תפריט עמוד

הנאת המחטף – שי גינות

הנאת המחטף – שי גינות

כאשר היא מצלמת בישראל, אלה צילומי טבע מדוקדקים ומוקפדים מאוד. בחו"ל משתנה צורת העבודה לחלוטין. המהירות, המעברים החפוזים ממקום אחד למשנהו, הכורח בבחירה מיידית של הזווית, המרחק, האור מכתיבים סגנון שונה. על ההנאה שבשינוי, בגיוון, במחטף

כששי גינות מצלמת או בוחרת שקופיות, זו אינה בחירה רגשית בלבד אלא גם אינטלקטואלית. כשנכנסה למערכת עם מבחר שקופיות מארצות שונות בעולם, מיד הצביעה על הסיבות לבחירה. תראו, אמרה, יש כאן מפגש של המציאות הקשה עם הפנטסיה הפיוטית ומפגש של מזרח ומערב. הבחירה המודעת ניכרת בצילומים עצמם. יש בהם משהו קפדני, מסודר ומסוגנן, וקשה להאמין שלא נתנה הוראות לדייג, לרקדן, להרים או לעצים לפני שלחצה על "הדק" המצלמה.
שי גינות היא אשה קטנה, וכשהיא מספרת שלפעמים היא סוחבת 15 קילוגרם ציוד, אני מתרשמת. כי אני לא סוחבת משקל כזה לשום מקום. וכשהיא מספרת שיצאה לא מזמן למשימה עם חצובה גדולה, מצלמה וילדה קטנה (שלה, בת שנה ותשעה חודשים) על הגב אני שוב מתרשמת. לא רק

המשמר המלכותי באתונה, יוון

בתה לוקחת חלק במשימות הצילום, גם הבעל, שהוא הפרטנר לנסיעות לחו"ל. שם הוא סוחב את הציוד ולפעמים גם טייפ, כשהם מכינים יחד מאמרים ל"מסע אחר". היא מצלמת והוא כותב.
שי הוציאה שני ספרים – "לגעת באור" ו"מקום בלב ירושלים" – שניהם אלבומים אישיים, ומאחוריה תערוכות רבות בארץ ובחו"ל. היא רואה עצמה כצלמת נוף. כך לפחות התחילה. עדות לכך הוא ספרה "לגעת באור", שבתמונותיו אין אנשים, אלא רק נופים, בקטן ובגדול ובתאורות שונות. בחו"ל היא מצלמת גם אנשים וגם נוף.
בארץ היא מקפידה לחזור לאותם מקומות בזמנים שונים, בתנאי תאורה שונים. היא עשויה לחכות שנים כדי לצלם תמונה, או לוותר על צילום אם לא מצאה את הזווית, הרגע ותנאי האור הנכונים. צילום חסכני. היא מצלמת רק כשהיא בטוחה בתוצאה. בחו"ל היא בזבזנית יותר, ומצלמת יותר פריימים מכל דבר. אולי בגלל המפגש החד־פעמי עם החוויה והאירוע; "אף פעם לא חשבתי למה", היא מסרבת להתחייב.
היא לא למדה לצלם במוסד כלשהו. "אני אוטודידקטית", היא אומרת. אז איך התחלת לצלם? שי מחייכת, יש לה סיפור: לפני שנים, ב־1979,  בהיותה מורה חיילת, הדריכה טיול של החברה להגנת הטבע בקדש ברנע. השתתף בטיול תייר כבן שישים שהסתובב עם תיק ענק, ממנו שלף ללא הרף מצלמות ועדשות. שי הבחינה בזרותו וקשרה איתו שיחה בגרמנית, שפת אמה. שמו טוני מורבק, והוא היה מנהל אכסניה ומציל באלפים של בוואריה וצלם נוף זה שנים רבות. כקתולי אדוק, נהג להגיע לארץ מדי שנתיים כדי לצלם, ואת השקופיות הציג במופעים אורקוליים בארץ הולדתו. לפני שנפרדו, שאל האם תוכל להדריכו באופן פרטי בנגב כשישוב כעבור שנתיים. שי הסכימה.
זו היתה ההתחלה. הסצינה הבאה התרחשה אחרי כמה חודשים. שי, שהיתה בדרכה לדנמרק, עברה בגרמניה ונפגשה שם עם טוני. הוא טייל איתה בנופיו ההרריים וטיפטף לה את האני מאמין הצילומי שלו. "את רואה את השרך הזה", אמר, "עכשיו אין עליו אור יפה, אבל עוד שעתיים יהיה. לכן שווה לחזור לכאן עוד שעתיים".
בדנמרק צילמה את הצילומים הראשונים שלה במצלמת כיס; בעיקר את החורף, את החווה שבה התגוררה ואת המשפחה שאירחה אותה במשך שבעה חודשים. כשכבר ידעה דנית והחורף גבר עליה, חזרה אל חום הארץ. בטיול מים אל ים, בו השתתפה מיד לאחר שחזרה, גנבו את התרמיל ובו כל השקופיות מהטיול ההוא. "זה נורא לאבד תמונות. זה כמו לאבד פיסת חיים. אבל תמיד, גם היום כשאני צלמת מקצועית, אני יודעת שהחיים חשובים יותר מכל תמונה. כך שלא תראי אותי מתאבלת ממש, אולי קצת עצובה".
טוני הגיע לארץ ב־1981 עם חבר, והיא הדריכה אותם במשעולי הנגב. הם צילמו והיא עזרה עם העדשות והתיקים, והמתינה איתם בסבלנות לאור

