תפריט עמוד

ואדי נתרון – מנזרים קופטיים במצרים

ואדי נתרון – מנזרים קופטיים במצרים

המנזרים העתיקים של הנוצרים הקופטים בוואדי נתרון שבמצרים משמרים את הדת ששלטה פעם בארץ כולה. צוות "מסע אחר" יצא אל המנזרים בוואדי נתרון, לבחון את אופיה המיוחד של הנצרות הקופטית ואת חיי הנזירים במדבר

ביום ששמענו לראשונה על אבּוּנָה קָרָנוֹס ממנזר בָרָמוּס היה חם ולח בקהיר. המוני אדם עברו בכיכר תָ'חְרִיר. אשה רעולת פנים נהגה במכונית שחלפה ברחוב תָלָעְתְּ חָארְבְּ, ואלפי מוסלמים אדוקים כרעו לתפילת הצהריים באפלולית הקרירה של תחנת הרכבת בשדרות רעמסס. איש הביטחון של המרכז האקדמי הישראלי דיבר בקול נמוך עם השרוול שלו וקיבל אישור להכניס אותנו. עתה השתרעה העיר המיוזעת מעבר לחלונות הגדולים, המצועפים בווילונות כבדים. המולת הרחוב וצפירת המכוניות נבלעו בקירות העבים של דירת המגורים, המשמשת כנציגות תרבותית ומדעית, מקום מפגש רשמי למחצה לישראלים ומצרים, אנשי רוח ועסקים.
פרופסור עמנואל מרקס, מנהל המרכז האקדמי, היה סבור שבקשה רשמית לביקור במנזרי ואדי נתרון עלולה לעכב אותנו בקהיר כמה ימים, או להידחות בכל מיני תירוצים. הוא נזכר באבונה קרנוס. "זה סיפור על נזיר קופטי שחיפש תלמוד", אמר מרקס, אנתרופולוג שנוהג לדבר כמו מורה זן, ברמזים וחידות. למה תלמוד לנזיר מתבודד במדבר? הוא השיב שמעולם לא שאל אותו, ורשם פתק מקופל בקפידה עם ציור של מפה, "כשתגיעו לשם תקישו על השער ויפתחו לכם".

סמטאות רפאים
בשעת בוקר מוקדמת, לפני שיצאנו לדרכי המדבר בעקבות הנזיר המסתורי, הלכנו לרובע הקופטי שבעיר העתיקה. קהיר עדיין נמה את שנתה, כשהגענו לחורבותיו של המבצר שנבנה על ידי הקיסר אוגוסטוס, כחלק מהביצורים הרומיים לאורך החוף. עיר המבצר הרומית, שנמצאת חמישה קילומטרים מן המקום בו הוקמה קהיר על ידי המוסלמים אלף שנים מאוחר יותר, הפכה לכרך גדול ולמקום קדוש כשהנצרות היתה הדת השלטת במצרים. שרידים וחפצי אמנות קופטית נדירים ביופיים, מהמאה השלישית עד המאה העשירית לספירה, שמורים במוזיאון שלמרגלות המבצר, בניין מרוצף מוזאיקה ומקושט בשכבות עץ מגולפות. החצרות השלוות והגנים הירוקים של המוזיאון היו ריקים. בסמטאות הרפאים של העיר העתיקה מתגוררים הקופטים – מצרים ביוונית – אדוני הארץ בעבר וכיום מיעוט נרדף ועני.
ביקור בכנסיות ששרדו בסמטאות האלה דומה לסיור בין מצבות זיכרון: בכנסיית סרגיוס הקדוש, במקום שעל פי המסורת הסתתרו מריה ויוסף עם ישו הפעוט לאחר שנמלטו מהמלך הורדוס, עורכים פעם בשנה מיסה מיוחדת המציינת את האירוע. לרגלי פסלו של סנט ג'ורג', במנזר הקרוי על שמו, מקיימות הנזירות מדי יום את טקס קשירת השלשלאות, המסמל את רדיפת הנוצרים בימי הכיבוש הרומי. על שרידיה של אחת הכנסיות הקימו היהודים בימי הביניים את בית הכנסת אבן־עזרא. בחצרו נובע מעיין וכאן, על פי האגדות, מצאה בתו של פרעה את משה בתיבה בין קני הסוף, ומריה שאבה מים לרחוץ את ישו. אגדה אחרת, המשותפת ליהודים ולקופטים, מספרת כי הנביא ירמיהו נקבר ליד המעיין הזה.
זכרונות ממקדשים עתיקים השתמרו גם במנהגי הפולחן של הקופטים בעיר העתיקה של קהיר. בכנסיית אל מָוָואלָאכָּה, המוקדשת למריה ומוכרת בשם סִיט מָארִיאָם, השתתפתי פעם בטקס יום ראשון של כפות תמרים. ענני הקטורת אפפו את התהלוכה, שבראשה נישאו האיקונות של המושיע ומריה, כצלמיהם של האלים הקדומים אוֹזִירִיס ואִיזִיס. מלמול הכוהנים, ערפל הקטורת והלפידים, נגינת הצילצלים וקולות הטמבורים הפכו לפתע את הציורים באתרים הארכיאולוגיים שלאורך הנילוס לטקסים מלאי חיים.
הנצרות במצרים, בניגוד לזו שבאירופה, לא היתה ראשיתו של עידן תרבותי חדש: דברי ימיהם של הקופטים היו תקופת מעבר מימי הפרעונים לכיבוש האיסלמי. מי שמתחקה אחר תולדותיהם ורזי דתם דומה לנוסע במכונת הזמן, נישא חזרה לימים שבהם התגוררו אלי מצרים בהיכליהם המקודשים והתהלכו בין החיים והמתים.

תעשיית המוות
המנזרים העתיקים של בני העדה הקופטית נמצאים בוואדי נתרון, כ־100 קילומטרים צפונית־מערבית לקהיר, בעמק מקודש של אגמי מלח, ששימשו את פולחן המוות המצרי. עברנו את הנהר וחלפנו על פני הפירמידות בדרכנו מערבה, למדבר. על פי תפיסת עולמם של המצרים הקדמונים, כשחצינו את הנילוס, עברנו את הגבול בין עולם החיים לעולם המתים.
המצרים האמינו כי ב"ארץ המערב" שוכנים המתים. הגיאוגרפיה המיתית מקורה בגיאוגרפיה הפיזית של מולדתם: איזור שחון, שבמרכזו עובר עורק חיים, הנהר הארוך והעכור. על הגדה המזרחית משתרעת, כרצועה ירוקה, הארץ הנושבת ובמערב – מצוקים ושממה. חייהם של בני האדם עברו עליהם במזרח, שם זורחת השמש, ושם היו הערים והכפרים של עולמם. בגדה שמנגד, במקום בו השמש שוקעת ונעלמת בחשכה, היו הקברים ומקדשי המוות. כשישב המצרי בביתו או בילה במשתה בבית ידידיו, כשעיבד את שדותיו, צד ודג, יכול היה לראות תמיד את משכנות הנצח שמעבר לנהר. השקיעה והזריחה, מחזוריות הגאות והשפל, הסימטריה הגיאוגרפית בין הגדות והעולמות השפיעו על תפיסת עולמם של תושבי מצרים העתיקה: הם ראו את המוות כהמשך החיים בארץ אחרת ואת המתים כשכנים, המתגוררים ממול.
גישתם של המצרים הקדומים לחיים שלאחר החיים היתה שונה בעליל מהשקפתם הקודרת של עמים אחרים. כרואי חשבון המתכננים את יציאתם לגימלאות, טרחו עוד בחייהם להשקיע ולפקח על בניית בתיהם בארץ המערב. הם העסיקו אמנים שקישטו את הקברים, שכרו מראש את שירותיהם של כוהני "קא", שידאגו לסעודותיהם הנצחיות, למדו בעל פה נוסחאות קסם מ"ספר המתים", שנועדו להבטיח את טוהר נשמותיהם בעת שקילת ליבם במאזני האמת של משפט האלים. וכדי שלא ישכחו את הטקסטים האלה, חרטו אותם על קירות הקבר ועל גבי קמיעות יקרים. לאחר מותם היו קרוביהם מוציאים הון עתק על חניטה וטקסי קבורה דרמטיים, כך שהמתים יוכלו להמשיך וליהנות ממנעמי החיים.
האנשים שהתקיימו מתעשיית המוות במצרים העתיקה, כמו חוצבי הקברים והאומנים שעיטרו אותם, התגוררו בארץ המערב. יתרה מזו, נאסר עליהם לעבור את הנהר למחוזות החיים, כדי שלא יגלו לשודדים את מקומם של הקברים, שהכילו אוצרות יקרי ערך. הקבוצה המבודדת ביותר בממלכתו של אנוּבִּיס, האל בעל פני התן ששמר על בית הקברות, היו החונטים. הם עבדו בשירותה של גילדה מקצועית, שהיתה גם מסדר דתי, ומעולם לא העלו על הכתב את סודות החניטה. המידע שהגיע לידינו, מקורו בנוסע היווני וראשון ההיסטוריונים, הרודוטוס. הוא ביקר במצרים במאה החמישית לפני הספירה והצליח לחדור לאוהלי החונטים שבמדבר, לצפות בהם ולתעד את מלאכתם.
הרודוטוס מספר, שכאשר הגיעו האבלים אל האוהלים השחורים, שהיו גדושים בגופות בשלבים שונים של התהליך והדיפו צחנה של מוות וחומרים משמרים, הציעו להם החונטים מספר שיטות לטיפול במתים. השיטה היעילה ביותר היתה גם היקרה ביותר ונמשכה שבעים ימים. במהלכה הורחקו האיברים הפנימיים מהגופה באמצעים כירורגיים, כדי למנוע את רקבונה. העור יובש בשלמותו, ולבסוף נערך אפילו "טיפול קוסמטי", שנועד לשמר את תווי הפנים.
בכל שיטות החניטה השתמשו בנתרן, תרכובת טבעית של מלחים, כחומר חיטוי ושימור. שנים רבות היו החוקרים סבורים שגופות החנוטים הושרו בתמיסת נתרן, אך מתיאוריו של הרודוטוס ומציור נדיר שהתגלה על גבי ארון קבורה עתיק מתברר שהחונטים השתמשו בערימות של גבישי נתרן טבעי. תכונותיו הכימיות המיוחדות של הנתרן, ששימש גם לצורכי פולחן, העניקו לו את שמו, שפירושו במצרית עתיקה "המלח של האלים". את הגבישים הנוצצים של האלמוות הביאו החונטים מוואדי נתרון. שמו של ואדי נתרון, נקרא על שם המלח האלוהי – הנתרן.
מיצירה ספרותית שנכתבה לפני כ־4,000 שנים, וידועה בשם "האיכר צח הלשון", אפשר ללמוד על סחר במטעני נתרן מהעמק המקודש כבר בתקופת הממלכה התיכונה של מצרים, ימי השושלת ה־12 למניין הפרעונים. אלפי שנים לאחר מכן, במאה הרביעית לספירה, כשקראו הנוצרים תיגר על האלים העתיקים, נמלטו רבים מהם למדבר, אל העמק הנעלם של אגמי המלח. במקום שגילו אבותיהם את היהלומים המלוחים, סוד חיי הנצח, הקימו הקופטים את השער למלכות השמים.

בשורת ישו במצרים
רוח חמה נשבה כשנקשנו על שער העץ הישן, המאובק, של דיר אל־בָּרָמוּס, המנזר הנידח והמבודד ביותר בוואדי נתרון. "באתם מירושלים?" שאל אבונה קרנוס. ישבנו על ספסל אבן בגן הקטן הסמוך למנזר, בכניסה למעונם של המועמדים לנזירות ושל החניכים, שעליהם מופקד קרנוס. כמונו, שעשינו את הדרך כדי לספר סיפור על מקום וזמן אחר, כך גם קרנוס שאל את השאלה בעצם כדי לספר סיפור: "מירושלים הגיע למצרים, במחצית השנייה של המאה הראשונה, מרקוס הקדוש, שעשה את דרכו ברגל לאלכסנדריה להביא את בשורתו של ישו לעובדי הכוכבים והמזלות. האיש הראשון שפגש מרקוס היה סנדלר שתיקן את נעליו, שנקרעו בגלל קשיי הדרך. כשהשחיל הסנדלר את החוט במחט, דקר את אצבעו וזעק בכאב לאלוהיו. מרקוס שאל את הסנדלר האם הוא מכיר את האל, והאיש ענה שהוא יודע שהאל קיים, אך אינו יכול לדבר איתו ישירות. שעות רבות דיברו השניים על האל היחיד. בסוף היום ביקש הסנדלר ממרקוס שיטביל אותו ואת בני משפחתו, והם היו הנוצרים הראשונים במצרים".
לפי גירסה אחרת, מספר אבונה קרנוס, ראשוני הנוצרים במצרים היו יהודים מאלכסנדריה, שעלו לרגל לירושלים בחג השבועות, ה"פנטקוס" במסורת הנוצרית. במהלך החג פגשו בפטרוס הקדוש, שנשא את דרשתו הפומבית הראשונה, ורוח הקודש נחה עליהם. בשובם למצרים הביאו עימם את הבשורה.
את האגדות האלה מספר אבונה קרנוס לפרחי הנזירים של דיר אל־ברמוס במשך שנים, מאז עזב את פָיוּם שבמצרים העילית והלך למדבר. "רציתי להשקיע באלוהים את כל זמני ואהבתי", אמר האיש המגודל והמזוקן, בן בלי גיל בגלימתו השחורה ובברדסו המרוקם בצלב המשולש, כמנהג הנזירים הקופטים. קרנוס איש משכיל, וכשאינו עסוק עם החניכים במדיטציה ובתפילה, הוא מבלה את זמנו בספריית המנזר, המכילה ספרים בשפות רבות. הוא קורא כתבי קודש והיסטוריה בערבית, קופטית, יוונית, גרמנית וצרפתית. עברית הוא לומד מקלטות, שהזמין מהמרכז האקדמי הישראלי בקהיר.
הוא טוען שהאגדות הללו על ימי ראשית הנצרות משקפות מציאות היסטורית. במאה השנייה התקיימה בעולם העתיק כפילות בתחום הדתי: אנשים סגדו לאלים אך האמינו, בהשפעת האסכולות הפילוסופיות של אותם ימים, בקיומו של אל עליון יחיד. האלים נחשבו כהתגלמות צדדים שונים של האל או כיישויות נחותות, הכפופות לו. הסגידה לאלים, הקורבנות והטקסים עמדו במוקד החיים הציבוריים. ההתנגדות לקיומם נתפסה על ידי השלטונות כפגיעה בסדר החברתי והפוליטי. אבל אנשים רבים היו עסוקים בחיפוש אחר דתות שיעניקו להם תחושה של קשר אישי עם האלוהות. על רקע זה שיגשגו פולחני גאולה פגאניים והתפשטה הנצרות.
המסורת הנוצרית מייחסת את הנזירות לאנטוניוס הקדוש ממצרים. בשלהי המאה השלישית עזב אנטוניוס את העיירה בה נולד והקדיש את עצמו לעבודת האל על פסגת הר צחיח במדבר. נראה שאנטוניוס לא היה הנזיר הראשון. עדויות לקיומם של נזירים מתבודדים בשממה (HERMITS) אפשר למצוא גם במדבריות ארץ ישראל וסוריה עוד לפני כן.
הסגפנות והבדידות שהפכו את הנזיר המתבודד ל"אתלט של המשיח" (ATHLETA CHRISTI – אדם טהור בעל יכולת להתגבר על איתני הטבע) היו כרוכות בסכנות פיסיות ונפשיות. כדי להפחית אותן ייסד פכומיוס, חייל שהפך לנזיר, במאה הרביעית לספירה את קהילת הנזירים החיים בשיתוף (KOINOS BIOS). הקהילות הראשונות של נזירים קָנוֹבִּיטִים נוסדו במדבריות מצרים, ואת המנזרים הראשונים הם הקימו בוואדי נתרון. מכאן התפשט דגם זה של נזירות לכל רחבי העולם הנוצרי.

עניי הרוח
גם הנזירים החיים בשיתוף, כעמיתיהם המתבודדים, נועדו להיות עניי הרוח, שבזכותם יזכו במלכות השמים אלה שנפשם חפצה אך בשרם רפה. לדרישות הפרישות והעוני צירף פכומיוס את הציות והמשמעת. על הנזירים לוותר על חופש הפעולה והתנועה, לחיות בשיתוף עם נזירים אחרים במקום אחד, על פי ה"רגולה", תקנון המנזר, ולסור למרותו של אב המנזר. כדי להימנע מבטלה ומהרהורי עבירה וחטא עליהם "לאכול במשורה, לישון מעט, לדבר קצת ולהימנע ככל האפשר מחברת אנשים", מסביר אבונה קרנוס את אורח החיים הרצוי לנזיר, "ובשאר הזמן לעבוד, ללמוד ובעיקר להתפלל". שבעים נזירים ועשרה חניכים מתגוררים בדיר אל־ברמוס, בחדרים קטנים וצנועים, ולהם מעט רכוש וציוד אישי.
הנזירים והחניכים מתעוררים בארבע לפנות בוקר לתפילת השחר, ובשבת אפילו שעה אחת מוקדם יותר. לאחר התפילה שנמשכת כשעתיים, נערכת מיסת הבוקר, ומשעה עשר הם עסוקים במלאכת יומם. כמו בקיבוץ, גם במנזר יש סידור עבודה, וכל אחד מאנשי הקהילה עובד בענף אחר, במטעים או בשדות, בשירותים או בנוי. בצהריים מקיימים הנזירים תפילה נוספת ושבים לעבודתם. לאחר תפילת ערבית ובתום סעודת הערב הם פורשים לתאיהם ומקדישים את זמנם ללימודים.
קרנוס סיפר, ואנחנו לגמנו תה כהה ומתוק בכוסות מזכוכית עבה, כשרוח של ערבית נשאה שוב ענני אבק מהמדבר. בדיוק כשרציתי לשאול את אבונה קרנוס למה לו תלמוד, קראו לו חניכיו, והוא נעלם בפתח האכסניה. נשארנו לבד, ופתחנו לרווחה את השער. חומה של לבני בוץ מפרידה בין המנזר למדבר. מעבר לחומה נבנו לפני מאות שנים מגורי הנזירים והקאפלות בעלות כיפות החומר, שעל כתליהן חרוטים סמלים מקודשים. חלצנו את הסנדלים ונכנסנו לאחת הקאפלות, מסונוורים בגלל המעבר מהאור הבוהק שבחוץ לאפלולית המאובקת של בית התפילה. קרן אור חדרה ממרומי הכיפה והאירה את המזבח, שלמרגלותיו היו נזירים בבגדי שרד לבנים עסוקים בשירה. אחרים, בחלוקים שחורים מרוקמי צלבים, כרעו בשורה לפני תא התפילה, שבו היו עמיתיהם משוררים בדבקות מול איקונין המושיע, ועורכים לפניו את לחם הקודש.
בדומה לקתולים, מבטאים הקופטים את האמונה בחסד האלוהי על ידי טקסים, וכמו נוצרים אורתודוקסים הם מייחסים חשיבות רבה לשימוש באיקונין – ייצוג מקודש של ישו, מריה או אחד הקדושים. האיקונין הוא צוהר בין הארץ לשמים. הוא מסמל את התגלמות החסד, ומשמש מוקד לתפילה, להכוונת הלב וכאמצעי קשר עם האלוהים.

מסתור מהבֶּרבֶּרים
הקופטים הם מונופיסיטים, כלומר מאמינים כי לישו היה טבע אלוהי בלבד. זאת בניגוד לרוב הכנסיות הנוצריות, שאמונתן מבוססת על התפיסה שישו מגלם היבטים אנושיים ואלוהיים גם יחד. מקורה של התפיסה המונופיסיטית בהוגי דעות נוצרים מאלכסנדריה. העיר שהיתה הבירה התרבותית והמטרופולין השני בחשיבותו באימפריה הרומית קיבלה את הבשורה בהתלהבות כבר בימי ראשית הנצרות והפכה למרכז לכיתות נוצריות שונות. באלכסנדריה, שדה הקרב בין הנצרות לאלילות השוקעת, נולדו הוויכוחים התיאולוגיים שהסעירו את העולם הנוצרי במאות הרביעית והחמישית.
בשנת 451, משיקולים פוליטיים ובגלל מאבקי הכוח בין אלכסנדריה לביזנטיון, הוכרזה האמונה המונופיסיטית כמינוּת בוועידת הכנסייה האקונומית של כָָּלְקֵדוֹן. קהילות נוצריות בסוריה, הקופטים במצרים ובני חסותם פרשו מהכנסייה האורתודוקסית היוונית והפכו לכנסיות מזרחיות עצמאיות. בעקבות אירועים אלה, זכה הארכיבישוף של אלכסנדריה בהגמוניה הדתית על כל הקהילות הנוצריות באפריקה. בימי מלחמות הדת, המאבקים והרדיפות נמלטו לוואדי נתרון קופטים רבים והפכו את העמק הנעלם לעיר מקלט ואת המנזרים למצודות. ממרומי חומות החומר שעל גבול המדבר שמרו נזירים שחורי גלימות על המנזרים מפני התקפות הכופרים מצפון ומפני שבטי הנוודים העוינים בדרום.
בדִיר אַָמְבָּה בִּישוֹי, המנזר הסמוך לדיר אל־ברמוס, שבו ביקרנו למחרת היום, חיכינו עת ארוכה עד שקשרו הנזירים את גשר העץ המחבר את מצודת המנזר לעולם. בבית השער של המנזר קבוע פעמון מתכת גדול, ששימש עוברי אורח ושיירות שביקשו מקלט ללילה או מזון. את המצרכים נהגו הנזירים להוריד אליהם באמצעות סל, ששילשלו מחרכי המצודה.
נזיר מזוקן פתח את השער במפתח ישן וערך לנו סיור בשלוש הקומות של המבנה המבוצר, שנבנה על ידי הנזירים בשלהי המאה החמישית, בימי התקפות הבֶּרְבֶּרִים. בדיר אמבה בישוי מצא באחרונה מקלט גם הפטריארך הקופטי, שנודה השלישי, לאחר שנעצר על ידי השלטונות בימי הנשיא אנואר סאדאת. מאז הוא נוהג לשהות כאן כחודש בשנה. 150 נזירים קופטים ואורתודוקסים חיים כיום בין כותלי המנזר; רובם מצרים, אך יש בהם גם קופטים מכל רחבי אפריקה ובנים למשפחות מהגרים מאירופה ומארצות־הברית. דיר אמבה בישוי הוא אחד המנזרים העתיקים ביותר בוואדי נתרון, המשמעת הנהוגה בו קפדנית, ותנאי הקיום קשים במיוחד. זאת הסיבה לכך שהפטריארך הקופטי נבחר בדרך כלל מקרב אנשי המנזר הזה.
במדריך המטיילים כתוב כי דיר אמבה בישוי הוא מקום נהדר לצפות בשקיעה. עמדנו על גג המצודה והבטנו במרחבי המדבר. חשבתי על הנזירים שעמדו שם על המשמר, מחכים לבֶּרְבֶּרִים, צופים בשקיעות המרהיבות ומתפללים שהתוקפים לא יגיעו שוב מהחולות בחסות החשכה. נזכרתי בשיר של קוֹנְסְטָנְטִינוֹס קוָואפִּּיס, משורר יווני יליד אלכסנדריה: "… כי ירד הלילה ולא באו הברברים, וכמה אנשים שבאו מאיזור הגבול אומרים שאין בכלל ברברים בסביבה. מה יהיה עלינו בלי הברברים? האנשים האלה היו איזה פתרון".
 
ריח המלח
גברים המבקשים ללון במנזרי ואדי נתרון זקוקים לאישור מיוחד מהפטריארכיה הקופטית, ולנשים אסור לשהות שם לאחר החשיכה. הצליינים הקופטים שבים לקהיר בלילה או ישנים במלונות יקרים בדרך לאלכסנדריה. אנחנו התאכסנו בכפר אצל נביל. בחצר שוטטו עיזים ותרנגולות, ובחדר הקטן והמאובק היו רק מיטות קפיצים ישנות, נורות חשמל חשופות ומים קרים. נביל הוא קופטי שהיגר לאוסטרליה וחזר למצרים לאחר מות הוריו. את הבית שבו גדל הפך לאכסניה. היינו אורחיו היחידים. בשעת לילה מאוחרת, אחרי כמה כוסות ויסקי, הוא סימן על המפה שקיבלנו בקהיר את הדרך לאגמי המלח ולמנזר הגדול, דיר אֶל־מָקָרְיוֹס.
עם שחר היו דרכי העפר המובילות אל האגמים מכוסות בשלוליות של מלח, שזהרו באור ראשון. מקווי מים כהים, מוקפים שדות של גומא, השתרעו עד קו האופק. פרות כחושות רעו בגומא עם חמור תועה. שתי ילדות מהכפר, בשמלות צבעוניות וצמות, שיחקו בגבישי נתרן שנוצרו בקיץ אשתקד, כשהתייבשו האגמים. הן אינן יודעות דבר על אוהלי החונטים השחורים והמומיות, רק ריח מלוח נישא עדיין ברוח הבוקר, כמו ביום שביקר הרודוטוס בעמק המקודש.
ריח המלח התערבב בניחוחות של לחם טרי ממאפיית המנזר של מקריוס הקדוש. אבונה אֵירָאנֵאוּס, שקיבל את פנינו באכסדרת השיש שבחצר, הגיש לנו גם חריץ גבינה, תמרים ותפוחים ממטעי המנזר. דיר אל־מקריוס הוא הגדול והעשיר במנזרי ואדי נתרון, והיחיד ששופץ ונבנה מחדש באבן.
בעת בניית הכנסייה, מספרת המסורת, גילו הנזירים בין היסודות את עצמותיהם של יוחנן המטביל והנביא אלישע, שנקברו במקום. אבל אפילו הנזירים מודים, כי ראשו של יוחנן המטביל נקבר בדמשק, ושרידי הקדושים לא הם שהביאו למנזר את העושר והמוניטין. הוא קיבל את שמו בזכות קברו של מקריוס, מייסד הנזירות הקדומה בוואדי נתרון.
איראנאוס להוט להראות לנו את קברו המפואר של מקריוס בארון העץ המהודר, הניצב מתחת לתמונת ישו המורד מהצלב, את המזבח המגולף בדגמי הצלב המשולש, את הטווס וביצי היען המסמלים את התחייה, את הקאפלה לזכר הנזירים שנטבחו בידי הבֶּרֹבֶּרִים ואת הספרייה הידועה של המנזר. אבל אנחנו כבר עייפנו מטווסים, ממזבחות ומכלי קודש. המים בכד צוננים, והלחם טעים יותר בצל עץ הזית.
מה הביא את אבונה איראנאוס לנזירות? אני שואלת. לפני שהפך לנזיר וקיבל את השם איראנאוס, היה רוקח בקהיר (שמו הקודם לא חשוב, הוא אומר, שהרי נולד מחדש בין כותלי המנזר). מנעוריו רצה להיות נזיר, אך אימו, בניגוד לקופטיות רבות המבקשות לבניהן משרות בכנסייה בתקווה להבטיח את עתידם הכלכלי, התנגדה לכך נמרצות. הוא היה בן אהוב, והיא רצתה שיהיה לו מקצוע מכובד, שיתחתן ויגדל ילדים. הוא למד וקיבל הסמכה, פתח בית מרקחת ברובע יוקרתי, מצא נערה נאה והקים בית. "אבל אני אהבתי את האלוהים", אמר הגבר הגבוה בחלוק הנזירים השחור, "וכל מי שאהב אי פעם אהבה גדולה ויחידה – יכול להבין".
 
הדלקת נרות
ואדי נתרון, עמק של תעתועי שרב וסיפורי מסתורין; כמו סיפורו של אבונה איראנאוס מדיר אל־מקריוס שאהב את אלוהים יותר מכל, או זה של אבונה קרנוס מדיר אל־ברמוס, המחפש תלמוד. הנזירים עמדו להתחיל בתפילת ערבית, בטרם יעלו על משכבם. כשאבונה קרנוס התפנה מעיסוקיו המרובים, אזרתי אומץ ושאלתי אותו: "למה לך תלמוד?"
הנוצרים במערב קיבלו אמנם את הברית הישנה במסגרת כתבי הקודש כמו הנוצרים במזרח, אך גינו את התלמוד בכל לשון של גינוי. כך כתב האפיפיור אִינוֹקָנְטְיוּס הרביעי במאה ה־13: "הם (היהודים) מכנים מסורות אלה בשם תלמוד, ספר גדול בעיניהם, העולה בחשיבותו על המקרא. ניתן למצוא בו גידופים נגד האל ומשיחו וסבך של בדיות על הבתולה הקדושה, טעויות, נאצות והבלים שלא נשמעו כמותם". בתום אחד הוויכוחים התיאולוגיים שניהלו הנוצרים עם היהודים בימי הביניים, נידון התלמוד לשריפה בממלכת צרפת. העניין שמגלים תיאולוגים נוצרים בתלמוד נולד רק בעת החדשה. "ישו חי בנצרת, מרקוס הגיע מירושלים", אמר אבונה קרנוס, "ואני מקווה שבתלמוד יש תשובות לשאלות שמתעוררות כשאני קורא את המקרא, הנביאים ואפילו את הברית החדשה".
אחר כך ביקש ממני אבונה קרנוס להדליק נר בקאפלה, כדי לברך את המשך המסע, וחזר עם שני נרות. "מוזר, תמיד יש בחדר שלי נרות רבים, והנה מתברר שאלה הנרות האחרונים. אולי כדאי שתדליקי שניים?" הלכתי אחריו בצייתנות, נבוכה במקצת, כשביקש ממני לשאת נוסח ברכה יהודי. קרני אור אחרונות חדרו לקאפלה האפלולית. "יומם של היהודים מתחיל בשקיעת החמה", עלה בי משפט מסיפור של לואיס חורחה בורחס, כשנזכרתי שהיה זה יום שישי בשבוע. "מה לקח כל כך הרבה זמן?" שאל אחר כך שמעון. "להסביר לקרנוס שזה מעשה שראשיתו בנזיר שחיפש תלמוד וסופו בנרות שבת", אמרתי.


המסע למנזרי ואדי נתרון נערך על ידי "מסע אחר" בשיתוף עם המרכז האקדמי הישראלי בקהיר.
תודתנו נתונה לפרופ' עמנואל מרקס, לדליה מרקס, למוניר אחמד, ולכל צוות עובדי המרכז בקהיר על הסיוע והאירוח. לפרופ' שרה גרול ולד"ר דבורה סווני מהחוג לאיגיפטולוגיה באוניברסיטה העברית, ולברוך גיאן על המידע וההערות. התרגום לדברי האפיפיור אינוקנטיוס הרביעי מספרו של ד"ר אביעד קליינברג, "הנצרות מראשיתה ועד הרפורמציה".

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות