תפריט עמוד

התרמילאיות של המאה ה-19

התרמילאיות של המאה ה-19

בראשית המאה ה־19 נסעה שרה בלזוני לבדה ממצרים לפלשתינה ונכנסה להרמונות בתחפושת של גבר ערבי; אסתר לוסי סטייהופ ביקרה במסגדי דמשק בבגדי ממלוכי צעיר, ומרי אלייזה רוג'רס כבר לא היתה צריכה להתחפש. היא רכבה על סוס בין ירושלים ליפו והביאה לחיפה את הפסנתר הראשון. מי היו הנשים שביקרו במזרח התיכון ובארץ ישראל של המאה שעברה, מה ראו ואיך תיארו את החוויה

ריח הספרים הישנים קידם את פני כשנכנסתי לספרייה של האגודה הגיאוגרפית המלכותית בלונדון. על המדפים ניצבו יומני מסע ומכתבים של נוסעים וחוקרים, שהסתובבו באזורים שונים בעולם במהלך המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20. חיפשתי חומר על ארץ ישראל ומצאתי בעיקר יומני מסע של חיילים, הרפתקנים וחוקרים שטיילו בשביליה באותה תקופה. כולם היו בריטים, כולם היו גברים.
היומנים הללו הם מקור לא אכזב לתיאור הגיאוגרפיה והתרבות של ארץ ישראל, בפיהם פלשתינה, במאה שעברה, והם משקפים בצורה מרתקת גם את יחסם של נציגי האימפריה הבריטית לארצות המזרח התיכון ולתושביהן. אופן הסתכלות זה מוגדר לא פעם באמצעות המונח "אוריינטליזם"; מונח שמתאר את המידע העצום שאגר המערב על המזרח התיכון, אבל גם את תחושת העליונות שחשו אירופאים כלפי אנשי המזרח הקרוב (להם).
תוך סקירת הספרים עבי הכרס, תפס את עיני דווקא כרך לא עבה במיוחד שכותרתו Two Years in Palestine and Syria. הכותבת היתה אשה: מרגרט תומס. שנת הפרסום: 1899. מה הביא אשה בריטית בסוף המאה ה־19 לפלשתינה? האם אלוהים, המקומות הקדושים? סקרנות לצפות בעולם שונה מזה שבו חיה? או אולי משהו אחר?
ההקדמה לספר הבהירה כי לא המקומות הקדושים ולא אלוהים הניעו את מרגרט תומס לארוז מזוודה ולצאת לפלשתינה ולסוריה ב־1895 ולהישאר באיזור עד 1897. בהקדמה היא מציינת במפורש כי הספר נועד להביא לפני הקורא מידע גיאוגרפי ואתנוגרפי מעודכן על האיזור. אחת הסיבות שהיא מונה כבר אז היא הצורך לתעד את המתרחש, לאור השינויים הטכנולוגיים המאיימים להרוס את הנופים הקיימים. מרגרט תומס היתה ציירת ופסלת – היא למדה ציור ופיסול באקדמיה המלכותית בלונדון וכן בבתי ספר בפריז ובמלבורן – ואת ספרה מעטרים 16 איורים מעשה ידיה.
באותו יום בספרייה של האגודה הגיאוגרפית המלכותית למדתי שתומס לא היתה היחידה.  יותר מ־180 נשים הגיעו למזרח התיכון בין 1821 ל־1911 – לבדן או עם בן זוגן, כדי לטייל או לעבוד, באופן עצמאי או במסגרות מאורגנות – והשאירו אחריהן לא פחות מ־241 יומנים, ספרים ודיווחי מסעות. אבל אל למספר זה להטעות אתכם: להיות אשה נוסעת וחוקרת באותם ימים היה עניין לא פשוט.

