תפריט עמוד

הרפובליקה הדומיניקנית – ייחוד מקומי חמקמק

הרפובליקה הדומיניקנית – ייחוד מקומי חמקמק

הרפובליקה הדומיניקנית שבים הקריבי נסחפת ברצון ובשמחה לחלום האמריקאי, לצד שמירה על מורשת הכובש הספרדי ושרידים של תרבות וודו. ועם לא די בכל אלה, הרי שבשנות הארבעים פרחה שם תנועת התיישבות יהודית במתכונת דומה לקיבוץ

קשה לזר, גם אם הוא מ"אוהבי האיים הטרופיים" במלותיו של ג'ק לונדון, להגדיר ייחוד והוויה מקומיים אחרי ביקור של שבוע. ובכל זאת, אחרי שבוע ברפובליקה הדומיניקנית, אם אני מנסה להגדיר את מהותו של הייחוד המקומי החמקמק הזה, חלק ממנו מצוי בניסיון לשמר את מורשת הכובשים הספרדים. ליושבי האי המקוריים, האינדיאנים משבט הלוקאיו, לא נותר זכר. גם לא לתרבותם. ההיסטוריה הדומיניקנית מתחילה בסנטו דומינגו ב־1492 (ונא לא לבלבל את הרפובליקה הדומיניקנית עם דומיניקה, אי קטן במזרח הקריבים).

המייל המלכותי בעיר הקולוניאלית

בבירה הלוהטת והמאובקת סנטו דומינגו, כמו בסנטיאגו, פוארטו־פלאטה וערים אחרות ברפובליקה, נשמרים היטב החומות והמבצרים הראשונים שהקימו הספרדים מאבן מקומית. בעיר הקולוניאלית, כך נקרא החלק העתיק יותר של סנטו דומינגו, יושבים המקומיים על בירה "פרזידנטה" בבתי הקפה ומאזינים לצלילי המרנגה, המקצב המקומי, שמוכרי הקלטות מנסים לשווקו לתיירים המיוזעים.

אלה, התיירים המעטים, משרכים רגליהם לאורך "המייל המלכותי" המקומי, בין חווילות נאות בסגנון ספרדי, חצרות פנימיות יפות עם ברושים ופיקוסים – מחווה למולדת הרחוקה של הכובשים, וכמה מבנים ראשוניים שבנו הספרדים: החומות הצופות אל הים עם חרכי הירי ועמדות התותחים, הכנסייה הראשונה בחצי הכדור המערבי שבה, על פי הדומיניקנים, נקברו עצמותיו של כריסטופר קולומבוס (הן הועברו באחרונה למאוזוליאום ענק בצידה האחר של העיר), הפנתיאון הלאומי והאלקזאר, הארמון שבנה דייגו קולון, שיש הטוענים כי הוא בנו של קולומבוס, המשמש כמוזיאון לביקורים בתשלום ומציג ריהוט כבד, יצירות אמנות, כלי בית וכלי נשק אותנטיים.

כמעט לכל אחד כאן יש קרוב משפחה או חבר שהיגר לארצות הברית
בעיר השנייה בגודלה, סנטיאגו, משמים מונומנט אחר, מגדל גבוה הצופה על העיר. זה נבנה בראשית המאה ה־16 להגנתה, ולאחר שיפוצו ושחזורו הוא מאכלס תצוגה קטנה של תמונות וכלי נשק. כמה חיילים שרועים שם בצל וצופים על שניים־שלושה תיירים המתעקשים לחוות את הזיכרון המקומי.

ואי אפשר לשכוח את האלימות. גם היא חלק מן המהות המקומית. יש האומרים שהרפובליקה הדומיניקנית היא מהארצות האלימות בעולם. אנחנו לא נתקלנו בה וגם האוויר לא טעון באיום. אבל שגרירות ישראל בסנטו דומינגו תלויה תמונתו של דיפלומט ישראלי צעיר שנרצח ברחוב בירייה, לאור היום, כשחש לעזרת אשתו שהותקפה.

 
הארץ יפה יותר כשיוצאים מן הערים הגדולות והמשעממות אל הדרכים החוצות את האי לאורכו ולרוחבו. בתי אבן, בקתות קטנות וצריפים עם גגות מפח גלי או מקש מבצבצים מן הסבך, צבועים בצבעים עזים – ורוד, כחול, אינדיגו, צהוב. הצבעוניות הבוטה והחצופה הזאת, עוד מאפיין אזורי, בולטת במיוחד ברפובליקה הדומיניקנית כאמירה אינדיווידואלית עצמאית. כל אחד צובע את חזית ביתו כרצונו, וגם בבית דירות משותף אפשר לראות ריבועים מתריסים בצבעים שונים ומנוגדים.
 
הצבעוניות הזאת מוצאת ביטוי גם באמנות המקומית, שנועדה בעיקר לתיירים, ובכל זאת היא ייחודית: מיניאטורות קרמיקה נאיביות, רבגוניות ויפות של טנדרים הנושאים לשוק פירות וירקות, למשל, או צדפים צבועים. במגרשים גדולים בבוקה צ'יקה נערכות תערוכות ענק מקומיות: מאות עבודות וכולן של צייר אחד, בסגנון מופשט, מוצבות תחת כיפת השמים בצבעוניות משכרת (וכל הציירים בכל עשרות התערוכות מתנבאים בלשון אחת). ומה אם יורד אחד מאותם גשמי עוז טרופיים פתאומיים, אני שואל את אחד האמנים הגאים. "ווֹטֶר פְּרוּף", הוא אומר לי.
 
מחוץ לערים בתי אבן, בקתות וצריפים עם גגות מפח מבצבצים מהצמחייה
 

העוני כאן ציורי מאוד    

בקתות צבעוניות משני צידי הכביש, ועל כל מרפסת מתנדנדת סבתא שחורה בכיסא נדנדה מעץ, עוד אחד מסמלי המקום. כך גם צלחות הלווין הפזורות בכל מקום. נערות שחומות ונאות נושאות על ראשיהן מיכלי פלסטיק מלאים אל בתיהן, ממקור המים הרחוק. יופי ועזובה. העוני כאן, הרחק מחופי הנופש המעוצבים ומהערים המשעממות, ציורי מאוד.

המורדות מתנפלים על הדרך בדשא ירוק, בשיחי בוגנוויליה, בשרכים, עצי דקל, בננות ומנגו פרא, ג'קָרַנְדה (סיגָלון), אורן הסלע ומהגוני, והאדמה חומה ודשנה. בשולי הדרך מסתובבים חזירים שלמים על שיפודים, שחומים ונוטפי שומן, על מדורות קטנות. חלקיהם הפנימיים מתבשלים בחביות על כירות סמוכות. דוכנים עם אגוזי קשיו שנקטפו ביער הסמוך ונקלו. ערימות אננס, פפאיה, בננות ירוקות, שחורות, ורודות וצהובות. תפוזים, מנגו, אגוזי קוקוס ודלועים. עציצים, קלחי תירס קלויים, שטיחים מפיסות בד, ברווזים בכלוביהם, דגים מכסיפים השזורים על ענף דק, סכך לבקתות המגורים.

אחר כך מתחלף הנוף לשדות אורז ירוקים והגבעות מתונות יותר, ואז מידלדל כל הירוק הזה בנסיעה במונית מדרום לצפון, החוצה את האי (כארבע שעות וחצי). בשדות הטבק הנרחבים נגמרה העונה מזמן וסוכות הייבוש משמימות. בכניסה לפוארטו־פלאטה שבצפון, שהפכה – כמו הרבה כפרי חוף – לעיירת נופש לתיירים, דואים ברוח המוני פרפרים צהובים, כעלי כותרת פרחוניים מהאֲקָציות הסבוכות שבשולי הדרך.

במתחמי הנופש, המיועדים לזרים, רובם גרמנים המגיעים בטיסות שכר ובקבוצות, רובצים המונים על שפת הים, בין מדשאות מטופחות. כפרי הנופש בצפון, בדרום ובמזרח "מכסים" את כל סוגי התיירים – מקאסה דה קאמפו בלה רומאנה שבדרום־מזרח, אשר אליה מגיעים שועי עם, כוכבים ופוליטיקאים ועד למתחמים עממיים וזולים יותר. והממשלה עוד מוסיפה ובונה, כדי להפוך את האי למוקד נופש בינלאומי. אתרי הנופש יוצרים בכל מקום רצועות חוף של מסעדות, ברים, חנויות למזכרות, למשקאות ולחלפנות כספים. הפרוצות בהמוניהן גם הן הגיעו לאתרים אלה, כמובן, כמו בכל אתר נופש בינלאומי במדינות מתפתחות.

 
קרנבל מקומי. הצבעוניות העזה מוצאת ביטוי בצבעי הבתים ובאמנות המקומית
לבינלאומיות נקשר גם עניין האוכל המקומי. אין לדומיניקנים מטבח ייחודי משלהם ובבישול הדומיניקני אין שימוש בפירות הרבים, פרי הים ופרי העץ. לא מבשלים בחלב קוקוס ולא משלבים בתבשילים פפאיה, אננס או מנגו. למען האמת, רוב הפירות שטעמנו שם לא היו מי יודע מה. המזון העממי, כבשאר ארצות האיזור, מורכב מאורז, שעועית, תירס, בשר ועוף. אשר לדגים, התיירים מוזהרים שוב ושוב לאכול אותם אך ורק במסעדות יוקרה. רוב הדגים שבמימי האוקיינוס האטלנטי והים הקריבי, הסמוכים לחופי האי, ניזונים מצמחייה רעילה. פירות ים אחרים מוגשים כמרכיב לא מרכזי בארוחות, ובנוסחים אירופיים. סנטו דומינגו, הערים האחרות והנופשונים הרבים שבצפונו של האי ובדרומו מלאים במסעדות עממיות ויקרות המגישות את התפריט הבינלאומי: פסטה איטלקית, המבורגרים וסטקים אמריקאיים. שפע מאכלים משעממים המכוונים לקונצנזוס הקולינרי של הנופשים מהעולם. המשקאות, לעומת זאת, מבוססים על גאוות התוצרת המקומית, בעיקר רום כהה ובהיר, בקוּבה ליברה ובקוקטיילים למיניהם.    

החצי השני של אספניולה

יש ברפובליקה הדומיניקנית, התופסת שני שלישים מהאי אספניולה, שבין האוקיינוס האטלנטי בצפון והים הקריבי־אנטילי בדרום, מזג אוויר נוח (להוציא טייפונים מעת לעת, בעיקר בחלק הצפוני), יערות עד סבוכים, חופי נופש יפהפיים, הרים, עמקים מוריקים מדהימים ביופיים ואפילו מדבר. השליש הנוסף, המערבי, של היבשת הראשונה שגילה קולומבוס בדרכו המוטעית להודו הוא האיטי, שיושבה לראשונה בידי פיראטים מהאי טורטוגה.

15 שנים אחרי שקולומבוס הגיע לאספניולה נכחדו רוב התושבים המקוריים ממחלות ומעבודות כפייה. בשלהי המאה ה־17 התיישבו בחלק המערבי של האי הצרפתים ושלטו שם בכחצי מיליון עבדים שחורים. כשנתיים אחרי המהפכה הצרפתית התמרדו העבדים השחורים נגד החוואים והשלטון הצרפתיים, במרד העבדים הראשון בהיסטוריה שהסתיים בהצלחה, ובראשית המאה ה־19 הקימו מנהיגי המרד את המדינה העצמאית השנייה ביבשת אמריקה, אחרי ארצות־הברית, והעניקו לה את השם המקורי של האי ההררי, האיטי ("ארץ ההרים").

 
הדומיניקנים מחשיבים עצמם כאליטה ביחס לשכינהם לאי, ההאיטנים
האיטי, שחולקת עם הרפובליקה הדומיניקנית את אספניולה, היתה מבודדת במהלך המאה ה־19, נכבשה על ידי ארצות־הברית בראשית המאה ה־20, סבלה מאי יציבות פוליטית ושחיתות ממשלתית (בין השאר בשל המעורבות הצפון־אמריקאית) והיתה עד לפני כעשור רודנות־וודו מפגרת, בראשותם של הפאפא דוק ובנו, בייבי דוק, ומשטרת הטונטון מקוט האכזרית שלהם. בראשית שנות התשעים הכריזה ארצות הברית אמברגו כלכלי על האיטי, אחר כך פלשה לשם כדי להביא את "בשורת הדמוקרטיה", ומאז שהתנערה האיטי מרודניה, היא נמצאת בכאוס חלקי ושולטים בה עוני ומחלות. רעידת האדמה העזה של 2010, שהביאה למותם של יותר מ-200 אלף אנשים ולנזקים כבדים ברכוש, הוסיפה למצבה החמור של האיטי.

הדומיניקנים מחשיבים עצמם כאליטה, לעומת שכניהם ממערב, בשל יציבותם הלאומית זה כשלושים שנה, הכלכלה המפותחת יותר, השפה הספרדית (לעומת הצרפתית בהאיטי), ההשכלה וצבע העור הבהיר יותר. מערכת היחסים בין שתי המדינות כוללת את כיבוש סנטו דומינגו בידי ההאיטיאנים ב־1822 ושליטה בה, במשך 22 שנה, עד לגירושם בהתקוממות גדולה. לאחר מכן ניסתה ממשלת פורט או־פרינס שוב ושוב לפלוש לאיזור, ללא הצלחה.

היום, ההאיטיאנים שברפובליקה הדומיניקנית הם מעין פלסטינים מקומיים. פליטים שברחו ממולדתם וחצו את הגבול עובדים כפועלים שחורים, תרתי משמע, בשדות קני הסוכר (הגידול העיקרי של המדינה והבסיס לתעשיית הרום המפותחת שלה), הטבק (הרפובליקה הדומיניקנית מתחרה בהצלחה בתעשיית הסיגרים של קובה, בשל האיסור למכור סחורות קובניות בארצות־הברית ובארצות אחרות) ובמטעי הפירות. באוויר עומד סטטוס־קוו של עוינות אדיבה וחשדנית. שגריר ישראל בסנטו דומינגו, פנחס לביא, אומר כי בתבונה ובטקט הוחלט שהשגרירות שהוא עומד בראשה לא תייצג את ענייני ישראל גם בהאיטי, ותפקיד זה נמסר לשגריר ישראל באחת מארצות מרכז אמריקה. לביא עצמו מייצג את ישראל גם בכמה מהאיים הקריביים.  

 

התיירים שנשארים סמוך לחופים ימצאו כאן שפע של קסם קריבי נטול דאגות

עיר מקלט ליהודים

הפן היהודי של המדינה מעניין וייחודי. אלפונסו לוקוורד, בעבר שגריר הרפובליקה הדומיניקנית בישראל, חקר ופירסם כמה ספרים בנושא. הוא מחזיק בתזה שבדמו של קולומבוס היה מעורב דם יהודי ושצוות הספינה שגילתה את אספניולה היה בחלקו מן האנוסים. אנשי הצוות כבשו את האי והתיישבו בו, נטלו להם נשים אינדיאניות, הקימו גזע וייסדו את המושבה הספרדית הראשונה בחצי העולם המערבי.

לדברי לוקוורד, בניגוד לשאר המושבות הספרדיות באמריקה הדרומית, מעולם לא נרדפו היהודים באי. היום, הוא אומר, רבות ממשפחות העילית שבאי מתגאות בכך שבעורקיהן זורם מעט דם של "הֶבְּרֶאוֹס". הברון רוטשילד, באמצעות נציגו, אברהם כהן, סייע לממן את מלחמת העצמאות הדומיניקנית (אחת מתוך השלוש) במאה הקודמת. אגב, ברפובליקה הדומיניקנית אוכלוסיה ערבית גדולה, שהגיעה מארץ ישראל ומלבנון, כמגורשי הממלכה העות'מאנית. צאצאיה, בהם בני המשפחות העשירות שבאי, לאמה מבית לחם וריזאק מנצרת, נקראים עד היום "תוּרכּוס", לזכר התורכים דווקא.

 
בית הכנסת בסוסואה. מהיישוב היהודי של אז, שרדו רק עשרות תושבים
למרות זאת, הקהילה היהודית ברפובליקה הדומיניקנית לא היתה מעולם גדולה כמו בקורסאו או בסנט תומס. ב־1938, בוועידת אוויאן, היה דווקא הרודן הדומיניקני הקשוח, רפאל טרוחיו, היחיד שהציע לפליטים יהודים מאירופה בין 150,000 ל־200,000 אשרות לארצו. איך קיבל טרוחיו – גנרליסימו מתועב למדי, שעלה לשלטון ב־1931 ושלט במדינה יותר משלושים שנה, תוך שהוא מחסל האיטיאנים לאלפים וגם דומיניקנים שהתנגדו לשלטונו, עד שנרצח על ידי מתנקש ב־1961 – איך קיבל החלטה הומנית כל כך? ייתכן שרצה להיות חביב יותר על האמריקאים, כשהיה הראשון שהציע אשרות כניסה. כך או כך, למרות התחייבותו של טרוחיו להעניק אזרחות, קרקע ואמצעים לכל פליט יהודי שיגיע אליו, לא עלה מספרם של הבאים על 600, בשל הבירוקרטיה האמריקאית והקושי לחצות את האוקיינוס האטלנטי, אך כ־5,000 עד 10,000 יהודים ניצלו בזכות קבלת האשרות והתפזרו בעולם. רוב היהודים שהגיעו לרפובליקה יושבו החל מ־1940 בסוסואה, כפר קטן בצפון, והחלו לבנות עצמם שם כחקלאים.

ברוכים הבאים לסוסואה

חצינו את האי כדי להגיע לסוסואה. מהיישוב היהודי של אז, שרדו היום רק כמה עשרות. הרמן שטראוס היגר מאוסטריה לרפובליקה הדומיניקנית בגיל תשע עם הוריו, דרך מחצית הגלובוס. אביו של שטראוס ישב בדכאו שבעה חודשים. כששוחרר, חזר כאדם אחר, חולה ושבור. תוך שלושה שבועות עקרה המשפחה לאיטליה, שם חיכו לה שלושה כרטיסים לספינה לשנגחאי. אז נכלאה המשפחה לכמה שנים במחנה מעצר יפאני, עד ששוחררה ונענתה למודעה של הג'וינט להגר לרפובליקה הדומיניקנית. כיום, שטראוס הוא איל החלב של הרפובליקה, וברשותו גם מפעלים לעיבוד בשר (ואין קשר משפחתי בינו לבין משפחת שטראוס הישראלית).

על צוק גבוה, ממש מעל לאוקיינוס האטלנטי הגועש, הוא בנה לו ולבניו מתחם משלהם, כמה חווילות יפהפיות מוקפות בגנים. על המדשאה שבין החווילות יושב הרמן שטראוס עם משפחתו ואורחיו, על קפה עם שלאכזאנה (קצפת) וטיפת ליקר, מבחר גבינות צהובות ולבנות וגבינות שמנת מתוצרת מפעליו הסמוכים, וגם מרקחת ביתית של פפאיה. לידו יושב שכנו, דון ארתורו קירשמאייר, שהיה כבר בן 32, בעל משפחה ודקורטור מוסמך במדינונת לוקסמבורג, כשהובל עם משפחתו למחנה מעצר בצרפת, ליד הגבול עם ספרד. דווקא קצין גרמני סייע שם לארתור ולמשפחתו לברוח, זמן קצר לפני שעמדו להעביר את כל היהודים מן המחנה למחנות השמדה בגרמניה. הם הגיעו לפורטוגל ומליסבון עברו לרפובליקה הדומיניקנית.

 
הרחק מחופי הנופש הנוצצים שוררים עוני ועזובה
 חלוצים וחלוצות בקצה העולם
בימיהם הראשונים בסוסואה ידעו הפליטים היהודים קשיי הסתגלות ומחסור. היו בהם כמה משפחות עם ניסיון ארצישראלי קצר, ובעצת אחד מהם, דוד שטרן, שהכיר מקרוב את הקיבוץ בארץ ישראל, חיו כמה שנים חיים של שיתוף קומונרי. המהגרים היהודים הקימו משק חלב קטן וגינות ירק, בנו בית ספר לילדיהם ובית כנסת לתפילותיהם. אחר כך חילקו ביניהם את הרכוש המשותף, פרה או שתיים לאיש ושטחי קרקע והחלו לפעול בנפרד, במסגרת הקהילה.

במוזיאון הקטן לתולדות הקהילה, שמטפחים בני הדור השלישי, מזכירים לי התצלומים הגדולים מאז את שנות הארבעים במושבים ובקיבוצים בארץ: חלוצים וחלוצות צעירים ונלהבים בונים, חורשים, שותלים וחולבים. חדר אוכל משותף. ילדים במכנסי כתפיות משחקים בשדות. ממש כמו חברי ואני במושב בעמק יזרעאל של אז. אפשר בקלות לטעות במקום וביעד האידיאל החלוצי. מעין ציונות, אם תרצו.

עם השנים, הפכה גם סוסואה לעיירת נופש, עם רצועת חוף קטנה ויפה. רוב המתיישבים היהודים עזבו לארצות־הברית לאחר המלחמה. "רובם ראו ברפובליקה תחנת מעבר", אומר שטראוס. "לא יכלו להסתגל לעבודת כפיים, לחלוב, להוציא גזר". המעטים שנשארו עשו חיל. מעולם לא הוגבלו כזרים ולא סבלו מאנטישמיות. כמה מבני הדור השלישי התחתנו עם נשים מקומיות. "בשל הריחוק והבידוד?" שאלתי. לא. הם לא חשים בבידוד. מצבם הכלכלי מתיר להם להחזיק דירות גם בסנטו דומינגו והם מבלים שם חלק מזמנם. מנמל התעופה הסמוך לסוסואה הם מגיעים כמה פעמים בשנה למיאמי, תוך כשעה וחצי, ומשם לשאר העולם.

ובכל זאת, תחושה של קצה העולם. בבית העלמין היהודי, שבשערו הכתובת בעברית "זכור כי עפר אתה" (שאני מתרגם לשטראוס לאנגלית והוא מודה לי בחום. מעולם לא ידע את פשר המלים), כמה עשרות מצבות עם שמות יהודיים. כאן קבורים רבים מדור החלוצים. בבית הכנסת הקטן נפגשים בני הקהילה אחת לשבוע, בערב שבת. רב מסנטו דומינגו מגיע מדי שבוע לסוסואה לנהל את תפילות השבת וצעיר יהודי מארגנטינה, הדובר מעט עברית, משמש מורה לעברית לילדי המתיישבים, בני הדור השלישי והרביעי.

 "אני שואל את עצמי מדי פעם מדוע לא הגענו, הורי ואני, לישראל", עונה שטראוס לשאלתי, "ובאמת, זה רק מקרה שמצאנו את מקומנו ברפובליקה הדומיניקנית". מכיוון שכך, הוא רואה עצמו כאזרח דומיניקני נאמן ומכיר תודה למדינה שנתנה להוריו ולו מקלט ובית והשפיעה עליו הצלחה גדולה כזאת. הוא ומשפחתו מעריצים את ישראל וביקרו בה כמה פעמים. "הייתי יכול לחיות בישראל, אך לא הייתי מסכים להחזיק נשק. לעולם לא. המלחמה היחידה שאני מנהל היא בגרמנים עם עבר נאצי או עם דעות גזעניות הנקלעים לכאן. אני לא מוותר עד שהם מסולקים מהמקום", אומר האיש, המקפל בדבריו ובסיפורו האישי את כל הייחוד, הבעייתיות והסתירות של היהדות בת ימינו, המחפשת את זהותה בארץ ובחו"ל, בין קודש לחול, בין גלות לגאולה.

_______

תודה לשגריר הרפובליקה הדומיניקנית בישראל אלפונסו לוקוורד, לשגריר ישראל בסנטו דומינגו פנחס לביא ולצוות השגרירות. תודה מיוחדת למרדכי ארבל, חוקר יהדות הקריבים במכון בן־צבי, על הערותיו המועילות.

 

האם היית ביעד הזה?

  • 1

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

קניון רפלקשן, יוטה

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות