תפריט עמוד

הפלגה באוקיינוס השקט

הפלגה באוקיינוס השקט

מאות הרמות מפרשים והורדות מפרשים, גלגולי חבלים וזריקות עוגן, מאות שקיעות וזריחות. שגרת חיים בחציית האוקיינוס השקט על סיפון סירת מפרש

הכל התחיל בהיכרות עם סקיפר איטלקי בסנט לושה (Saint Lucia) שבקאריבים. הגעתי לשם אחרי חציית האוקיינוס האטלנטי על סירה עם צוות של ארבעה אנשים. הפלגתי חודשיים בין האיים הקאריביים ושם הצטלבו דרכינו, של פייר ושלי. פייר הציע לי להצטרף אליו לחציית האוקיינוס השקט. ההצעה הזאת היתה פתח לחוויה אחרת לגמרי ממה שחוויתי עד אז: שני אנשים על סירת מפרש אחת שאורכה 16.5 מטרים בסך הכל, ומסע אחד שבו נעבוד יחד, נחיה יחד, נחווה את הדרך יחד. ידענו שהשיט הזה טומן בחובו משמרות ארוכות ועבודה פיזית רבה. זה היה אתגר חדש לשנינו.

מאנטיגואה לתעלת פנמה
הפלגה ראשונה. יצאנו מהאי אנטיגואה (Antigua) שבאיים הקאריביים לכיוון פנמה. הים האיר לנו פנים. רוחות המסחר (trade winds) הגביות נשבו דרך קבע ודחפו את הסירה קדימה במהירות ממוצעת של עשרה קשרים (כ-18.5 קילומטרים בשעה), לא רע בשביל סירת מפרש. בכל ערב שקיעות מדהימות על האוקיינוס צבעו את השמים בכתום, אדום, צהוב, וענני נוצה פזורים זהרו בכתום חזק, ומתחתם קרעים של ענני קומולוס וים שמשנה מדי יום את אופיו ומשחק בנו כרצונו. בלילה הפכו השמים, שרק לפני רגע שיחקו בצבעים, לשחורים ומנוקדים במיליוני כוכבים. הירח ליווה אותנו בשבוע הזה ועזר בתצפיות הליליות. בלילות בלי ירח נדרשת ערנות רבה כדי לזהות כלי שיט אחרים, בייחוד בנתיב שהפלגנו בו – נתיב אוניות המסחר השטות לעבר תעלת פנמה.

בימים הראשונים העייפות היתה מורגשת, אבל ככל שהרחקנו מהחוף נכנסנו לשגרה. מדהים כמה הגוף שלנו זקוק להרבה פחות שינה ממה שנדמה. לקראת סופו של השבוע התעוררנו אחרי שעתיים של שינה ביקיצה טבעית, ובתוך דקות היינו מוכנים למשמרת. לפעמים הלילות דוממים לגמרי, והרעש היחיד שנשמע הוא קולה של הסירה החותכת את המים. ולפעמים נשמעות התנשפויות ושריקות של להקות הדולפינים המלווים את הסירה ומשתעשעים בגל שהיא יוצרת. הכוכבים זזים במהלך הלילה – בצד אחד הכוכבים מתחילים לשקוע, ובצד שמנגד כוכבים חדשים זורחים. אבל היו גם לילות רומנטיים פחות, עם רוחות חזקות שתבעו ערנות ועבודה עם המפרשים וההגה, ועם גלים וגשם ששטפו את הסירה. מעטים היו הימים שנותרנו בהם יבשים. חליפות הסערה היו לחלק מגופנו גם בלילה וגם ביום.

באוקיינוס ענן גשם מביא איתו בדרך כלל רוח חזקה מאוד. תופעה זו נקראת סקוואל (squall). בתוך שניות הרוח מתחזקת עד כדי הכפלת עוצמתה, ומיד אנחנו מצמצמים את המפרשים ומחכים עד שהענן יעבור. מהר מאוד למדנו לזהות את הסקוואלים על הרדאר ולנסות לברוח מנתיב התנועה שלהם.

ידענו שהשיט הזה טומן בחובו משמרות ארוכות ועבודה פיזית רבה. זה היה אתגר חדש לשנינו

הגענו לפנמה בלילה, חוויה מפחידה כשלעצמה. עשרות אוניות ענק נכנסות ויוצאות מהתעלה הפעילה 24 שעות ביממה. הרגשנו כה קטנים ביניהן. אם בכניסה לנמל עוד ראינו את הדרך, הרי שהתענוג נמנע מאיתנו בתוך הנמל, כשגשם חזק ניתך עלינו במשך כמה שעות. הטלנו עוגן במקום עגינה ליאכטות הנקרא פלאטס (flats), ונפלנו לישון.

מהתעלה לאיי גלפאגוס
התעוררנו למחרת לתוך מציאות של חיי נמל שוקקים, ניגוד מוחלט לשבועות אחרונים. חציית התעלה ארכה יומיים, ואחריה הוצאנו את הסירה מהמים למשך חודש שלם לצורך ניקוי התחתית וצביעה מחדש. אלה עבודות שיש לבצען מדי שנה-שנתיים כדי לשמור על תחתית הסירה ולשפר את מהירותה – מרכיב חשוב כשלפנינו חציית אוקיינוס.

כשחזרנו סוף-סוף למים ויצאנו מפנמה אל האוקיינוס השקט החל שוב לרדת גשם חזק. הראות נעשתה קשה עד בלתי אפשרית, ברקים השתוללו בתדירות שלא השאירה רגע של שמים שחורים. פתגם איטלקי אומר: "יציאה רטובה, יציאה מוצלחת". קיווינו שהוא צודק.

השעה הראשונה של ההפלגה עברה בשלום, עד שלפתע הופיע עץ שלם שצף על המים וכמעט פגע בחרטום הסירה. לא חלפו כמה רגעים, וראינו אונייה דוהרת לעברנו במהירות עצומה. היא היתה קרובה, אולי קרובה מדי. בתמרון מהיר הצלחנו להתרחק משם, אבל הפעם לקח לנו קצת יותר זמן להירגע ולחזור לפעימות לב בקצב רגיל. גם הרוח לא היתה לטובתנו באותו הלילה, כיווניה התחלפו ועוצמתה השתנתה, עד שלבסוף התעייפה ושככה.

בבוקר המחרת פייר עוד ישן. הייתי לבד בקוקפיט מול ים שקט וחלק. ברקע נשמע רק הזמזום המונוטוני של המנוע והדי רעמים מרחוק. הרוח החלה לנשוב שוב ולהתחזק. בתוך שעתיים הסירה היתה כבר עם מפרשים מצומצמים, הרוח הקדמית הטתה בחוזקה את הסירה, ואנחנו טסנו הרחק מהחוף אל תוך האוקיינוס. ככה זה נמשך שישה ימים תמימים.

הפלגה בהטיה שכזאת למשך זמן כה ארוך היא חוויה שנויה במחלוקת. בכל פעם שהרוח התחזקה התרוצצנו מלאי מרץ על הסיפון כדי לכוון את מפרשים, מתחרים בינינו מי יפיק יותר מהירות מהסירה כשהוא על ההגה. מפעם לפעם תחושת הרעב התחילה להכריע אותנו, אבל לך תבשל בתוך סירה שעומדת על צדה. הפעולה הפשוטה ביותר של מילוי מים בסיר בשביל להכין פסטה (בכל זאת, סירה איטלקית) הופכת לתהליך ארוך, שדורש לעתים יותר מזוג ידיים אחד. תחרות חדשה התחילה בינינו: מי מצליח להכין אוכל ביתר יעילות בלי להפיל שום דבר. גם נושא השינה נעשה מורכב, ונאלצנו לגלות יצירתיות במציאת פינות בתוך הסירה שיתאימו לשיפוע. בסופם של ששת הימים האלה הגענו תשושים לאיי גלפאגוס.

מאיי גלפאגוס לאיי מרקיז
לפני שהמשכנו בחצייה הארוכה של האוקיינוס השקט עצרנו בגלפאגוס לתקופה מהנה ומרתקת של כחודשיים, שכללו הכנות מרובות לדרך. הפלגה ממושכת כזאת דורשת מחשבה רבה על ציוד ומצרכים, וגם קניות רבות. זה התברר כמשימה לא כל כך פשוטה משום שאיי גלפאגוס לא יכלו לספק את המצרכים שנזקקנו להם. האספקה מגיעה לאיים באוניות מאקוודור, וטריות המזון היתה שנויה במחלוקת (הבטן של שנינו סיפקה ראיות ברורות). מים ודלק – שני מצרכים קריטיים לחצייה – היו גם הם בעיה, אבל בסוף מילאנו את המאגרים ויצאנו לדרך.

על איכות הדלק שקנינו בגלפאגוס למדנו באמצע האוקיינוס, כשהמנוע דמם. החלפת פילטרים חוזרת ונשנית לא עזרה, והמנוע עדיין סירב להניע. הבנו שאין מנוס מלפתוח את מערכת הדלק ולנקות את הצנרת. כשראינו את כמות הלכלוך שהיתה שם הופתענו שהמנוע שלנו הצליח בכלל לעבוד כל כך הרבה עד שנדם. אחרי יום שלם של עבודה על המנוע הצלחנו שוב להניע, וחזרנו תשושים ורעבים לשגרת הפלגה.

ההפלגה הזאת היתה שונה לגמרי מהקודמת. רוח גבית חזקה כמו שליוותה אותנו היא חלומו של כל ימאי. זרם פרו, שעולה מאנטארקטיקה לאורך חופי מרכז אמריקה ופונה מערבה בקו המשווה, הוסיף שניים-שלושה קשרים למהירות הסירה. בשבועיים האלה בחן מזג האוויר את יכולתנו להחליף סוגי מפרשים על הסירה, גדולים וקטנים, לצמצם מפרשים ולפתוח אותם שוב – תעסוקה מתמדת עם מעט מאוד פנאי למנוחה. בסופם של השבועיים המרתקים הגענו לקבוצת איי מרקיז (Îles Marquises), בפולינזיה הצרפתית.

אתרי השיט שבאיי פולינזיה הצרפתית הם מהיפים על פני כדור הארץ. פולינזיה הצרפתית מורכבת מכמה קבוצות של איים השוכנים בלב האוקיינוס השקט, מהם איים וולקניים ומהם איים מרופדים בחולות לבנים ומעוטרים בעצי דקל. מחפשי רוחות חזקות יכולים לצאת להפלגות ארוכות בין קבוצות איים שונות, אבל אפשר לצאת כאן גם להפלגות קצרות, משפחתיות אפילו, בתוך הלגונות השקטות שבכל קבוצת איים.

מאיי מרקיז לאיי טואמוטו ולטהיטי
כעבור כמה ימים באיי מרקיז שוב ניתקנו חבלים. הפעם היו פנינו מועדות לאיי טואמוטו (Archipel des Tuamotu), קבוצת איים שתושביהם מתפרנסים בעיקר מדיג. האיים הללו הם שרשרת של אטולים. אטול הוא הר געש שבמשך מיליוני שנים נוצרה סביבו שונית אלמוגים, ולבסוף הוא קרס פנימה, שקע ונעלם מתחת לפני המים, ונותרה ממנו רק שונית מעגלית החובקת לגונה. הלגונות הן ניגוד מוחלט לאוקיינוס שבחוץ – המים בצבע טורקיז, חופיהן לבנים, ומזג האוויר בהן חם ונוח. גן עדן לצוללנים.

רנגירואה (Rangiroa) הוא האטול הגדול באיי טואמוטו והשני בגודלו בעולם. יש לו רק שני פתחי כניסה, כשרק אחד מהם עמוק מספיק כדי לאפשר את כניסת הסירה שלנו. גם סירות גדולות יכולות להיכנס ללגונה, אבל המעבר פנימה אינו פשוט, ויכול להיות אפילו מסוכן, ומחייב כניסה בין גאות ושפל (slack water) או לכל הפחות בגאות, כאשר הזרם פועל לטובת הנכנסים. בשעת השפל הזרמים החזקים יכולים להגיע לכדי שבעה-תשעה קשרים בכיוון היציאה מהאטול.
כשהגענו התברר לנו שמכיוון שהיתה סערה בשבוע אחרון, כמויות עצומות של מים נכנסו לתוך הלגונה, והיה כדאי לחכות כשבוע עד שהזרימה החוצה תפחת. אלא שלנו לא היה שבוע. אחרי התלבטויות והתייעצויות עם צוללנים מקומיים החלטנו בכל זאת לנסות את מזלנו. צד ימין של הפתח היה סוער ומלא מערבולות בגובה של יותר משניים-שלושה מטרים. עוצמת גלי האוקיינוס המתנגשים בקיר האטול והזרם החזק שיוצא מהלגונה, שמגביר את עוצמת הגלים, היו מחזה מדהים ומפחיד לכל שייט. נצמדנו לצד שמאל של הפתח, שבו המערבולות היו קטנות יותר, כמו שהנחו אותנו הצוללנים, והמשכנו אחרי הסירה שלהם לתוך הפתח. המרחק בינינו לחוף שבצד שמאל היה כשני מטרים בלבד, אך זו היתה הדרך היחידה פנימה. הלב שלנו דפק בעוצמה.

תוך כדי שיט קדימה ומבטים מלאי חרדה אחורה עברנו את המערבולות לאט-לאט, ונכנסנו למים שקטים יותר. כשחשבנו שכבר אפשר לחזור לנשום, הסירה האטה עד שנעצרה. אנחנו מעלים מהירות, והסירה עומדת במקום. מד המהירות מראה שמונה קשרים – והסירה מתחילה לזוז אחורה. תחרות קשה בין המנוע שלנו לזרם החזק החוצה, והיה נדמה שהזרם מנצח. החברים בסירת הצוללנים כבר היו מוכנים לזרוק לנו חבל, אבל אנחנו סירת מפרש – ובמהירות פתחנו חלוץ (מפרש קדמי). למזלנו הרוח היתה בכיוון שלנו, ומהרגע שהחלוץ נפתח הסירה האיצה בכיוון הנכון, ונכנסנו לתוך הלגונה. רק אז נשמנו לרווחה. איזה יופי מסביב.

את הקיץ העברנו בפולינזיה, ואת סופו בילינו באי טהיטי (Tahiti). כשתם הקיץ הגיעה העת להיפרד מהסירה. בטיסה של שלושים שעות עברתי מרחק שבהפלגה השלמתי בעשרה חודשים. זה היה הזמן לחזור הביתה, למשפחה שלי, לחברים שלי, לשפה שלי, למנטליות הישראלית, לאוכל שמבוסס קצת פחות על פסטה ולקרקע שלא מתנדנדת מתחת לרגליים.

האם היית ביעד הזה?

  • 1

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

הים הקריבי - בוקאס דל טורו

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code