המתאים, מחפשת זוויות. ובעיקר התבוננה בעבודתם. כשנכנסו למערת סדום, כבו בבת אחת כל הפנסים. ארבע שעות הסתובבו בחשיכה גמורה עם המצלמות הכבדות, כמעט נופלים לתהומות. "טוני הדליק גפרור וראיתי איך אני עומדת בקצה מדף סלע, ומתחתי פעורה התהום".
כשהסתיימה ההרפתקה בת השבוע אמר לה טוני: "רק אם תצלמי, תוכלי להבין עד כמה עזרת לנו, לכן החלטתי לתת לך מצלמה במתנה. מצלמה וכמה עדשות". "זו היתה מתנה גדולה מדי", נזכרת שי. "והיא עוררה בי מבוכה. חששתי שיש קשר בין המתנה לבין תחושת האשמה שלו כגרמני כלפי, היהודייה. אחר כך למדתי שהיו, וישנם, כל מיני גרמנים. למרות מה שחשבתי אז, לא יכולתי להתווכח איתו. אמרתי תודה. אחרי שנה קיבלתי את המצלמה".
היא למדה אז ביולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים ואמנות ויהדות במכון כרם. לאחר זמן ניגשה אל המורה לאמנות ואמרה: "יש לי מצלמה, אני אוהבת את המדבר ומוסיקה, אני רוצה לעשות תוכנית אורקולית". נתנו לה. כל שנה, במשך ארבע שנים, עד סיום לימודיה במכון, ערכה תוכניות אורקולית על סיני, ים המלח והנגב. כשסיימה את לימודיה היתה לצלמת הראשונה של רשות שמורות הטבע.
אפשר לראות שרשרת אירועים זו כפי שרואה אותה טוני: עם המצלמה והצילום העביר לידי שי את נשמתו. המצלמה מייצגת, לפי אמונתו, את הקשר הרוחני ביניהם. אם ימות – תחיה רוחו באמצעותה. מסובך למדי. מה שברור הוא ששי עדיין מצלמת, וגם הקשר עם טוני נמשך. לאחרונה נטעה עץ לזכר אשתו שמתה, ובעקבות בקשתו נטעה עצים גם למענו: כליל החורש ושקד, שניהם נטועים באיזור ירושלים.
היא מצלמת הרבה בארץ. בחו"ל היא מצלמת כשהיא נוסעת לתערוכות או להרצאות. לפעמים היא לא לוקחת את המצלמה לחו"ל, "כי צריך לנפוש מתישהו".
אבל לצילומים במקומות אחרים בעולם יש גם תפקיד משחרר: "המבט שלנו על המציאות בחו"ל הוא קרקסי, בגלל שהוא מבחוץ. תראי את החייל היווני בשקופית, שקופץ כמו ליצן. רק במבט שני מבחינים באנדרטת הזיכרון שמאחוריו".
וזה שאת אשה צלמת? יש לזה משמעות?
"מבחינה בטיחותית, אולי קשה לי יותר מלגברים. בהרבה מקומות בארץ קשה לי להסתובב בלי נשק וקשה להגיע בלי ג'יפ. אני לא יורה ולא דוהרת בג'יפים, לכן אני נאלצת להגביל את הפעילות שלי לשבתות, כדי שיהיו לי מלווים גברים. קשה לי גם בגלל הציוד. הוא כבד. ולמרות שאני משתדלת לקנות את הציוד הקל ביותר, עוד לא ייצרו את הציוד שאינו שוקל כמה קילוגרמים טובים. אבל האם בעצם הצילום, בעצם בחירת הנושא ודרך ההצגה, יש הבדל מהותי ביני לבין צלמים גברים – איני יודעת. והסיבה לכך פשוטה: אף פעם לא הייתי גבר". 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code