תפריט עמוד

הנסיך הקטן – מסע בסהרה

בקיץ 1944 נעלם אנטואן דה סנט אקזופרי, טייס ומחבר הספר המפורסם "הנסיך הקטן", בנסיבות מסתוריות, ומטוסו לא נמצא מעולם. בקיץ 1997 מת נסיך קטן אחר, אסף בן־צור ז"ל. אביו, דודו בן־צור, ערך מסע מיוחד במינו בחולות מדבר סהרה בעקבות הטייס הנעדר, לזכר בנו המנוח. מסע בעקבות הסמוי מן העין

מאמר זה מוקדש לזכרו של בני אסף, העובר דרכי עם כל נשימה

"זה שנעלם, אם מוקירים את זכרו, נוכח יותר מן החי", כתב הסופר הצרפתי אנטואן דה סנט אקזופרי בספרו האחרון, "מצודה". כבר שנתיים שאסף בני איננו איתנו, ועדיין אני מרגיש כמו סרט צילום רגיש. הכל נרשם, נצרב, כאילו הסוף קרוב וצריך להספיק כמה שיותר. "הנסיך הקטן" של סנט אקזופרי הוא אחד הספרים ששנינו אהבנו. לא הספקתי לקרוא לאסף את כל שקרה לנסיך הקטן ולטייס שפגש בחולות המדבר. שלושים יום לאחר מותו, ניסיתי לקרוא את הפרק האחרון ליד המצבה, ונשברתי. על המצבה של אסף חקקנו את דמותו של הנסיך הקטן. נסיך קטן באבן השחורה, עטוף בגלימה מלכותית, מחזיק באומץ בחרב קטנה. ארנבות בר מבקרות שם מדי פעם.
בית העלמין שבו טמון אסף סמוך לשדה התעופה. אני טס הרבה. יותר מדי. כשהמטוס ממריא מעל לבית הקברות אני מביט מהחלון, לא מצליח להבחין במצבה, אבל יודע שהיא שם. אני מדמיין את אסף יושב על כנף המטוס, מלווה אותי לארץ חדשה, למקומות ואנשים חדשים. שם אני מתהלך ברחובות מאובקים, אוסף חומר, מצלם הכל לתוכי, גם בשביל אסף. המסע הזה שונה מאחרים שערכתי. גם במסע הזה אני אוגר לתוכי מראות וסיפורים בשביל אסף, אבל הפעם זה אחרת. זה מסע לזכרו.

היפה והעצוב שבנופים
אנטואן ז'אן בטיסט מרי־רוז'ה דה סנט אקזופרי נולד ב־1900 בעיר ליון (Lion) שבצרפת. את רוב ילדותו בילה בפנימיות, וכבר אז נמשך מאוד לסוד קסמם של מכשירים והמצאות חדשות. חוויית הטיסה הראשונה שלו, בגיל 12, השפיעה עליו עמוקות. אפשר לומר אפילו שקבעה את המשך חייו. בלעדיה אולי לא היה נכתב "הנסיך הקטן". שירותו הצבאי כאיש צוות קרקע של טייסת רק חיזק את תשוקתו לעוף. ב־1921 השיג רשיון טיס אזרחי והמשיך לדבוק בתעופה, למרות שרשרת תאונות טיס שהיה מעורב בהן.
חברת תעופה צרפתית קיבלה אותו ב־1926 לעבודה כטייס בקו דואר אווירי בין טולוז (Toulouse

מדנין, תוניסיה. הקסר, מבנה מגורים בסיסי הבנוי מבוץ. סמטאות המבוך מזמינות את המאמינים אל הביטחון שבידיעה כי הכל נתון בידי אללה | צילום : דודו בן-צור
) לדקר (Dakar), כיום בירת סנגל שבאפריקה. זמן קצר אחר כך מונה לראש התחנה בכף ג'ובי (Cape Jobi) שבמרוקו, שם הכיר את נופי המדבר שבסהרה, את שבטי הבֶּרְבֶּרִים ובעיקר את הבדידות השקטה. על הסהרה כתב במסה "מכתב לבן ערובה" (1943): "הסהרה אינה מציעה, עד לאין סוף, שום דבר פרט לחול חדגוני, או ליתר דיוק, בשל נדירותן של הדיונות, חוף סלעי… יחד עם זה, ישויות אלוהיות בונות לה רשת כיוונים, מגמות וסימנים, מערכת שרירים סודית וחיה. אין עוד חדגוניות. הכל מתכוונן. אותה דממה אינה דומה לדממה אחרת".
כיום אני נמשך יותר ויותר לנוף צחיח של מדבריות, טונדרות, שדות קרח וחוליות. קשה לי לאתר פרטים ודמויות בתוך מרחב עמוס באנשים ובצמחים. האופק הריק והשקט מחדדים אצלי את תחושת החסר ומקילים את הכאב בו־בזמן.
יצאתי אל מישורי החמדה שבשולי הסהרה, סביב עמק תפילאלת (Tafilalt) בדרום־מזרח מרוקו. מי נהר הזיז (Ziz) מאפשרים כאן נאת מדבר של אלפי דקלים, הנמשכת כמאה קילומטרים לתוך המדבר. לאורך העמק בנויות קַסְבּוֹת וקְסַרִים (מבני מגורים), רבים מהם נטושים והרוסים. כאן צמחה השושלת העלאווית, השולטת במרוקו עד היום. גברים ונשים נמלטו מהחום המעיק של הבתים בעיירה א־רשידייה (Er Rachidia) אל המרחב הפתוח של המדבר.
כמו דמויות רשומות בצבעי מים נעו הנשים בחן, כששולי שמלות הדררה הצבעוניות מתנופפים ברוח וילדיהן אוחזים בכף ידן. הגברים כרעו בסגנון אופייני לאנשי המדבר. אלה שיודעים לחשב את זמן החול, ומוצצים את עשן הסיגריות שהרוח ליבתה. את הלילה עשיתי בארפוד (Erfoud), ולקראת זריחה המשכתי דרומה אל מרזוגה (Merzouga) ואל החוליות הגדולות של ארג צ'בי
(Erg Chebbi). הברברים, תושבי האיזור, עטופים בבדי אינדיגו כחול, כבר הגיעו עם גמליהם אל חמוקי חול אדומים נצחיים וארוכים, מתמזגים זה לתוך זה. על המראה הזה כתב סנט אקזופרי: "הנוף הזה הוא בעיני היפה והעצוב בכל הנופים… במקום הזה הופיע הנסיך הקטן על הארץ וכאן גם נעלם. הסתכלו בנוף הזה יפה־יפה, כדי שלא יהיה לכם ספק שתכירו אותו אם תצאו יום אחד למסע באפריקה, למדבר".

נחיתת אונס במדבר
הילדים משננים פסוקי קוראן בקסבה של וורזזאת (Ouarzazate) שבמרוקו. מוקסם, אני נמשך אחר הצלילים הגולשים אל בין קירות הבוץ של סמטאות המבוך, המזמינות את המאמינים אל צל המדרסה ואל הביטחון שבידיעה כי הכל נתון בידי אללה. חרדונים גדולים ממוסמרים אל פתחי הבתים, לגרש שדים ומזל רע. בפנים, על פתחי החדרים, מצוירים סמלים נגד עין הרע: ידה של פטימה, בתו של מוחמד, שאצלנו מכנים בשם "חמסה", בצד חצי הסהר האיסלאמי. איסלאם ותרבויות מערב־אפריקאיות התרגלו לחיות כאן יחד.
הילדים חולפים על פני, לוחות עץ ללימוד קוראן בידיהם, נמלטים אל הבוסתנים שמעבר לחומות הבוץ. לכמה מהם תלתלים וגוף רזה כמו של אסף, ולרגע אני מדמה אותו ביניהם. אני מוצא את אסף כמעט בכל מקום. באחרונה גיליתי אותו בציור מסוף המאה ה־16, "הלווייתו של הרוזן מאורגס", של הצייר אל גרקו. בפינה השמאלית ניצב בנו של אל גרקו – תלתלים חומים, עיניים כהות ונבונות, הבעה בדיוק כמו זאת של אסף.
נשים עטופות בשחור זזות לצדדים, מגניבות מבט ונעלמות אל הפתח השחור של ביתן. רק שקשוק צמידיהן מרמז על נוכחותן בתוך מבצרן. הקסר (בערבית, מבצר או ארמון) הוא מבנה מגורים בסיסי הבנוי מבוץ ואופייני לאיזור האטלס הגבוה ולשולי הסהרה. ספרו של סנט אקזופרי "מצודה" מתאר את החיים ואת מערכת היחסים בין מלך ברברי לנתיניו בממלכה קדומה בסהרה. האם ההשראה לספר באה מהברברים בסהרה התוניסאית, אשר בנו את מבצרם בתוך האדמה כדי לברוח מהחום?
הזמן שעשה במרוקו הביא את סנט אקזופרי לכתיבת ספרו הראשון, "דואר דרומי",

הקסבה, אוסף של קיסרים שחברו להם יחדיו, בוורזזאת, מרוקו. איסלאם ותרבויות מערב-אפריקאיות התרגלו לחיות זה בצד זה | צילום : דודו בן-צור

שפורסם ב־1929 וזכה להצלחה רבה. הספר מתאר רומן בין טייס בקו הדואר טולוז־דקר לבין חברת ילדות נשואה. לאחר מות בנה היא בורחת עם הטייס, שנהרג אחר כך בתאונת טיס. 15 שנה לאחר פרסום הספר נהרג סנט אקזופרי עצמו, כנראה בתאונת טיס. מוטיב הילד המת חוזר הרבה בספריו. מקובל לפרש זאת כהד לחוויית האובדן שחש עם מות אחיו, פרנסואה, אשר נפטר ממחלה כשהיה נער בן 15. סנט אקזופרי היה אז בן 17.
אחרי מרוקו הוצב סנט אקזופרי בארגנטינה, כמנהל קו הדואר האווירי בין בואנוס איירס לפונטה ארנס. השנתיים שעשה שם הביאו לכתיבת ספרו "טיסת לילה" ולנישואיו עם קונסואלו סונסה דה סנדוול. מערכת היחסים ההרסנית בין השניים והעובדה שמעולם לא הביאו ילד לעולם אפשר שהיו הבסיס לתיאור היחסים בין הנסיך הקטן לשושנה המפונקת.
ב־1932 חזר סנט אקזופרי אל הרפתקת הטיסה בין צרפת לסהרה. טיסתו הסנסציונית של צ'רלס לינדברג מעל לאוקיינוס האטלנטי הציבה רף חדש לטייסים בני התקופה, וסנט אקזופרי החליט לשבור שיא חדש בטיסה בין פריז לסייגון. בעזרת מכונאי המטוסים אנדרה פרבו, הוא שיפץ מטוס מדגם סימון (Simoun), וב־29 בדצמבר 1935, המריאו השניים בדרך לתחנתם הראשונה בקהיר. תקלה טכנית אילצה אותם לנחות נחיתת אונס במדבר ולשרוד שם חמישה ימים ללא מזון ומים. חוויה זו בסהרה המצרית תוארה בספריו "ארצם של אנשים" ו"הנסיך הקטן". יש הטוענים כי ההתייבשות והחום שפקדו את סנט אקזופרי באותו אירוע גרמו לו להזיות, שבהן הופיעה דמותו של אחיו המת.

סנט אקזופרי נעלם
התאונה לא הרתיעה את סנט אקזופרי לנסות לשבור שיאי טיסה חדשים. יחד עם פרבו הוא שיפץ את המטוס והחליט לשבור שיא נוסף, הפעם בטיסה בין ניו־יורק לארץ האש שבאמריקה הדרומית. השניים יצאו לדרכם ב־14 בפברואר 1938 ועברו בהצלחה כמה תחנות ביניים, אבל מעל לגווטמאלה צלל מטוסם והתרסק עקב טעות בחישוב הדלק.
סנט אקזופרי נפצע קשה בראשו ונזקק לתקופת החלמה ארוכה בניו־יורק. אז כתב את ספרו "ארצם של אנשים". הכשלונות לא ריפו את ידיו, ולאחר שהתאושש ניסה שוב לשבור שיא – הפעם בחציית צפון האוקיינוס האטלנטי בטיסה. הוא גם הספיק לייסד את קו הדואר בין קזבלנקה לדקר ולבמקו
(Bamako), כיום בירת מאלי, ורשם במהלך שנות השלושים  המצאות רבות, המשמשות אפילו היום את התעופה המודרנית.
כניסתה של צרפת למלחמה נגד גרמניה הביאה לגיוסו של סנט אקזופרי לחיל האוויר הצרפתי. למרות גילו המבוגר ושיתוק חלקי בכתפו השמאלית, עקב תאונת הטיס בגווטמאלה, התעקש סנט אקזופרי לבצע טיסות צילום מודיעיני מעל לאזורי הכיבוש הגרמני. את אחת מהן, שבה נפגע מטוסו מירי של כוחות גרמניים, הוא תיאר בספרו "טייס מלחמה" (1942), אשר זכה להצלחה רבה במיוחד בארצות־הברית. בספר הוא מתח ביקורת נוקבת על צרפתים ששיתפו פעולה עם הנאצים, ופרסומו חולל בצרפת ויכוח ציבורי סביב דמותו של סנט אקזופרי. מסיבה זו נאלץ הסופר לגלות לניו־יורק, ולא יכול היה לחזור לצרפת הכבושה.
"הנסיך הקטן" נכתב בצרפתית וראה אור בניו־יורק ב־1943, אך התפרסם בצרפת רק לאחר מותו של סנט אקזופרי, ב־1946. אחרי כתיבה בוטה וישרה, שתיארה את המציאות הקשה של המלחמה, הפתיע סנט אקזופרי בספר הזוי ודמיוני, מאויר בציורים נאיביים פרי מכחולו.
יש הרבה פרשנויות לספר. אחת מהן רואה בעצי הבאובב המשתלטים על העולם רמז לנאציזם ולרוע שאיימו על העולם בתקופת המלחמה וטמונים בכל חברה ובכל זמן. את הדמויות שפוגש הנסיך הקטן מקשרים לעיסוק בזוגיות (השושנה), חברות (השועל), רוע (הנחש), חוסר שליטה (השתיין) וכדומה. חוויית השכול ואובדן הבן חידדו אצלי את הקריאה בספר. מצאתי בו מסרים על חשוב וטפל בחיים, ועל מימד הזמן מול מימד החומר.
נסיבות היעלמותו – וכנראה גם מותו – של סנט אקזופרי נראות כחידה המתרחשת בכמה ממדים. זמן קצר לאחר שפורסם "הנסיך הקטן" בארצות־הברית, חזר סנט אקזופרי לשירות פעיל והצטרף כטייס קרב לכוחות הברית. ביוני 1944 הוצב באי סרדיניה (Sardinia), משם המריא למשימות קרב שונות. למרות התאונות האוויריות, המשיך לצאת לגיחות. ב־31 ביולי 1944 המריא למשימה מעל מזרח צרפת, ומאז אבדו עקבותיו. חבריו ליחידה לא הצליחו לגלות מה גרם להיעלמות סנט אקזופרי ומטוסו.

הנסיך הקטן נרדם
לקראת סוף "הנסיך הקטן" מתחזקת התחושה על מותו או היעלמותו הקרבה ובאה של הנסיך. על אף שהטייס בילה עם הנסיך שמונה ימים בלבד, נוצר ביניהם קשר אמיץ, חברי, אפילו אבהי. איני יכול לקרוא את הדפים האחרונים בספר ולא לשחזר את הימים האחרונים עם אסף: "בינתיים נרדם הנסיך הקטן ואני לקחתי אותו בזרועותי והמשכתי בדרך. דימיתי לי שאני נושא אוצר עדין ושביר. אף עדין ושביר יותר מכל דבר בעולם. התבוננתי לאור הירח במצחו החוור, בעיניו העצומות, בקווצות שערו הרוטטות ברוח, והרהרתי: מה שעיני רואות אינו אלא הקליפה. העיקר סמוי מן העין".
את הקטע הבא אני מנסה לקרוא לאסף בבית העלמין, ולא מצליח: "בלילה ההוא לא ראיתי אותו יוצא לדרך. הוא חמק לו בשקט. כשהצלחתי להשיג אותו, הלך בצעד מהיר, נחוש בדעתו. ורק זאת אמר לי:
'אה! אתה פה…'
ואחז בידי. אבל עדיין הצטער:
'לא טוב עשית. זה יעציב אותך. אני אראה כאילו אני מת, וזה לא יהיה נכון…'
אני שתקתי.
'תבין. זה רחוק מדי. אני לא יכול לקחת איתי את הגוף הזה. הוא כבד מדי'.
אני שתקתי.
'אבל זה יהיה כמו קליפה ישנה מושלכת. מה כבר עצוב בקליפות ישנות…'
אני שתקתי".

כשהיה אסף בן-צור בן חמש התגלתה אצלו מחלת הסרטן. הוא נפטר לאחר עשרה חודשים של מאבק אמיץ וקשה | צילום : דודו בן-צור

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.