תפריט עמוד

הנסיכה על העדשה – הגרסה היפאנית

הנסיכה על העדשה – הגרסה היפאנית

היפאנים מאוהבים במצלמות שלהם. הם מתייחסים לצילום ברצינות תהומית ומוכנים ללחוץ על ההדק ללא הרף. הם מצלמים מאות מטרים של סרטי צילום בכל אתר תיירות בעולם. תאוות ההנצחה הזו מוצאת ביפאן ביטוי אצל הצלמים המקצועיים והחובבים כאחד. אבים רון-כרמל בחן את הצילום כביטוי ממצה לתרבות היפאנית.

"מזה כחמש שעות צעדתי בשביל ההררי… לפתע, נבלעתי בערפל סמיך שחיבק אותי כשמיכת פוך עבה, והחשיך הכול מסביב. לבי נמלא פחד. מתוך העלטה נראו צלליותיהם הכהות של העצים, ענפיהם פשוטים לצדדים כמו מצפים לבואי. הערפל הפך לסמיך יותר ויותר. קול פנימי לחש לי לנטוש הכול ולנוס מהאזור. לפתע צדה את עיני נקודת אור, שהלכה וגדלה עד שהפכה לקרחת יער. מצאתי עצמי עומד מול עץ אדיר. היה זה ארז יפאני. נאמר עליו שהוא נטוע בקרחת היער כבר 7,000 שנים. ממרחק 50 מטרים היה העץ מרהיב עין ביופיו. נשמתי עמוק כדי להירגע, התקרבתי לעץ ושלחתי מבט כלפי מעלה. הגזע היה מכוסה קמטים כפני איש זקן. הנחתי את כף ידי הקרה על קליפת הגזע וחשתי בחום שקרן ממנו. לא היו מילים בפי. יחד עם החמימות הרגשתי גם את העדינות והנדיבות שבקעו מן העץ ומיד פג המתח שלי כלא היה".
את התיאור הזה לא כתב חובב טבע רומנטי, שיצא לטיול ביער, אלא צלם הטבע היפאני יאסוטאקה טאנג'י, בספרו על צילום עצים מיוחדים ביערות יפאן. תיאור זה ממחיש את העובדה שצלמים יפאנים רבים רואים במעורבות רגשית עם האוביקט המצולם תנאי הכרחי לצילום תמונות טבע טובות. "טכניקות וקומפוזיציות צילומיות אינן מספיקות כדי לתאר את יפי הטבע", כותב הצלם יושימיטסו נאגאסאקה. "המציאות היא מעבר לטכניקות הללו". בדיקת תולדות חייהם של צלמי טבע יפאנים, ששמם מתנוסס על אלבום תמונות צבעוני, מהודר ויקר, תגלה כי רובם ככולם נולדו מחוץ לעיר ובילו את ילדותם בחיק הטבע. עברם הוא שהביא אותם להנציח את הטבע בתמונות. רובם מדווחים בספריהם על קיומו של מורה רוחני, ראש המקדש בכפר הולדתם, או צלם מפורסם, שהמריץ ועודד אותם לסיים את הפרויקט, למרות הקשיים וההוצאות המרובות.
על מידת הרצינות שמייחסים צלמי הטבע לפרויקטים שהם לוקחים על עצמם אפשר ללמוד מטאקאשי קומאטסו, שהתמקד בצילום נהרות ביפאן. לרשות טאקאשי עמדה שנה שלמה, אך עם סיומה, לאחר שהודפסו התוצאות באלבום איכותי ויקר, הוא התלונן כי זהו פרק זמן קצר מדי. "גמאתי יותר מ-100,000 קילומטרים בג'יפ, אך במרבית המקומות ביקרתי רק בעונה אחת של השנה. כמה פעמים שקלתי ברצינות להפסיק את הפרויקט בגלל סיבה זו". קוריוז זה מראה עד כמה חשובה לצלמים היפאנים ההתמקדות בנושא ספציפי כמו עצים, נהרות, הרי געש או פרחים.

שכלול יפאני
הצילום, כמו טכנולוגיות רבות אחרות שפותחו במערב, הגיע ליפאן בשנות ה- 70 של המאה הקודמת. כמה צלמים אירופאים, שהיגרו ליפאן, היוו מודל לחיקוי. היפאנים למדו את סודות הצילום ביסודיות ובמהירות ועם חלוף השנים טיפסו בביטחון במדרגות האיכות. עם זאת הקשר עם המערב נמשך. רבים מהצלמים המובילים כיום ביפאן למדו את מלאכתם בארצות הברית בשנות ה- 70. ההשפעה המערבית ניכרה גם במודעות הפרסומת שבהן צולמו בשנות ה- 80 בעיקר דוגמנים זרים. היום רואים במודעות יותר פנים יפאניות.
הצלמים עשו כאן מה שעשו היפאנים בתחומים אחרים: הם אימצו ידע שפותח מחוץ לארצם והפכו אותו בתוך פרק זמן קצר ליותר יפאני מיפאני. "אנו רוצים לומר כמה שיותר ללא מילים, כדי לעורר את התודעה החברתית למסרים החזקים שמסוגלת להעביר תמונה", אומר קן, קובאיאשי, יושב ראש ועדת התערוכות של התאחדות צלמי הפרסום היפאנים. צלם יפאני, המנסה להעביר מסר באמצעות תמונה, עושה זאת באופן שונה מצלם מערבי. ראיתי הרבה מודעות פרסומת שפשוט לא הצלחתי להבין. מתברר שכדי להבין צריך לדעת יותר על החברה היפאנית ועל מעגל האסוציאציות שלה.
אנסה להמחיש את דרך החשיבה היפאנית באמצעות דוגמה. לפי אמרה יפאנית מתקופת האדו: "כאשר הרוח נושבת, חנויות המוכרות דליי עץ מרוויחות כסף". נראה אתכם מפצחים את חידת ההיגיון היפאנית הזו. מה לעזאזל הקשר בין רוח ודליי עץ? ובכן, ליפאני בן אותה תקופה לא היה צריך להסביר כי כשנושבת רוח, עף אבק לעיניים ואי אפשר להמשיך לעבוד. אם אי אפשר לעבוד, מוטב כבר להעביר את הזמן בבית תה תוך שמיעת נגינת שאמיסן, כלי מיתר יפאני העשוי מעור חתול. ככל שירבו לנגן בשאמיסן, יהרגו יותר חתולים, מה שמביא להתרבות אוכלוסיית העכברים. עכברים, כידוע, נוהגים לכרסם דליי עץ והגענו היישר לחנויות המוכרות דליים אלה. הבנתם?
"צלם יפאני יודע שגישה ישירה והעברת מסר חד-משמעי באמצעות הצילום אינה מתאימה לציבור היפאני", מסביר שיניצ'ירו טורה, ארט דירקטור בירחון האמריקאיPOPULAR PHOTOGRAPHY, "לכן הוא יבחר במסר רך ולעתים דו-משמעי. תקשורת חדה ואגרסיבית נתפסת ביפאן כטעם רע. הגישה העקיפה והמאופקת עולה מהאמרה 'הדבר החבוי הזה בוודאי נקרא פרח'". אם רוצים לפרסם מוצר מותרות, למשל, יצולמו הדוגמנים באתר מפורסם בחוץ לארץ. כך מעוררים את תיאבונו של הצרכן הפוטנציאלי לממש עולם של חלומות ותשוקות.
שוק הצרכנים האדיר של יפאן מורכב ברובו מדור השפע, שנולד וגדל אחרי מלחמת העולם השנייה, דור צעיר יחסית, הנמצא בתהליך של יצירת תרבות קוסמופוליטית חדשה ושואף להפיצה בעולם. צלמי הדור הצעיר מהדהדים תרבות קוסמופוליטית זו. לצדם קיימת קבוצה של צלמים, בדרך כלל ותיקים יותר, המתרפקים אל העבר הייחודי של יפאן ושמים דגש על המסורת. סוג'י ג'ורג' טאנאקה, ארט דירקטור בכיר בחברת "דנטסו" היפאנית, טוען בפתיחה לספר השנה של עולם הפרסום ביפאן כי למרות קוטביותם מתקיימים שני כיוונים אלה בהרמוניה.
טאנאקה טוען גם שיש הבדל ניכר בין צלם מערבי ליפאני. "צלם מערבי, מוכשר ככל שיהיה, המתמחה בצילום מזון בכלל ואיטריות בפרט, יתקשה להוציא תחת ידיו צילום טוב של מרק אודון (מרק איטריות יפאני)", כותב טאנאקה. "בצילום מזון ביפאן יש משקל רב לעונות השנה. לכל עונה צבעים משלה, כלי אוכל וסוגי מזון ייחודיים, ולא כל עצם יפאני מסוגל לשקף את האווירה הנכונה". לדבריו, אנשי מקצוע יפאנים, שלמדו את אומנות הצילום בארצות הברית לפני 20 שנים ויותר, עולים כיום על מוריהם. בשל כך שומרים היום צלמים אמריקאים את הידע שלהם בסוד.
מה שנכון אולי לגבי הצלמים האמריקאים, אינו נכון לגבי חברות הצילום. חברת קודאק, למשל, הודיעה לפני יותר משנה על תחילת פיתוחו של סרט חדש בשיתוף עם החברות היפאניות קנון, פוג'י, מינולטה וניקון. בכך ביטאה החברה האמריקאית את הערכתה לחברות היפאניות. שיתוף פעולה זה השאיר בחוץ חברות כמו פנטקס, ריקו ואולימפוס, החוששות להפסיד בתחרות. "רק התשלום עבור הפטנט עלול לרושש אותנו", אמר בריאיון אחד מנשיאי החברות הללו. 

נשבה בקסם
ניסיונותי להיפגש עם כמה צלמי צמרת בענף הפרסום ביפאן העלו חרס ולפיכך נאלצתי לרדת מדרגה אחת בייחוס (אך בהחלט לא ברמה המקצועית) ולהיפגש עם יושינורי אונדה, צלם אופנה ותיק. נפגשנו בסטודיו שבו עבד, בדרום-מערב טוקיו. הסטודיו אינו שלו. מעט מאוד צלמים יפאנים מחזיקים בסטודיו משלהם. אונדה שכר סטודיו לארבע שעות. המחיר: 18,000 ין (כ-180 דולר) לשעה, לא כולל אביזרים כגון מבזקי אולפן, רקעים וחפצים הכרחיים אחרים. צוות שמנה שבעה אנשים התרוצץ סביב אונדה, שנראה רגוע לגמרי ופטפט אתי בעניין רב. אונדה, איש באמצע שנות ה- 40 לחייו, חייכן ומקרין ביטחון עצמי רב. הוא לא למד בבית ספר גבוה לצילום. הוא בוגר החוג לכלכלה של אוניברסיטת טוקיו, שהתחבר לאחר לימודיו לחוג חובבי צילום. מהר מאוד נשבה בקסם המקצוע, הפך לעוזר צלם, ולאחר שנתיים לצלם עצמאי. כמה חודשים לאחר מכן השתלב בתחום האופנה ומאז הוא שם. -מדוע אופנה? "אני אוהב אנשים. אני אוהב להציג אותם בצורה שאותה אני בוחר". -האם נכון הדבר שרוב הדוגמנים והדוגמניות בענף הם זרים? "זה היה נכון לפני עשר שנים. בשנים האחרונות עלה מספר הדוגמנים היפאנים וכיום הם הרוב". -מתי תבחר לצלם דוגמן זר? "כאשר אבחין שגופו של דוגמן זר מקיים איזון עם הבגד שאותו הוא אמור להציג. זה תלוי גם בסוג המגאזין שעבורו מיועדת התמונה, בחברי הצוות ובדעתו של הלקוח. לעתים, בעיקר כשמדובר בזרים, לא צריך כלל דוגמן. אפשר לבחור באדם כמוך, למשל, להתאים לו את הבגד והופ, הוא נראה טבעי ומאוזן. לעתים לא צריך כלל אנשים כדי לפרסם בגד. למשל קימונו ניתן לצלם ללא אדם שילבש אותו". -אתה מצלם תמיד בסטודיו? "לא. לפחות מחצית מהצילומים אני מבצע בחוץ. כשאני בסטודיו, הראש חושב פנימה. בחוץ הראש נפתח יותר. כשאני מצלם בחוץ, אני מגיע לאתר מוקדם יותר, יושב לי בשקט, בוחן את המקום ומתרגל אליו. לאחר שהתרגלתי למקום, קל לי יותר להכניס את שאר אנשי הצוות, בעיקר את הדוגמנית, לאווירה הנדרשת לצילום. בסטודיו, לעומת זאת, הצילום הרבה יותר פשוט וטכני". 

אין סודות
במהלך השיחה בנו שני עובדים ואסיסטנטית בשם אבה טאמארי את הסט שכלל שלושה מבזקי אולפן, מערכת רקעים, מחזירי אור ומסתירי אור. אונדה כלל לא הביט בהם. כשהסט היה מוכן מדדה האסיסטנטית את האור, הטמפרטורה והצבע ובדקה שלחיצה על הדק הצילום במצלמת ההסלבלד 3002, אכן מפעילה את כל המבזקים. שני העובדים שעזרו לה הם עובדי הסטודיו ונכללים במחיר השכרתו. רק הבכיר שבהם זכה לעבוד בצמוד לעוזרת של אונדה. -אתה חבר בהתאחדות צלמים כל שהיא? "לא. רוב חברי למקצוע אינם חברי התאחדות. אין לזה כל משמעות. לעומת זאת, מדי חודש אנו נפגשים, קרוב ל-20 צלמי אופנה, לארוחה, מחליפים רעיונות ודיעות בנושאים מקצועיים. למשל, אנחנו מדווחים זה לזה על דוגמניות מוכשרות במיוחד". -אין סודות מקצועיים? אתה משתף את כולם בטכניקות המיוחדות שלך? "כן ואני לא היחיד. לעתים נזמין צלם ידוע וננסה ללמוד מהניסיון שלו. מדי כמה חודשים מציג אחד מאיתנו חלק מעבודותיו וכולנו מעירים ומחווים דעה. אפשר ללמוד מזה המון".
מזה כמה דקות עומדת האסיסטנטית לידו בדממה, בטווח שאינו יוצר הפרעה, וממתינה שאונדה יתפנה אליה. היא רוצה להודיע לו שהסט מוכן. כשאונדה קולט אותה, הוא מבקש סליחה לרגע, מקבל ממנה שלל נתונים טכניים, מעיף מבט בסט וחוזר אלי. -כמה אתה מקבל על עבודה מהסוג שלקחת על עצמך היום? "תלוי במקום שבו תתפרסם התמונה. יש מחיר שונה לפרסום על גבי אריזת מוצר ופרסום בדפי מגאזין, למשל. תלוי בכמה תמונות מדובר, תלוי מי הצלם. צלם בעל מוניטין יקח כמובן יותר". -כאן אתה הוא הצלם. כמה אתה לוקח לצילום שיופיע במאגזין? "המחיר עשוי לנוע בין 100,000 ל-500,000 ין (בין 1,000 ל-5,000 דולר). היום אנו אמורים לצלם ארבע סדרות ונאמר שאני לוקח את המחיר הנמוך ביותר אזי אקבל היום 400,000 ין (4,000 דולר) עבור שלוש שעות עבודה.
עמדתי בצד והבטתי בעבודת הצוות שלפני. מעצב השיער, המאפר, המלבישה ונציגת המגאזין שבו תתפרסם המודעה, הכינו את הדוגמנית בחדרון שבקומה העליונה. שני עובדי הסטודיו עמדו כל אחד במקומו. הזוטר שביניהם היה אחראי על כיבוי והדלקת האורות בין צילום לצילום ועל הכנסת והוצאת אנשים מהסטודיו. השני ביצע במהירות ובקפדנות את ההוראות הקצרות ששלחה לעברו טאמארי. הדוגמנית ירדה מהחדרון ואונדה חיכה לה מאחורי המצלמה. צילום ניסיון בסרט פולארויד יצא לדרך. טאמארי ממש חטפה את הדף השחור של תמונת הפולארויד מתוך מחסנית הפלסטיק והחלה לחמם אותה בעזרת הבל פיה ושתי כפות ידיה. צלילים נעימים של מוזיקה קלאסית בקעו ממערכת רמקולים בלתי נראית. כל הצוות הצטופף סביב תמונת הפולארויד, כל אחד בחן בדממה את הקטע הרלוונטי לו. מעצב השיער ניגש בשקט אל הדוגמנית, חלץ את הנעליים לפני העלייה על הנייר העבה שעליו עמדה, ותיקן פרט זעיר בתסרוקת, שבו לא הבחנתי אפילו. אונדה אותת לטאמארי במבט שהכול בסדר, וזו שמה במצלמה מחסנית עם סרט מקצועי. בתוך פחות מדקה גמר אונדה סרט בן 21 תמונות מבלי להחליף כמעט מילה עם הדוגמנית ששינתה תנוחות בתיאום מלא. על שולחן קטן בצד הונחו ארבע מחסניות של המצלמה, טעונות בסרטים. לידן, על גבי אותו מגש, היו מסודרים כחיילים במסדר 20 סרטים. טאמארי היתה אחראית על הוצאת סרט מצולם מהמחסנית, ואילו עובד הסטודיו השחיל בה סרט חדש. חמישה סרטים לסדרה. ארבע סדרות בסך הכול. 

ילד אטראקטיבי
שוק הצילום ביפאן אינו מבוסס רק על צלמים מקצועיים כאונדה, אלא גם ואפילו בעיקר על חובבי הצילום וכאלה, מסתבר, יש הרבה. בניסיון לצייר קווים לדמותו של חובב הצילום היפאני אני מסתמך, איך לא, על ניסיוני האישי. המפגשים עם ציבור זה היו רובם ככולם משעשעים, ורק לעתים הפכה דבקותם במטרה – לצלם מה שיותר, מהמקום הטוב ביותר ובעיתוי המושלם – את המפגש למפחיד במקצת. אחד המפגשים המשעשעים הללו התקיים ברובע גיון (GION) בעיר קיוטו. ברובע זה פועלים עד היום בתי תה מסורתיים שבהם עובדות גיישות. לחלק מבתי התה האלה היסטוריה שתחילתה במאה ה-17. בכל חודש דצמבר מבקרות הגיישות את מורותיהן כדי להביע את הערכתן ותודתן על הסיוע שקיבלו במהלך השנה שחלפה. ההתרוצצות של גיישות ברחבי העיר מושכת חובבי צילום רבים. גם אני הקפדתי להיות שם במועד. גיישות מהמאה ה-17 אולי לא פגשתי, אבל חובבי צילום ראיתי ועוד איך. טל, אופק בן השנתיים ואני הסתובבנו ברובע, מחפשים התקהלות אופיינית שתצביע על נוכחותן של הגיישות. לאחר כמה דקות הליכה מצאנו עצמנו בסמטה, שקהל רב, שעמד בחצי גורן מול כניסתו של אחד הבתים, חסם אותה. הדפתי את עגלת הילדים עם אופק בתוכה קדימה ונכנסתי לגוב האריות. הקהל היה מורכב ברובו מגברים שעל צווארם השתלשלו מיטב מצלמות יפאן. אל המצלמות היו מחוברות עוצמיות באורכים ובגדלים שונים. עמדנו בשקט, מציצים במתרחש בין הראשים שמולנו. כולם הקשיבו בדריכות וניסו לאתר אוושה קלושה של קימונו, שתרמוז על יציאת צמד גיישות שנכנסו לבית כמה דקות קודם לכן. כל רחש עורר גל מלמולים והרמה אינסטינקטיבית של מצלמות לגובה העין. "לרדת", דרש אופק, שהישיבה בעגלה נייחת שיעממה אותו. מילה זו, הזרה לאוזן היפאנית, הפרה את הדממה ומשכה את תשומת לבו של גבר כבן 50 שעמד לידנו ולפני שהספקתי להגיב, או לצעוק "הצילו", הסתער האיש על אופק בתקתוק מצלמה וגמר עליו סרט בתוך דקה וחצי. תקתוק המצלמה ורחשי העברת הסרט משכו את תשומת לבו של הקהל המתוח הזה, אשר ביצע תפנית נקייה ימינה, ושם אותנו במרכז ההתעניינות. עשרות מצלמות הופעלו, מבזקים הבזיקו, מטרים רבים של סרט נחשפו בתוך דקות. אופק שכח את בקשתו ונשאר מסומר לעגלה, ידו אוחזת בחוזקה ממתק יפאני ששמר לשעת מצוקה ועתה לא זכר כלל את קיומו. הצלמים עמדו, כרעו, התכופפו והתקרבו אף למרחק סנטימטרים ספורים מפרצופו של אופק, שלא בדיוק הבין על מה המהומה. דלת הבית, שהיתה במצור הדוק מספר דקות לפני כן, נפתחה. שתי גיישות יפהפיות יצאו ממנה, הביטו באדישות במתרחש וטופפו להן בצעדים קטנים במורד הסמטה. איש לא שם לב אליהן. אופק הורד סוף סוף מהעגלה ואנו המשכנו בדרכנו, כששובל מאוכזב של חובבים מזדנב אחרינו. הסמטה התרחבה והגענו לצומת שבמרכזו גשר שנבנה על תעלה קטנה. בצומת זה המתין קהל חובבים נוסף שהתכוון לצלם את הגיישות העוברות שם. יפאנית מבוגרת טיילה עם כלב הפודל הקטנטן שלה בצעדים אטיים. אופק, שאוהב מאוד חיות, ניגש לערוך היכרות עם הידיד החדש. קריאות התרגשות נשמעו מהקהל. בתוך שניות נוצר סביב אופק והכלב מעגל של שלוש שורות: הפנימי צילם בכריעה, האמצעי בשפיפה, והחיצוני בעמידה. מכל עבר נזרקו הנחיות מנומסות לבעלת הכלב. הצלמים החליפו עמדות במיטב הנימוס היפאני: אלה שצילמו בעמידה פינו את מקומם לאלה שצילמו בכריעה ולהיפך. לא נראה כי יש לציבור זה מגבלת זמן או סרט. מי ששמה קץ לעניין היתה בעלת הכלב שבסך הכול רצתה לגמור טיול חוצות קצר בשלום. 

גוש מצלם
המפגש המדהים הבא עם חיבת הצילום היפאנית, התרחש כמה חודשים לאחר מכן, כשהתייצבתי בחצר ארמון הקיסר הישן בקיוטו לחזות בפסטיבל האביב המכונה כאן AOI MATSURI . הגעתי למקום שעתיים לפני תחילת התהלוכה, אך במקום היו כבר אנשים רבים, ביניהם צלמים מקצועים וחובבים. שמיכות ומחצלות היו פרושות בצמוד לחבל שתחם את מסלול התהלוכה, עליהן התמקמו המקדימים שאכלו את תכולתן של קופסאות האובנטו (ארוחת הצהריים היפאנית) במתינות תוך ליהוג עם שכניהם למחצלת. חובבי הצילום והמקצוענים הקימו מבנים מגביהים באמצעות סולמות, כיסאות מתקפלים וקופסאות עץ, זאת כדי לאפשר הצצה בטוחה מעל ראשי הצופים, שתפסו כבר את המקומות בצמוד לחבלים.
המקום התמלא במהירות. שוטרים חמורי סבר כיוונו את התנועה. עדר הצלמים היה עסוק במיקום שלל החצובות. חלק מהם עסקו כבר בצילום ידידים ומשפחה. קשה היה למצוא שם אדם ללא מצלמה. מאחור סבבו צעירים וצעירות והציעו למכירה מצלמות חד-פעמיות של פוג'י. הסחורה היתה מונחת על מגשי עץ כמו פיצוחים במגרש כדורגל בישראל. נראה שכל מי שלא היתה בידו מצלמה אוטומטית פשוטה רכש צעצוע חד-פעמי לצילום. כדי להוסיף למהומה התמקמו בעורף הקהל כמה כלי רכב שעל גגותיהם עמדו צלמי רשתות הטלוויזיה בנוחיות רבה. אני, שמצאתי נקודה שנראתה לי טובה, המתנתי שעה שלמה בשמש, שומר בקנאות על מקומי. בכל דקה הגיעו עוד אנשים והצפיפות גברה. מרגע לרגע הרגשתי יותר ויותר קטן, יותר ויותר לחוץ. העפתי מבט אל רגלי החצובה שלי ונחרדתי לראות כי היא צימחה עוד שלוש-ארבע רגליים. רגלי העומדים סביבי פשוט קנו להן אחיזה בשטח ההפקר שמתחת לרגלי החצובה. עם תחילת התהלוכה גברה ההיסטריה בקהל. מאות מצלמות הורמו, עוצמיות התחכחו זו בזו ורק אלה שישבו בשורה הראשונה מחאו כפיים בנינוחות מסוימת. מעבר לכתפי הימנית, בקו אחד עם אוזני, צצה לה עוצמית מרשימה והתקדמה עד לקצה אפי. ידעתי כי מאחורי כל עוצמית עומדת מצלמה, ומאחוריה ראש עם עיניים מלוכסנות, אך לא יכולתי לסובב את הראש. הצטערתי שלא הבאתי אטמים שכן סדרות הקליקים ורעשי העברת הסרט ערערו את עצבי. בשלב זה הייתי נתון ללחץ מסיבי של אנשים ומצלמות ופרצופי היה מרוחק מעינית המצלמה לא יותר משני סנטימטרים.
השוטר שלידי ביקש בעדינות לסגת מטר לאחור. חשבתי שהוא מתלוצץ, אבל הוא היה רציני כמו שרק שוטר יפאני יודע להיות. אז קרה הבלתי יאומן: כל הגוש הרוטט הזה זז לאחור חצי מטר בערך, מבלי להפסיק לצלם לרגע. לאחר עוד כמה דקות, החלטתי שדי לי וניסיתי לצאת בזחילה לאחור. רק לאחר דקות ארוכות מצאתי את עצמי טרוט ומרוט ניצב בעורף האויב, סליחה, הקהל. המקצוענים שעל הסולמות נעצו בי מבט מרחם וכל שנותר לי היה לעלות על רכבת ולנסוע הביתה כדי להירגע. 

מצלמות בזול
היות שחובבי הצילום היפאנים מהווים את שוק הצרכנים העיקרי של יצרני המצלמות היפאנים, מופנים כלפי קהל זה מאמצי שיווק ניכרים. חנויות צורכי הצילום המרוכזות במרכזי טוקיו, אוסקה, קיוטו וערים רבות אחרות, מתחרות ביניהן במבצעים זמניים, המורידים את מחירם של דגמים מסוימים אל מתחת למחירם בהונג קונג, או בניו-יורק. אחת החנויות המפורסמות במבצעיה היא היודובאשי, הממוקמת צמוד לתחנת הרכבת הענקית שינג'וקו בטוקיו.
בניגוד להונג קונג, שבה מתחרה כמות הציוד המזויף במספר המוכרים הרמאים, ביפאן אפשר לקנות מצלמה משומשת בחנות בעיניים עצומות. מתח הרווחים הגדול מאפשר לבעלי החנויות להיות גמישים ולהוריד את מחיריו של ציוד חדש באופן משמעותי ביותר. מתח רווחים זה נע לדעת צלמים שעימם נפגשתי, בין 60 ל-120 אחוז.
לא צריך להתאמץ כדי לראות את חובבי הצילום היפאני בפעולה. ניתן להגיע לכל מקדש מפורסם בימי ראשון של השבוע ולצפות בהם בהמוניהם, מעמידים מצלמות אוטומטיות קטנות על חצובות ומצלמים את עצמם ומשפחתם. חגים ופסטיבלים ססגוניים במיוחד יספקו לתייר חוויה מהנה מעבר להנאה הטמונה בצפייה באירועי החג עצמו. אפשר לומר שהיפאני הוא צרכן אדיר של ציוד וסרטי צילום. גאוותו על תוצרת ארצו. הוא לא רק קונה את ציוד הצילום, אלא גם משתמש בו ללא הפוגה ובחפץ לב.

 
 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

יום בבית ספר ביפן

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    *

    code