הכניסה לנשים אסורה

מוסד כמו האגודה הגיאוגרפית המלכותית – שמאז קבלת הזיכיון המלכותי ב־1832 היה הארגון המרכזי באנגליה שתמך במסעות ובמחקרים ברחבי העולם, ושגם אם לא שילם למגלים בכסף, שילם לפחות בהכרה – לא אהד נשים. עד 1913, לא יכלו נשים להתקבל לשורותיו. רבות מחוקרות המזרח התיכון בנות המאה ה־19 יכלו אמנם להרצות בכנסים שארגנה האגודה, אך לא לעבוד במסגרתה או להצביע למוסדותיה. רק ב־1913, לאחר כשני עשורים של מאבק עיקש בתוך האגודה ומעל דפי העיתונים הבריטיים החשובים, הורשו נשים להיות חברות באגודה. וגם לאחר שקיבלו אישור, התקבלו כחברות רק 77 נשים, שיחד היוו חמישה אחוזים בלבד מחברי האגודה.
בדרך כלל, נשים יצאו למסעות במזרח התיכון מטעמם של ארגונים פחות ממוסדים – ארגונים התנדבותיים שהיה להם עניין מיוחד במזרח התיכון ולרוב גם אידיאולוגיה ומטרות דתיות. שתי אגודות ידועות במיוחד היו The Palestine Exploration Fund (PEF) שנוסדה ב־1865 ו־The Egypt Exploration Fund (EEF) שהחלה לפעול ב־1882. אגודות אלה התבססו בעיקר על תרומות ועבודה התנדבותית, ועניינן המרכזי היה ב"מדעים האוריינטליים החדשים", בארכיאולוגיה ובגיאוגרפיה המקראיות – ובמקרה של EEF, גם במחקר שדה ארכיאולוגי וגיאוגרפי דומה לזה שהתפתח באותה עת באוניברסיטאות. לעתים קרובות לא היתה מטרתן בדיוק מחקר טהור, אלא דווקא אישושן של אמונות דתיות. אגודה נוספת שמשכה נשים היתה ה־Jerusalem Literary Society, שעסקה בעיקר באיסוף מידע אתנוגרפי וארכיאולוגי. מכל האגודות, היה ארגון זה הנגיש ביותר לנוסעות הרגילות, ולאלה מהן שחיו זמן מה במזרח התיכון.
בספרה Women‘s Orients: English Women and the   Middle East, 1718-1918מדגישה פרופ' בילי מלמן את הקשר שיצרו נשים עם המזרח התיכון. לדבריה, עניינן של נשים באיזור זה של העולם לא קיבל צורה ממסדית. גם כשעסקו בלימודים ובמחקרים אוריינטליים, עשו זאת באופן חובבני, ללא לימוד פורמלי וללא זהות מקצועית קולקטיבית. למעשה, טוענת מלמן, עיסוקן של נשים במזרח התיכון התפתח מחוץ לארגונים רשמיים ובא לביטוי בדרך כלל באפיק תרבותי אחד – מסע.
לא במקרה נפתח אפיק תרבותי זה בפני נשים דווקא באמצע המאה ה־19. מעורבותן של מעצמות המערב באיזור גברה במהלך המאה, ואיתה גדל הייצוג הקונסולרי והכלכלי של מדינות אירופיות. כמו כן, מ־1830 הפכו ספינות קיטור את המסע בים מבריטניה לפלשתינה לקל יותר. התנועה באיזור הפכה לפשוטה יותר פיסית, כלכלית ותרבותית.
בנוסף, העלייה בסובלנות כלפי זרים במזרח התיכון הגבירה את הפעילות המיסיונרית והפילנטרופית של האנגליקנים, ולפיכך את נגישות האיזור לנשים מיסיונריות. על פתיחות זו של תושבי המזרח התיכון למבקרים הזרים, אפשר ללמוד מהשינוי ביחסם כלפי ביקורם של אירופאים באתרים דתיים. ב־1818 הצליחה שרה בלזוני, שנסעה לבדה ממצרים לפלשתינה, להיכנס להרמונות ולמסגדים רק בתחפושת של גבר ערבי; שני עשורים אחר כך נאלצה ליידי אסתר לוסי סטייהופ לעטות על עצמה בגדים של ממלוכי צעיר כדי לבקר במסגדים בדמשק; ג'וליה סופיה פארדו יכלה להשתתף בתפילות באיה סופיה שבאיסטנבול רק בלבוש של גבר; בשנות הארבעים, לעומת זאת, יכלו תיירים להשיג זיכיון לביקור ברבים מהמקומות הקדושים, מבלי שנאלצו להתחפש.
מאז 1860 אפשר להבחין גם בהתהוותה של תיירות מאורגנת למזרח התיכון. אין זה אומר שמסע לפלשתינה היה מבצע זול. למעשה, רק בני המעמד הבורגני יכלו להרשות לעצמם מסע כזה. חבילת תיור של תומס קוק לארץ הקודש עלתה 31 שילינג ליום וכללה מקומות לינה, מתרגם, ליווי צבאי ואספקה אשר הובאה מבריטניה, שתתאים לקיבות הרגישות של התיירים. כל זה היה מעל ומעבר לאפשרויות של בני ובנות הבורגנות הנמוכה, שלכל היותר יכלו להרשות לעצמם נסיעה לרומא. אבל עבור בני המעמד הבינוני והבינוני־גבוה היה המחיר סביר, והמסע למזרח התיכון הפך לחלק מהחינוך התרבותי והדתי לא רק של גברים אלא גם של נשים. לדברי מלמן, כ־80 אחוזים מהנשים שתיעדו את מסעותיהן בכתב לא היו בנות המעמד הגבוה, אלא בורגניות עשירות יותר או פחות.

צעדה על אדמת האל

בעבר הגיעו נשים למזרח התיכון, ובעיקר לפלשתינה – בה שוכנים המקומות הקדושים לנצרות – מסיבות דתיות. לדברי בילי מלמן, גם במאה ה־19 שימשה העלייה לרגל עבור נשים רבות מודל למסע, אבל הביקור בארץ הקודש עבר תהליך של חילון עוד לפני הרפורמציה והמהפכה המדעית במאה ה־17. למעשה, גם עבור אנשים בימי הביניים מילאה העלייה לרגל צרכים חברתיים ולא רק דתיים.
שם, בארץ הקודש, יכלו נשים להשיג רמה של חופש תנועה שלא היתה מוכרת בחברות המערביות. זו היתה אפשרות לברוח מכבלים חברתיים, לפעמים מהמשפחה. העלייה לרגל, למשל, היתה תחליף להסתגרות בבית של נשים רווקות. גם עבור נשים אנגליות נשואות, שליוו את בני זוגן שנשלחו לפלשתינה במאה ה־19, היו החיים באיזור שונה כל כך משוחררים יותר ומלאי הפתעות והרפתקאות. בהֶקשר של עלייה לרגל, יכלה הדעת הוויקטוריאנית לסבול שנשים יגלו סקרנות בזר ובאקזוטי.
התשובה לשאלה מה הביא נשים בריטיות לפלשתינה במאה ה־19 אינה פשוטה. עבור חלק ניכר מהנשים היה זה מסע דתי. הן היו פרוטסטנטיות, אבל דתן לא היתה ממוסדת, אלא דת חיונית וחיה שפעלה גם מחוץ לתחומי הכנסייה. התפיסה הפופולרית היתה שמסע לארץ הקודש הוא מסע לנוף מקראי אמיתי (לא סימבולי ולא מטאפורי), כלומר מסע לארץ האל. צעדה על אדמת האל נתפסה כהוכחה נוספת נגד הספקנות, נגד הביקורת החדשה על התנ"ך, ומ־1870 גם נגד הדארוויניזם. הדגש היה על הערך החינוכי והרוחני של המסע.
בין הנשים היו כאלה כמו ג'יין ווקר ארנוט וקרוליין קופר, שהגיעו לארץ ממניעים מיסיונריים ופילנטרופיים – הראשונה ליפו ב־1860 והשנייה לירושלים ב־1848 – והקימו שם מיוזמתן, ולעתים גם מכספן, בתי ספר לנערות. אחת הסיבות ליוזמות פרטיות אלה היתה כנראה העובדה שבתחילת המאה ה־19 סירבו המיסיונים הבריטיים הגדולים לקבל לשורותיהם נשים (למרות שקיבלו בברכה את נשותיהם ואת בנותיהם של המיסיונרים הגברים).  המיסיון הגדול שבהם, ה־Church Missionary Society, אמנם העסיק נשים באופן לא רשמי כבר מ־1820, אך ראשיו המשיכו לטעון כי נשים הן בעלות ערך רב יותר כרעיות. רק ב־1887, כתוצאה מדרישות מהשטח, שינתה האגודה את מדיניותה המפלה והתחילה לשלוח מיסיונריות למזרח התיכון. עד 1909 היה מספר המיסיונריות גדול בהרבה מזה של המיסיונרים. המיסיונריוּת הפכה בהדרגה למקצוע, ורבות מהנשים שבחרו בקריירה זו התחנכו בבתי ספר ואפילו באוניברסיטאות.

פלשתינה דרך משקפיים דתיים

אחת הנשים האנגליות הבולטות ביותר, שחיו בירושלים ובפלשתינה כולה באמצע המאה ה־19, היתה אליזבת אן פין, אשתו של הקונסול הבריטי ג'יימס פין בעל המגמות המיסיונריות. חייה בירושלים הם הוכחה למידת החופש שלה זכו נשים אנגליות שטיילו או חיו בפלשתינה באותן שנים.
פין היתה אשה משכילה. היא דיברה עברית, יידיש, מעט לאדינו, ערבית וארמית. במהלך שהותה בעיר היתה מעורבת במפעלי צדקה ואף הקימה כמה ארגונים: "בנות שרה", שאירגן ביקורים אצל נשים עניות, וארגון נוסף שנועד לדאוג לנשים יולדות. היא גם עסקה בארגון ההתיישבות החקלאית מחוץ לחומות "כרם אברהם", ובהקמת חווה ליד ארטס, לא רחוק מבית לחם – הניסיון הראשון בפלשתינה לחקלאות קפיטליסטית בקנה מידה גדול. בכל הפעילויות הפילנטרופיות הללו היא דאגה בעיקר לצד העסקי. כך, למשל, היתה מעורבת במכירה של אדמות ובקנייתן, פעולות עסקיות שלא יכולה היתה לבצע כאשה, לו חיה בבריטניה.
ארגון נוסף שייסדה פין יחד עם בעלה בסוף שנות הארבעים היה ה־Jerusalem Literary Society. אגודה זו היתה אוונגליסטית ברוחה, ומטרתה היתה לחקור את החיים בפלשתינה. מהר מאוד הפכה האגודה למרכז של פעילות אמנותית וספרותית של אירופאים שחיו או טיילו בפלשתינה, ואף יצרה קשרים עם סניפים ברחבי המזרח התיכון. האגודה לא היתה ארגון מדעי, למרות שעסקה באיסוף של חומר אתנוגרפי, גיאוגרפי, ארכיאולוגי (של התנ"ך) וביולוגי (בוטאני בעיקר, אבל גם זואולוגי) ושל ציורי טבע. מטרתה היתה דתית באופן מובהק, ופלשתינה נתפסה על ידי הפעילים בה כהשתקפות ישירה של כתבי הקודש, כך שהתבוננות ישירה בגיאוגרפיה, בארכיאולוגיה ובמנהגי התושבים – ללא משקפיים דתיים – היתה מחוץ לתחום.
פין כתבה שני ספרים על החיים בירושלים (שראו אור ב־1866 וב־1869), ואת המראות שראתה בפלשתינה תיעדה גם בציורי מים, שאת רובם הציגה בספר נוסף. מסמכים אלה מאפשרים הצצה מעניינת לאופן שבו התרשמו נשים בריטיות דתיות ובורגניות מהחיים בארץ, מנופיה ומאופי תושביה. את התיאור מכתיבות כמובן הנורמות הוויקטוריאניות הבורגניות והמוסרניות הנוקשות של התקופה, אך אפשר להבחין כי פין משתמשת במודלים שונים של כתיבה: מודלים דתיים הלקוחים מכתבי הקודש (אופן הראייה מושפע מאופן תיאור הגיאוגרפיה של ישראל בכתובים); דגמי כתיבה של ספרות דידקטית דתית בת המאה ה־19; וכמובן, אופני תיאור גיאוגרפיים, ארכיאולוגיים ואתנוגרפיים שהופיעו בספרי מסע קודמים שנכתבו על ידי גברים.
הכותבת מודעת לכך שהרשתה לעצמה דריסת רגל בז'אנר ספרי המסע שנחשב לגברי ומשלמת על כך מס. כך, למשל, הדמות הנשית בספריה תמיד מלווה במסעותיה על ידי גברים, ובנושאים מסוימים, כמו דיון במנהגים דתיים ובשמות של מקומות, תמיד הם המספרים והמדווחים, לא הנשים.

הפסנתר הראשון מגיע לחיפה

גם מרי אלייזה רוג'רס התמודדה עם בעיה זו. בספרה "חיי יום־יום בארץ ישראל", שראה אור לראשונה בלונדון ב־1862 (ותורגם לעברית), היא מתארת את מסעותיה בפלשתינה בשנים 1855 עד 1859, אז היתה בת לווייתו של אחיה, אדוארד תומס רוג'רס, ששימש כסגן הקונסול האנגלי בחיפה. כמו פין, גם רוג'רס עסקה בעבודה פילנטרופית, ואמונתה הדתית, מעמדה הבורגני והשכלתה הוויקטוריאנית היו המשקפיים התרבותיים שדרכם ראתה את פלשתינה. היא הרבתה ללוות את אחיה במסעותיו, ובחרה להשתמש בקול גברי כדי לתאר את המסעות שערכה בחיפה וסביבותיה, בשומרון, בשרון, בחוף הים ובירושלים וסביבתה.
רוג'רס לא בחלה בקשיים. תנאי הנסיעה בארץ ישראל של אותם ימים לא היו קלים, ובוודאי לא לאשה בורגנית ויקטוריאנית. היא נאלצה לרכב לא אחת על סוס במשך יום שלם בין ירושלים ליפו, או להפליג מחיפה ליפו במשך שמונה עד עשר שעות. כדי לתקשר עם התושבים למדה רוג'רס ערבית, והצליחה להיכנס לחדרי החדרים של הנשים המוסלמיות. היא נכחה בלוויות, חתונות ומסיבות, ביקרה במטבחים ולמדה את סודות הבישול. בספרה דיווחה גם על שיחות פוליטיות, בין הקונסולים לנכבדי העדות, שבהן השתתפה.
רוג'רס התמקדה בתיאור חיפה. ליד העיירה  הסתובבו עדיין ברדלסים, ובין בתיה היו נטועים בוסתנים. רוג'רס הביאה לעיירה את הפסנתר הראשון והשמיעה קונצרטים לשכניה הצרפתים, האוסטרים, הפרוסים, היוונים, ההולנדים והאמריקאים, שעבדו בקונסוליות של ארצותיהם.
היא היתה בקיאה בכתבי הקודש, בצומח ובחי בארץ ישראל וידעה גם לרשום ולצייר בצבעי מים, כמו פין ונשים רבות אחרות בנות התקופה (הרישום נתפס כחלק מההכשרה החינוכית של נשים מהמעמד הבורגני). על סמך הידע שצברה, כתבה גם כמה מאמרים, שאחדים מהם מצאו את דרכם לאנתולוגיה המכובדת "ארץ ישראל הציורית" (Picturesque Palestine), שערך צ'רלס ווילסון ב־1880.

על אבולוציה ושובניזם

לא כל הנשים שהגיעו לפלשתינה במאה ה־19 היו דתיות. חלקן, ואולי המעניינות ביותר, היו חילוניות כמו מרגרט תומס. המפורסמת בנשים אלה היתה הרייט מרטינו. ספרה, “Eastern Life Present and Past, שיצא לאור עוד ב־1848 בעקבות מסעה במזרח התיכון ב־1846, הוא לא רק תיאור של מסע הרפתקאות וגילוי אישי, אלא מתיימר להיות מחקר רציני על האבולוציה של הדתות.
מרטינו התפרסמה כסופרת וכעיתונאית זמן רב לפני מסעה למזרח התיכון. היא נולדה למשפחה אוניטרית בנורוויץ', בריטניה, ואחיה הצעיר ג'יימס היה ממנהיגי הכת, שכפרה בשילוש הקדוש והאמינה באחדותו של האל. היא החלה להתפרנס מכתיבה בשנות העשרים המוקדמות לחייה, וכתבה כמה רומנים, מאמרים במגאזינים ובעיתונים ומאמרים דתיים, אך פרסומה בא לה תחילה מכתיבת כרכים רבים של טקסטים פופולריים בנושאים כלכליים. היא ערכה גם מסעות בבריטניה ובארצות־הברית, וכשהגיעה לפלשתינה, בגיל 44, היתה כבר מנוסה לא רק במסעות, אלא גם בכתיבה על אודותיהם.
ספרה על המזרח התיכון היה ספר המסע הרביעי שלה, אחרי מדריך פופולרי על איזור האגמים בצפון אנגליה ושני ספרים שכתבה בעקבות מסעה לאמריקה בין 1834 ל־1836. אחד מהם, Society in America, שבו הצהירה מרטינו על תמיכתה בתנועה לביטול העבדות, זכה לביקורות מעולות. למעשה, מאז 1832 ועד שנות הארבעים של המאה ה־19 היתה מרטינו הסופרת הבריטית בעלת ההשפעה הפוליטית הרבה ביותר (אין פלא, אם כך, שהיא אחת היחידות מהנשים הרבות שתיעדו את מסען במזרח התיכון, המוזכרת ב"בריטניקה").
עם המטען האינטלקטואלי העשיר הזה נסעה מרטינו, שהיתה חירשת, חולת לב וחסרת חוש טעם וריח, למזרח התיכון, והגיעה בין השאר לפלשתינה. מרטינו תיארה את מסעה הגיאוגרפי באיזור כמסע בזמן – מסע התקדמותה של הציוויליזציה האנושית מאנימיזם (אמונה בקיומה של נפש מופרדת מהגוף), דרך הדתות הפוליתאיסטיות, המונותאיזם הפרימיטיבי של היהדות, האיסלאם והנצרות המפותחים יותר, עד לדאיזם ולבסוף לאתאיזם. במקביל היא תיארה מסע של התפכחות אישית. לדבריה, הפך אותה המסע מנוצרייה לאתאיסטית.
מרטינו התעניינה בעיקר בעבר של המזרח התיכון, במונומנטים ובסיפורים מהזמנים שבהם שלטו ארצות האיזור בעולם. היא מתעדת בספרה את ההיסטוריה המפוארת של המזרח התיכון, תוך דחיית ההווה האפור יותר, ומציגה ראייה גזענית של תושביו העניים. היא רואה את עצמה קודם כל כהיסטוריונית, ולכן בפרק העוסק בפלשתינה היא תוקפת במפורש את הגיאוגרפיה האוונגליסטית של ארץ הקודש ומציעה לראות את הגיאוגרפיה של פלשתינה בעיניים היסטוריות (אגב, הפרק על פלשתינה קצר, כנראה משום שבתודעה הציבורית הוא נקשר אז למקומות הקדושים ולרעיונות דתיים שאותם מנסה מרטינו לסתור, בניגוד למצרים שזכתה לסקירה רחבה יותר, משום שהיא מתקשרת למדעים החדשים שנוצרו באותה תקופה – אגיפטולוגיה וארכיאולוגיה). אבל בעצם העובדה שאינה משווה בין עבר להווה, אלא תופסת את ארצות המזרח התיכון כקפואות בעבר ובלתי משתנות, מציגה מרטינו תפיסה אנכרוניסטית, גישה היסטורית לא מודרנית, שמנוגדת למודל האבולוציה והקידמה שהיא מציגה בנוגע לדתות.
עיניה של מרטינו אינן העיניים הדתיות של קודמותיה. למעשה, היא מציעה אפשרות אחרת לראות את נתיב המסע, תוך אימוץ תפיסה מדעית רציונלית. הגיאוגרפיה של האיזור, ההיסטוריה ואפילו המראות של פלשתינה המתוארים על ידי מרטינו שונים בתכלית מאלה שתיארו פין ורוג'רס, למרות שספריהן נכתבו באותה תקופה.
ב־1847 פנתה מרטינו לג'ון מורי, בעל הוצאת מורי המכובדת, והפקידה בידיו את כתב היד שעסק במסעה במזרח התיכון. מורי סירב להוציאו לאור, למרות שהיה המו"ל המרכזי של ספרות מסע ולמרות שמרטינו היתה סופרת ועיתונאית מפורסמת. מאוחר יותר הודה כי היה המום לחלוטין מעמדותיה הלא נוצריות ומכך שהשתמשה בספר מסע כדי לעסוק בדת באופן מדעי.
מהביקורות שהתפרסמו על הספר, לאחר שיצא לאור בהוצאה אחרת, אפשר ללמוד כי הסיבה העיקרית לאי הנוחות שגרם ספרה טמונה בעובדה פשוטה: בניגוד לנשים אחרות, העזה מרטינו, באמצע המאה ה־19, לכתוב עבודה מדעית ואנליטית ולא הסתפקה בדיווח דתי, רומנטי ורגשי על פלשתינה, כפי שציפו מנשים בתקופתה.
מסיפורה של מרטינו ומסיפוריהן של הנשים האחרות, אפשר ללמוד על מסעותיהן בארץ ישראל ובמזרח התיכון ועל החיים באיזור בתקופה ההיא. אבל יותר מכל מגלים הספרים את עולמן של אלה שכתבו אותם. הכותבות חושפות את השקפת עולמן ואת האופן שבו תפסו את עצמן ואת תפקידן בעולם. בכך הן מגלות לא רק את עצמן, אלא מתארות במובלע גם את החברה הוויקטוריאנית בה צמחו, על סולם ערכיה ועל התפתחותה האינטלקטואלית והחברתית במהלך המאה ה־19.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code