונים היו ממציאיו של הז'אנר הידוע בעת המודרנית כספרות מסעות. אלף שנה לפני שנסע ואן אמון למרחקים כדי להביא את קורות הארזים לספינתו של האל, הועלו על הכתב קורותיו של סינוואה, פקיד מצרי מבית המלוכה, שהפך לגולה פוליטי ומצא מקלט מדיני ב"ארץ קדם", אי שם בעבר הירדן. העותקים הרבים של זכרונותיו, שנתגלו בבתי הספר לסופרים ברחבי מצרים, מעידים על ההצלחה של ספרות המסעות בקרב קהל הקוראים בכל הדורות. למרות שסינוואה היה גולה פוליטי, נוסע בעל כורחו שלא הרחיק לנדוד, מכילים זכרונותיו את יסודות הז'אנר – מפגש אישי וחווייתי, המתואר בגוף ראשון, עם נופים אחרים, שבטים אקזוטיים, אורחות חיים ומנהגים שונים ומשונים. לא נפקד מקומם של הרפתקאות, סכנות ואפילו רומנים. תיאורי מסע גודשים גם את "פפירום אנסטסי", מדריך הטיולים הקדום ביותר בעולם, ששימש את שליחי פרעה במשימותיהם מעבר לים.
אבות הז'אנר היו בעצם פטריוטים נלהבים שלא ראו טעם רב במסעות לחו"ל. הגיאוגרפיה של מצרים, שהיתה ממלכה אדירה המבודדת משכניה על ידי המדבר והים, העניקה למצרים הקדמונים את ההשקפה שמולדתם שוכנת במרכז העולם. בשפתם שימשה מלה אחת ל"ארץ" מצרים ול"ארץ" בכלל. הם כינו את ארצם, מישור של אדמה כהה ופוריה, בשם ה"אדמה השחורה" ( ). ארצות זרות נקראו "האדמה האדומה" ( ), סימן ששימש לציון רמה צחיחה או מדבר. הרגשת העליונות, שנבעה מהמאפיינים הגיאוגרפיים, נסתייעה בידיעה שלארצות השכנות תרבות וטכנולוגיה מפותחות פחות מאלה של הציוויליזציה המצרית עתיקת היומין. יוון והממלכות הגדולות של מספוטמיה היו רחוקות מדי לצורך השוואה של ממש, ואילו השכנים הלובים, הנובים והאסייתים חיו בצל השפעתה התרבותית והכלכלית של מצרים או בהנהגתה המדינית. המימרה המצרית העתיקה, "מי ששתה ממי היאור לא ירווה שוב צמאונו בנהר אחר", היתה במשך אלפי שנים ביטוי סמלי לבדלנות שמחה בחלקה.
ואן אמון, כוהן לא זוטר במקדש אמון, שהיה האל החשוב ביותר בפנתיאון המצרי, נולד וגדל חדור בהרגשת העליונות המצרית. על רקע זה אפשר להבין את התנהגותו וחלק מתגובותיו במהלך המסע. ההבדל בינו לבין קודמיו, השוני שעשה אותם לכותבי מסעות ואותו לנוסע, היא כנראה העובדה שבעת שיצא הוא לדרכו הגיעה מצרים כבר לגבול יכולתה הצבאית והמדינית. האימפריה האדירה שהקימו פרעוני "הממלכה החדשה" באסיה התפוררה למדינות קטנות ועצמאיות. סכסוכים מבית החלישו את כוחה של מצרים. על השלטון ומוקדי ההשפעה התמודדו אז הכוהן הגדול חריחור, פטרונו של ואן אמון והשליט בפועל על מצרים העליונה, ונסו-בא-נב-דד ורעייתו תנת-אמון, מושלי צוען ומצרים התחתונה. לפרעה הרשמי, רעמסס ה-11, אין אף רמז במגילה.

השליחות
בניגוד לנוסעים מאוחרים יותר ובני זמננו, המקפידים על יחסי ציבור ופרסום, לא הותיר לנו ואן אמון פרטים אישיים רבים, ואפילו לא תיאור של דמותו. אך זו עולה, תוססת וחיה, ממגילתו. מאחר שנשלח למשימתו על ידי חריחור, גדול כוהני מצרים בכבודו ובעצמו, כשהתואר "זקן האולם אשר לאמון" מתנוסס ליד שמו, אפשר לשער שוָאן אמון היה בן למשפחת כוהנים בעלת מוניטין ונכסים, משכיל ובקי בהוויות העולם. שנות הכשרתו הארוכות במקדש כללו ודאי פיתוח כישורים גופניים, מנטליים ורוחניים מיוחדים. באותם ימים היה כנראה בשנות הארבעים המוקדמות לחייו, מבוגר דיו לכהונתו הרמה וצעיר במידה המתחייבת מקשיי הדרך. בדומה למצרים אחרים בני מעמדו, שאת דיוקנותיהם אנחנו מכירים מציורי הקיר העתיקים, היה ואן אמון שחום, בעל קומה בינונית ומבנה גוף צר, גלוח ראש, ככל כוהני מצרים, שנהגו לגלח את שיער גופם וראשם, כולל הגבות והריסים. גם כשיצא למסע נטל עימו את פסל האל והדעת נותנת שהקפיד ללבוש את לבוש הכוהנים, אזור חלציים קצר ולבן, עשוי בד.
ואן אמון נשלח על ידי פטרונו לגבָל שבלבנון לרכוש ארזים עבור ספינת הקודש "הסירה הגדולה והמפוארת אשר לאמון רע מלך האלים". בספינה זו נישא אמון בחגיגה השנתית החשובה והציורית מכולן. כל שנה, בעת גאות היאור, יצא האל למסע שיט בחברת כוהניו, מלווים במאות אלפי מאמינים מריעים על גדות הנהר. המסע התנהל ממקדשו הלאומי בכרנך בואכה מקדשו הלאומי הקטן בלוקסור, שם היה מתאחד עם בת זוגו האלוהית, האלה מות. על אף חשיבות שליחותו, עיכבו אותו נס-בא-נב-דד ותנת-אמון, מושלי מצרים התחתונה, במשך כמה חודשים בצוען ונטלו את תעודותיו.
נחוש בדעתו, ללא מכתבי המלצה, אישורי מעבר, מנחות למארחיו וכוח ליווי חמוש כמקובל, עולה ואן אמון לספינתו של רב החובל מנגאבתי ופניו אל "הים הגדול". באותם זמנים נמשכה הדרך מהדלתה של הנילוס במצרים ועד לגבל, עיר נמל בינלאומית שבצפון החוף הלבנוני, פרק זמן שבין ארבעה ימים לשבועיים. אבל מנגאבתי, שקיבל כנראה הוראות מצוען, עשה כמיטב יכולתו כדי שואן אמון לא יגיע לגבל. בנמל דאר (טנטורה של ימינו?) נעלם באורח מסתורי כספו של ואן אמון. הגנב הצליח להימלט ולמרות מאמציו של השליט המקומי לא נתפס מעולם.
מצויד במטעניו התרבותיים ובכישוריו האישיים בלבד, נטול זהות וממון, הופך ואן אמון משליח רם מעלה לתייר, מכוהן לנוסע.

אשף התחבולות
המצרים, היוונים, המנואים, הכנענים והעברים שישבו סביב אגן הים התיכון השתמשו בנתיביו עוד בשחר ההיסטוריה כדרך רחבה אל העולם. מתעודות אחרות המצויות בידינו ידוע כי בזמנו של ואן אמון, ראשית תקופת הברזל, הפליגו ב"ים הגדול" כלי שיט שהיו מצוידים אמנם במפרש פשוט אך אורכם הגיע ל-50 מטר וקיבולם עד ל-500 טון (בדרכי היבשה היה מטען כזה מחייב מאות בהמות משא ומלווים, שנאלצו לעבור בארצות ניכר, לשלם מיסי מעבר ולהתמודד עם תלאות ושודדים במשך שבועות רבים). לאחת מהספינות האלה, שפניה לצור שבדרום הלבנון, מתגנב ואן אמון. הוא גונב את הכסף הנחוץ לו להמשך מסעו מבעלי הספינה הפלישתים וממשיך בדרכו לגבל.
מאחר שהפך לעבריין נמלט ול"פרסונה-נון-גרטה" בכנען, שוהה ואן אמון באוהל על שפת הים. לתיאור המקום הוא משתמש בצירוף הלשוני השמי-מערבי "שפת הים" ולאורך המגילה אפשר למצוא צירופים שמיים אחרים המעידים על החשיפה לתרבות הזרה וההשפעות של המגעים האנושיים שהשפיעו ודאי לא רק על סגנון הכתיבה. ובכל זאת, בהיותו נוסע ולא מהגר, שומר ואן אמון במהלך המסע כולו על מאפייני תרבותו ותפיסת עולמו, לפעמים עד כדי התנשאות ויוהרה. דומה שרק הקשרים האנושיים שהוא מצליח ליצור עם המקומיים גורמים לו לוותר על מקצת מדעותיו הקדומות.
ואן אמון מפגין מגוון תחבולות החושפות את כישוריו הפסיכולוגיים, את ערמומיותו הטבעית ואת מיומנויותיו העל-טבעיות ומצליח להתקבל לראיון אצל מלך גבל. "ומצאתיו יושב בעלייתו, כשגבו לחלון, כך שגלי הים הסורי הגדול נראו כמתנפצים על עורפו", מתמוגג ואן אמון בקטע הנראה כאילו נלקח ממגאזין גיאוגרפי. המלך, זאכר בעל, חושד בו שאיננו אלא מתחזה או מרגל שנשלח לחשוף את מסתרי החבר: ברית סוחרים שבראשה עמדו מושלי ערי החוף ושותפיהם, אצולת מסחר של בוני אוניות ובעלי מספנות, ששלטו במסחר הבינלאומי ובתעשיות הקשורות בו באמצעות חוק ימי משותף. עד מהרה ילמד ואן אמון עוצמה זו על בשרו: המושל הפלישתי שולח אחת-עשרה אוניות כדי לעצרו ולהשיב את הכסף שגזל.

בארץ אל השמש
לא נקדים מאוחר למוקדם. בטרם הגיע "משמר החופים" של החבר, שיכנע ואן אמון את זאכר בעל לספק לו את הארזים הנכספים. איזור הלבנון היה אחד מגלילותיה של "תא-נתג'ר" המיתולוגית, היא "ארץ האל". מקום שבו, לדעת המצרים הקדומים, עלה כל בוקר אל השמש הצעיר בתפארת עלומיו. ארצות הניכר שבמזרח היו אמנם הרריות וגשומות מדי לטעמם, מוכות ערפילים ומאוכלסות ב"תושבי רתנו (כנען) העלובה", אבל שכנו במבוא השמש ושם גדלו "ברוש, ארז ותדהר… כל העצים הטובים אשר לארץ האל".
בתחילה הציע ואן אמון הנדיב למלך כתמורה לארזים אבן שעליה יהיו חקוקים מעשיו הטובים וחמישים שנה כתוספת לגילו. העסקה הסתיימה בדרך מקובלת יותר: זהב, כסף, בגדי מלכות (עשר חבילות של עשר אמות כל אחת), פפירוסים (חמש מאות), עדשים (עשרה שקים) ודגים. כל אלה, סבור ואן אמון, יסללו עבורו את הדרך בחזרה לנמל היעד בדלתה של הנילוס. אבל כריתת הארזים והוויכוחים התיאולוגיים עם זאכר בעל נמשכו עוד שנה תמימה. "ואומר אליו: הלוא תראה את הציפורים היורדות שנית מצרימה? ראה אותן, הנה הן נעות למים הקרים, עד מתי אהיה עזוב פה?" מתייפח הכוהן המצרי באוזני אינטלקטואל מקומי, סופר המלך, ומנסה לשווא להתנחם בזרועותיה של משוררת מצרית השוהה בגבל.
כנוסעים רבים אחריו, שוכח ואן אמון לפתע כי היה זה הוא בעצם שהתעקש לצאת למסע, כנגד כל הסיכויים. שיכול היה לשוב על עקבותיו פעמים רבות ובחר תמיד לנסוע אל היעד הבא, מארץ לארץ, לעיר זרה זו או אחרת, אל הבלתי נודע. אולי היו אלה הציפורים שהזכירו לו את הבית – ריחות וקולות, צליליה של שפה מוכרת, אנשים שאהב, ולא אותם עוברי אורח, רעים לרגע, שפגש במהלך השנים הארוכות בדרכים.
כאשר נדמה שבא הקץ למצוקותיו (ולמסעו), נאלץ ואן אמון לעזוב את נמל גבל בטרם שחר. הספינה העמוסה בקורות הארזים שהעניק לו המלך, שסירב להסגירו לאויביו, נרדפה על ידי אוניות משטרת החבר. תיאור המרדף הדרמטי מסתיים בארמונה של מלכת קפריסין. כאן נסתיימה או נקרעה המגילה. לא ידוע כיצד חזר ואן אמון לביתו, או שמא, לראשונה בתולדותיו הכתובים של האדם, לא היתה חשיבות לשיבה אל המציאות המוכרת והידועה. דומה שואן אמון עצמו, או המחבר העתיק, הכיר בהווייתו כנוסע והעדיף להשאיר אותו במחוזות המסע. וההמשך יבוא, מרמז הסופר הקדום, ואולי היה זה הכוהן הרואה את הנולד: צאצאיו של ואן אמון, הנוסעים הנצחיים, עדיין הולכים ובאים בנתיבי העולם.

היה או לא היה
מגילת ואן אמון היא כנראה לא תעודה היסטורית של ממש, אלא סאטירה ספרותית או ביקורת חברתית-מדינית נוקבת. ובכל זאת, לדעת חוקרים רבים, מדובר במסמך נדיר בעל חשיבות היסטורית, שכתב שליח או סופר שהכיר היטב את נתיבי הים התיכון ואת קשרי הגומלין, שהיו כבר אז מפותחים מאוד, בין ערי הנמל, בעיקר במזרח הים התיכון, לפני 3,000 שנה.
למספר אישים הנזכרים במגילה ולמקצת מהמאורעות בסיס עובדתי. בחפירות גבל נתגלו שרידים מעטים מתקופת הברזל וידיעותינו על תולדות העיר באותם ימים מצטמצמות לרשימה קטועה וחלקית ביותר של שמות מלכים. למותר לציין שזאכר בעל לא נמנה עמהם, כך שלא ידוע עדיין אם פגש אי פעם מלך גבל בכוהן מצרי ששמו ואן אמון. אבל באישיותו הסוערת וההרפתקנית, בקסמו ובתושייתו, בהתנשאותו היהירה, אך גם ברגישותו ובכושר ההתבוננות שלו, מגלם הנוסע הראשון הזה המתועד בכתובים את כל הנוסעים העתידים לבוא. הוא הארכיטיפ והאב הרוחני של הרודוטוס, מרקו פולו ואבן בטוטה.
בדיוקנו של ואן אמון ובמגילתו אפשר למצוא את כל המרכיבים שהסעירו דורות רבים של קוראים ו"מטיילי כורסה" שהפכו את הנוסעים האלה למיתוסים רומנטיים, לסלברטיז ולחביבי המו"לים והתקשורת. מקצת התיאורים שב"מגילת ואן אמון" טומנים בחובם את "סיפורי מרקו פולו" ואחרים, במיוחד הקטעים שעל גבול הפלילי מבשרים את "מסעותי עם דודתי" של גרהם גרין.
אך בכל זאת נדמה שהנוסע העתיק מכולם, שהעדיף להתמקד בתיאור המגעים האישיים והאנושיים, מזכיר לנו יותר את ג'ק קרואק, מחבר המסעות המיתולוגי של אמריקה בשנות ה-60 של המאה ה-20. "הדרכים בעצם לא עשויות מאספלט", כותב קרואק ב"בדרכים", ספרו המפורסם מכולם, "אלא מהאנשים שאנו פוגשים". והאנשים הנוסעים האלה, בני כל הזמנים, לא יהיו לעולם בעיני דווקא מי שהרחיקו לנדוד, טיפסו בהרים, צלחו נהרות או ביקרו במקומות נידחים, אלא כל אותם שהשכילו להפוך את מסעותיהם למפגשים.

____
 איור: אבנר כץ עבור מסע אחר

האם היית ביעד הזה?

  • 1

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות