הראגה ההודית, המוזיקה שצובעת את הנפש

סאדו שקוע במדיטציה על גדת הגנגס. התגלות הראגה, לאמן ולמאזין כאחד, נגזרת מיכולתו של המוסיקאי לשנות את מצב התודעה שלו למצב שבו הראגה מתגלה דרכו | צילום: יעל שורץ

הזמר והקהל נראו שקועים בהלך רוח מיוחד, שלא הצלחתי לחוותו. ידיו של הזמר נעו כאילו היה מנצח. לאחר השירה האיטית, שנמשכה זמן רב, הוא הגביר את הקצב עד שהגיע לשיא במהירות ובהרעדות הקול. האנשים בקהל ישבו והנידו בראשיהם מצד לצד ללא הפסקה. תנועת ראשיהם נראתה לי כאי־הסכמה, אבל הבחנתי במבטם שהם מרוצים. מאוחר יותר הוסבר לי שבהודו, תנועה זו מביעה דווקא הסכמה ושביעות רצון.
המאזינים עצמו את עיניהם וברגע מסוים פקחו אותן ומחאו כף. אז הגיע תורו של נגן הטַבְּלה, אשר ישב עד אז ליד הזמר בידיים שלובות והתבונן. לפני שפתח בנגינה עצמה, הוא היכה בכלי בעזרת פטיש קטן במשך זמן רב. כששאלתי לפשר הדבר, הוסבר לי שהוא מתאים את צליל הטבּלה לצליל הטמפוּרה שברקע. בשלב זה, כנראה בשל עוצמת החוויה, נרדמתי. אחר כך, בדרך היציאה מהסוכה, שמעתי אנשים מדברים על ההופעה של הראגה. "היא היתה מרגשת", הם אמרו. לא ידעתי מהי ראגה, ומובן שלא ראיתי שום ראגה. הסקרנות שלי גברה.
למחרת, מוקדם בבוקר, חזרתי למקום וראיתי שוב קהל רב ממתין. הבמה היתה ריקה ונשמע ציוץ ציפורים. קריין עלה לבמה וציין את שמה של הזמרת שלה כולם מחכים. היא מופיעה אחרונה ברצף שנמשך כל הלילה, משום שהיא האמנית המכובדת ביותר; היא למדה אצל מורה מפורסם, התאמנה     40 שנה ויש לה תלמידים רבים המופיעים בארץ ובחו"ל. הקריין אמר שהיא תשיר את ראגת הבוקר "לליטה", המתאימה לרוח השחר, וקרא את תיאור הראגה: "בידיה היא אוחזת וינָה [כלי מיתרים עתיק] וספר. לליטה מתגלה כשחר. היא אלת המוסיקה. מקסימה, מדברת בקלילות ועיניה כלוטוס אדום".
בשירתה, הפיקה הזמרת צלילים כמו מתוך תיבת תהודה. אני לא יודעת אם נרדמתי או שקעתי במדיטציה, אך לאחר זמן־מה התעוררתי לשירת המלים בליווי צלילי התוף. מנגינה מונוטונית נשמעה, ועליה אלתרו הזמרת והנגן. שניהם צחקו, השתעשעו במקצבים שונים וחזרו לנקודת המפגש – הצליל המונוטוני. חלפו עשר שנים מאז, ובהן התמחיתי בזמרה של מוסיקה הודית קלאסית; ועדיין שמורה בליבי החוויה המרגשת של אותו מפגש ראשון עם הראגה.

אגו, להבות והראגה השורפת
מילולית, ראגה היא "מה שצובע". בהשאלה, הכוונה היא לדבר אשר "צובע את הנפש". המוסיקה ההודית הקלאסית קשורה במושג זה קשר בל יינתק. בדומה לתרבויות אחרות, גם במוסיקה ההודית מקובל להבחין בין מוסיקה עממית למוסיקה קלאסית. מטרת המוסיקה הקלאסית, כפי שנכתב בחיבורים רבים, חלקם עתיקים ביותר, היא "לקרב את האדם אל עצמו, למקור הווייתו – הבריאה, באמצעות הצליל".

הופעה במקדש בג'איפור. ההתמסרות המוחלטת לצלילים מביאה לשכחה של האני, של האגו. באמצעות ההתמסרות למוסיקה אפשר להגיע להתעלות הנפש המיוחלת צילום: שמעון לב

הראגה היא דרך להגשים מטרה זו; צלילים, המושמעים בסדר מסוים, אמורים לקרב את המאזינים ואת האמנים המבצעים אל עצמיותם, אל פנימיותם, למקור הווייתם. ההתמסרות המוחלטת לצלילים מביאה לשכחה של האני, של האגו. הקשר בין המוסיקה להשתחררות מכבלי האגו חזק עד כדי כך, שהזמר והנגן ההודים אינם נחשבים ליוצרים של המוסיקה אלא למי שחושפים אותה, מביעים אותה, ויותר מכל – מתמסרים לה. רק כך הם עשויים להגיע להתעלות הנפש המיוחלת.
מרעיון זה נגזרת ההתפתחות האיטית בביצוע הראגה (המבצע והמאזין כאחד אמורים להגיע אט אט, בהדרגה, לריכוז ולהתמסרות) והחשיבות של התייחסות האמן למצב הטבע בזמן הביצוע. כי לראגה יש כוחות, כפי שעולה מסיפורים רבים במיתולוגיה ההודית. כך, למשל, סיפור החוזר בגרסאות שונות על מלך שהזמין לארמונו מוסיקאי וביקש ממנו לשיר את הראגה "דיפאק" ("להבה"). המוסיקאי הסביר למלך כי כשמה כן היא, הראגה "דיפאק" עלולה להבעיר אש ולהעלות את הארמון בלהבות. הוא ביקש מהמלך שיבחר ראגה אחרת, אך המלך התעקש. המוסיקאי ציית, ובעת שירת הראגה החלו המלך עצמו והארמון כולו לעלות בלהבות. אפילו מי נהר הג'מונה, שלתוכם קפץ המלך, לא הצליחו לכבות את האש שאחזה בו.
כיצד, אם כך, בנויה הראגה, איך היא מתבצעת ומתי יש להשמיעה? המוסיקה ההודית הקלאסית היא מלודית לחלוטין. צלילי השירה והנגינה נעים כולם ביחס לצליל הראשון, הבסיסי, שנשאר תמיד קבוע, כלומר, אין שינוי בנקודת הבסיס. הראגה בנויה מסולם עולה ויורד, כאשר צליל מסוים בעלייה ואחר בירידה מוגדרים כדומיננטיים. בנוסף לכך, מתקיימים בראגה מעברים מסוימים בין הצלילים, המלווים בעיטורים מוסיקליים שונים אותם מאלתר האמן על פי המסורת המוסיקלית שאותה למד. האווירה שמביעה הראגה נקבעת באמצעות המרווחים בין הצלילים: חצאי טונים יוצרים מזג מלנכולי; טונים שלמים מקנים תחושה של חיוניות ושלווה.
לביצוע הראגה שני שלבים: הראשון הוא אלתור על פי רצף הצלילים בראגה, באמצעות הברות המייצגות את הצלילים אך נטולות משמעות מילולית. בשלב השני מצטרף התוף כמלווה, המעניק מסגרת קצבית קבועה לשיר עצמו. נגן התוף מאלתר מקצבים שונים וחוזר למסגרת המונוטונית, וכך עושה גם הזמר.

כך לומדים לשיר ראגה
בדומה לכל ידע מסורתי, גם המסורת המוסיקלית עוברת בהודו ממורה לתלמידו, והקשר ביניהם מיוחד ומזכיר יחסי הורה־ילד. ראשית ה"שושלת" במוסיקאי קדום, אשר לו התגלתה הראגה לראשונה, והוא מעבירה הלאה, לתלמידיו. אבל את הראגה לא לומדים כיצירה מוסיקלית מוגמרת: בתהליך הלמידה מושם דגש על אלתור, המשקף את חירות האמן בבחירתו את הצלילים. משום כך אין רישום פורמלי של תווים; רק מלות השיר נתונות מראש.
לכל זמן יש ראגה המתאימה לו, ולכל ראגה זמן המתאים לה. יש ראגה של שחר וראגה של בוקר, ראגה של ערב וראגה של לילה.
בקונצרטים מבצעים ראגות אך ורק בזמן המתאים לרוחן, ואפילו בהקלטות של ראגות

חצאי טונים יוצרים מזג מלנכולי; טונים שלמים מקנים תחושה של חיוניות ושלווה. התוף מעניק מסגרת קצבית | צילום: שמעון לב

לשידור ברדיו מקפידים להתאים את זמני ההקלטה והשידור לאופי הראגה. הקשר בין הראגות לזמן הוא גם הסיבה לכך שפסטיבלים של מוסיקה קלאסית בהודו נמשכים בדרך כלל יומיים או שלושה ברציפות. כך אפשר להשמיע ראגות רבות ושונות, בזמן המתאים להשמעתן.
כאשר למדתי בוורנאסי זמרה הודית בשיטה עתיקה, יכול היה המורה שלי ללמדני רק בבקרים. משום כך למדתי במשך חמש שנים ראגת בוקר בלבד. רק כאשר הוא התפנה ללמד אותי בערבים, עברנו לראגת ערב. שלוש שנים למדתי ראגת ערב, וכאשר רציתי להתאמן בראגת לילה, היה עלי לבוא אליו בחצות. את ראגת השחר שרנו בשלוש לפנות בוקר ואת ראגת המונסון עוד לא למדתי, כי בעונת המונסון יוצא המורה שלי למסע הופעות מחוץ להודו.

ענווה ומוסיקאי האלים
יסוד חשוב בלימוד הוא סבלנות וענווה. אחד המורים שלי, המפורסם היום בכל הודו, התחיל להופיע רק בגיל 40, אחרי שהתאמן מילדותו.
את חשיבות הענווה מדגים סיפור על מוסיקאי האלים נראדה (Narada), המופיע בכתבים הודיים קדומים: "לפני שנים רבות, החכם הגדול נראדה היה משוכנע שלמד מספיק והשיג שליטה באמנות המוסיקה, בתורת המוסיקה ובביצועה.
האל וישנוּ החליט להוכיח אותו על גאוותו ועל חוסר סבלנותו וללמדו לקח. וכך היה: הוא הביא אותו למשכנם של האלים.
"כאשר נפתח שער המשכן, ראו בכניסה נשים וגברים אשר צלעותיהם שבורות, כל איבריהם מעוקמים והם מתפתלים מכאב ומייללים בבכי. האל וישנוּ שאל אותם מהי הסיבה למצבם. ענו לו: 'היינו רוחות של ראגות שנוצרו על ידי האל שיווה. נאמר לנו שחכם בשם נראדה, שלא יכול לבצע ראגה או להבין את תורת הראגה כראוי, הוא שעיקם אותנו ושבר את צלעותינו באמצעות שירתו'. עוד אמרו, כי הם יישארו במצבם זה עד שיימצא מוסיקאי צנוע, בעל שכחה [של האגו], שישיר אותן, את רוחות הראגות, כהלכה, וכך יאחה את שבריהן. כאשר שמע החכם נראדה כל זאת הרגיש בושה גדולה, כרע ברך לפני האל וישנוּ וביקש מחילה".
במה תלויה איפוא התגלות הראגה? בהבנת מבנה הראגה, ביכולת האלתור של האמן, בהתמסרותו המלאה ובהתייחסותו לטבע. התגלות הראגה, לאמן ולמאזין כאחד, נגזרת מיכולתו של המוסיקאי לעבור ממצב תודעה שבו הוא רואה את עצמו כ"יוצר" את הראגה, למצב תודעה שבו הראגה מתגלה דרכו. זו כנראה הסיבה לכך שהשיר הבא, שעבר במסורת סגנון השירה והנגינה הקדום דרוּפד (Drupad), הוא מהראשונים שניתנו לי ממורי בתהליך הלימוד.
התלמיד אומר לעצמו:
"חכם שכמוך, הו השכל היודע הכל; על ראגה, מלים, משמעויות וכל גוני השפה,
אין זאת כי אם אשליה!
מקור הצלילים נסתר מאיתנו ונמצא מעבר לכל ידע ושינון –
ולכן, כדי לתפוס מהות זו אינך צריך ידע נלמד, כי אם חסד".

תודת המערכת ל־Arion על תרומתה לדיסק "חלונות אל העולם" (רצועה 8).