תפריט עמוד

המהפכה הקולינרית הגדולה

המהפכה הקולינרית הגדולה

בני אדם, אוכל ונדודים היו קשורים זה בזה עוד לפני תקופת התגליות, אבל רק עם המפגש בין אירופה, אמריקה ואפריקה, ועם פתיחת נתיבי מסחר ימיים, התאחד סל המזונות העולמי. אירופה קיבלה תירס ועגבניות, תפוחי אדמה וסוכר, קקאו ותבלינים (וגם עבדים וזהב), ונתנה חיטה וזיתים, פרי הדר וחזירים, פרות וכבשים (וגם מחלות ושיעבוד). כך עלתה אירופה למעמד בכורה עולמי, וכך הפך העולם למקום טעים יותר לחיות בו

פעם, העולם היה מקום הרבה פחות טעים לחיות בו. תושב נאפולי במאה ה־15 למשל, לא יכול היה אפילו לחלום על בְּלאדי מֶרי מרענן באמצע שרב. כי בשביל בלאדי מרי טוב צריך מיץ עגבניות, וודקה משובחת וכמה טיפות טבסקו או תמצית פלפלים אדומים חריפים, וכל אלה לא היו אז אפילו באוצר המלים של הנאפוליטני המיוזע.
על מיץ עגבניות עוד לא שמעו אז באירופה, כי מקורה של העגבניה ביבשת אמריקה, והיא הגיעה לממלכת נאפולי הספרדית רק אחרי שאנשיו של הֶרְנאן קוֹרטֶס כבשו את מכסיקו בתחילת המאה ה־16, ושמעו מהאצטקים כי ה tomatl-(כן, טוֹמאטְל) היא בסיס מצוין לרוטב, בעיקר אם מוסיפים לה ahi או chili, דהיינו פלפל חריף, שגם אותו לא הכירו הכובשים הספרדים. באירופה לא מיהרו לאכול את העגבניה. תחילה התייחסו אליה כצמח־מרפא, אחר כך כמעורר תאווה שנקשרו לו כתרים ושמות, ורק לקראת המאה ה־18 הבינו האיטלקים כמה טוב עושה רוטב עגבניות משובח לפסטה, והם שייצאו את תרבות העגבניה מגנואה לחבל פרובאנס שבצרפת, שם קראו לה "תפוח אהבה", התווכחו ארוכות אם היא ירק או פרי, התחילו לשלב אותה אט־אט בסלטים, ורק אחרי נפילת הבסטיליה עלתה ועלתה העגבניה עד שהגיעה למעמדה הרם כיום, שבו מגדלים בצרפת עגבניות יותר מאשר כל ירק אחר.
את הוודקה, שבהיעדרה לא יכול היה הנאפוליטני הצמא שלנו במאה ה־15 אפילו לפנטז על בלאדי מרי, עוד לא המציאו, כי וודקה עושים מתפוחי אדמה, ושורשיה של פקעת זו היו עדיין נטועים רק באמריקה הדרומית, והיא התחילה להתגלגל מ"העולם החדש" למטבח האירופי רק במאות ה־16 וה־17, במסע הרפתקאות קולינרי ארוך ומרתק, שעליו מסופר בהרחבה בכתבה בעמ' 24. 
ובאשר לצ'ילי הדרוש להכנת בלאדי מרי: במאה ה־15 אנשי אירופה לא הכירו בכלל פלפלים אדומים חריפים (וגם לא מתוקים), כי גם הם באו מאמריקה – שם השתמשו בהם לא רק למאכל אלא גם למשיחת חיצים לציד ולהרעלת מקווי מים לצורך דיג. האירופאי הראשון שפגש בצ'ילי היה לא אחר מאשר כריסטופר קולומבוס עצמו, אשר רשם ביומנו, ב־15 בינואר 1493, בתום מסעו הראשון לאמריקה, כי הצ'ילי "הוא תבלין טוב יותר מהפלפל השחור שלנו" (טוב עד כדי כך, שהפורטוגלים מיהרו להעביר אותו למושבותיהם באפריקה ובדרום־מזרח אסיה, לאיים באוקיינוס ההודי ולהודו, שם התקבל הצ'ילי בהתלהבות רבה כל כך, עד שכבר במאה ה־16 נחשב לצמח שגדל במקורו בהודו). ורק ב־1868 ערבב לראשונה איש עסקים מוכשר בארצות־הברית חומץ, מלח ותמצית של פלפלים אדומים חריפים לרוטב שנקרא טבסקו, שמככב מאז בבלאדי מרי ונמכר בהצלחה מסחררת בכל רחבי העולם. 

שדות של פלפלי צ'ילי פרושים לייבוש, ארגנטינה. האירופאי הראשון שפגש בצ'ילי היה לא אחר מאשר כריסטופר קולומבוס עצמו. תושבי אמריקה השתמשו בצ'ילי לא רק למאכל אלא גם למשיחת חיצים לצורך ציד | צילום: יעל שורץ

התהליך ששינה את העולם
כאמור, פעם העולם היה מקום הרבה פחות טעים לחיות בו. כי עד המאה ה־16 העולם היה מחולק, מבחינה קולינרית, פחות או יותר לשלוש תרבויות מובחנות: באירופה, באיזור הים התיכון ובחלקים מאפריקה ניזונו בעיקר מחיטה ומכמה סוגי דגנים נוספים; המזרח חי בעיקר מאורז ומדוחן; ובאמריקה, הדיאטה היתה מבוססת על תירס ומוצריו (ובדרומה גם על תפוחי אדמה).
מאז סוף המאה ה־15, ובעיקר במהלך המאות ה־16 וה־17, עם פתיחת נתיבים ימיים חדשים מאירופה, עם "גילוי" העולמות החדשים, עם הכיבושים וצמיחתו של הקולוניאליזם המערבי, התרחשה המהפכה הקולינרית הגדולה ביותר בתולדות העולם, לפחות מאז המצאת החקלאות. מזונות עברו מיבשת אחת לשנייה, התאזרחו ונקלטו היטב בארצות חדשות, ובמהירות מפתיעה התאחד סל המזונות של העולם כולו (כפי שקרה גם לסל המחלות, בתהליך שהביא לשואה דמוגרפית חסרת תקדים, שבה הוכחדה לחלוטין כל אוכלוסיית האיים הקריביים ורוב אוכלוסיית אמריקה).
מזון, בני אדם ונדודים היו קשורים זה בזה עוד לפני תקופת התגליות. לפני המצאת החקלאות נדדו בני האדם בחיפוש אחר מזון, ולאחר המצאתה נדדו מזונות עם האדם לכל אשר פנה וכבשו מחוזות חדשים – כך עשתה החיטה, כך קרה לאורז (ראו "מסע אחר" 73) וגם לקפה (שמקורו בחצי־האי ערב, משם נדד לסוריה ולתורכיה, ומשם לוונציה ולצרפת). אולם נדידות המזון היו אז איטיות ובהיקף מצומצם, ורק אחרי עידן התגליות ועם פתיחת נתיבי מסחר מקצה העולם לקצהו השני, אפשר לדבר על מהפכה קולינרית ועל איחוד סל המזונות העולמי (הקפה, למשל, הפך למשקה בינלאומי רק אחרי שהאירופאים הפיצו אותו לאפריקה ולאמריקה, שיעבדו את תושביהן והפכו אותן לספקיות הקפה הגדולות בעולם).
זהו תהליך דרמטי, שהתחולל במסגרת תמורות רחבות הרבה יותר ששינו את פני העולם, ובין שורותיו אפשר לקרוא גם את סיפור שיעבודה של אמריקה לספרדים, את סיפור השתלטות הפורטוגלים על חלקים מאפריקה, על איי התבלין ועל אזורים נרחבים במזרח אסיה, את סיפור העבדות והקולוניאליזם המערבי, ואת סיפור הפיכתן של אמריקה ואסיה לספקיות מזון וחומרי גלם לאירופה המערבית והפיכתן לשוק עבור התוצרים המוגמרים של התעשייה המתפתחת שם. נדידת המזונות הגדולה הזאת היא, אם כן, חלק משינוי דפוסי חיים בעולם כולו, בנקודת מפנה מכריעה בתולדות האנושות – עליית אירופה למעמד בכורה בעולם אחרי מאות שנות שפל, והנחת היסודות לשיטה הקפיטליסטית ולשוק העולמי. אבל לפני שנפליג לעולמות חדשים ונדון במה שההיסטוריונים מכנים "עליית המערב", נחזור כמה מאות שנים אחורנית, למטבח.

תירס, בוטנים ובשר מקולקל
עם כל הכבוד למשקה הנעים הזה, היעדרו של בְּלאדי מֶרי ביום שרב לא היתה הצרה הקולינרית המרכזית באירופה לפני עידן התגליות. לנו, שחיים בחברת שפע גרגרנית ובולסנית כל כך, קשה אפילו לדמיין עד כמה מועטים ולא מגוונים היו משקאותיהם

שוק תבלינים, תימן. המחסור בתבלינים היה אחת המוטיבציות לחיפוש נתיבים להודו ולאיי התבלין. כך הגיע קולומבוס, בטעות, לאיים הקריביים, ובעקבותיו הספרדים לאמריקה כולה | צילום: שמעון לב

ומזונותיהם של בני אירופה במאה ה־15. המשקאות ששתו היו בעיקר יין ושיכר שעשוי מדגנים, כי המים היו מסוכנים לשתייה והמשקאות החמים המוכרים לנו כיום – קפה, תה, שוקו – הגיעו לאירופה רק במאה ה־17.
תושבי אירופה במאה ה־15 אכלו כמעט רק דגנים, מעט קטניות, מוצרי חלב ומבחר מצומצם מאוד של ירקות ופירות – ורק בעונתם, כמובן – כי בנוסף לעגבניות, תפוחי אדמה ופלפלים חריפים ומתוקים, לפני המפגש עם אמריקה לא גדל באירופה תירס, ולא קישואים, ולא בטטות, ולא דלעות למיניהן, ולא מלפפונים, ולא בוטנים, ולא אגוזי אדמה אחרים ולא עוד הרבה סוגים של ירקות, פירות וקטניות, וכמובן שלא אבוקדו, אננס, פפאיה, גויאבות וסוגים ומינים שונים של פירות וירקות טרופיים, או טבק.
באירופה של המאה ה־15 אכלו גם בשר, ואפילו כמויות גדולות יחסית, אך לרוב רק בסתיו (אז היו שוחטים את הבהמות, כי בחורף לא היה במה להאכיל אותן), ובעיקר העשירים, וברוב הפעמים הבשר שאכלו היה מעדן מפוקפק ביותר – אמצעי השימור היו מוגבלים למדי ורוב הבשר שאכלו היה מקולקל או בשלבי ריקבון מתקדמים.
התבלינים הם שהפכו את התזונה העלובה באירופה לנסבלת. ומאחר שהיו נדירים ויקרים כל כך, הפכו קריטריון להבחנה בין עשירים לעניים והשימוש בהם היה לסמל סטטוס ולמשאת נפש. דרכי היבשה למחוזות התבלינים, בהן דרך המשי, נותקו למעשה מאז המאה ה־14 בעקבות נפילת האימפריה המונגולית ועליית שושלת מינג בסין, ועם התעצמות הממלכות המוסלמיות; אספקת התבלינים היתה תלויה בתיווך מוסלמי, שהיה בלתי צפוי, מסובך ומאוד יקר. כפי שיפורט בהרחבה בהמשך, המחסור בתבלינים – לצד התשוקה לזהב – היה אחת המוטיבציות המרכזיות לחיפוש נתיבי ים חלופיים להודו ולאיי התבלין. חיפוש זה הוא שהביא את קולומבוס, בטעות, לאיים הקריביים, ובעקבותיו את הספרדים לאמריקה כולה.

קולומבוס נוטע עץ תפוזים
למרבה האירוניה, היבשת שאליה הגיע קולומבוס לא היתה עשירה בתבלינים, וסיפקה לאירופה רק צ'ילי, וניל וג'ינגר. אפילו גרגר אחד של קינמון, ציפורן או פלפל שחור לא מצאו הספרדים באמריקה, ובכלל, גם אמריקה היתה באותה תקופה מקום הרבה פחות טעים לחיות בו בהשוואה להיום. בוודאי פחות מתוק.
אמנם, מקורם של השוקו ומוצרי השוקולד שאנו מכירים היום הוא במשקה אצטקי שנקרא צ'וֹקוֹלאטֶל, עליו כתב קוֹרטֶס במכתביו; ואמנם, הקקאו ששטף את אירופה במאות ה־18 וה־19 בא ממטעים שניהלו הכובשים בעולם החדש; אולם האצטקים הכינו את המשקה

האיטי (אספניולה), מקום עגינתו של קולומבוס ביבשת אמריקה. בעקבותיו התוודעה אירופה לקטניות, ירקות ופירות רבים, בהם האננס, הפפאיה והגויאבה | צילום: משה שי

מצ'ילי, תבלינים ופולי קקאו בלבד, ורק הספרדים הוסיפו לו סוכר (והאנגלים, חלב). כי את קנה הסוכר, שגדל כיום כמעט בכל פינה בקריבים ובברזיל, הביא לאמריקה קולומבוס עצמו מאיי מָדֵירָה הפורטוגליים.
כבר ב־1509, 15 שנים לאחר כיבוש האי אספניולה (האיטי והרפובליקה הדומיניקנית כיום), הוקם שם בית הזיקוק הראשון. משם התפשט קנה הסוכר – עם העבדים שהובאו מאפריקה – לקובה, למכסיקו ולברזיל, שהפכה ליצואנית הסוכר הגדולה לאירופה, ואחר כך הופץ קנה הסוכר על ידי הפורטוגלים גם לאיים באוקיינוס ההודי, לפיליפינים ולאוקיאניה.
לא רק את הסוכר הביאו האירופאים לאמריקה, ולא רק הוא שינה את פני החקלאות והכלכלה ביבשת החדשה. באותה תקופה שבה בן אירופה לא יכול היה אפילו לפנטז על בלאדי מרי, לתושבי הקריבים, לאצטקים ולאנשי האינקה לא היה מושג על קיומם של קפה, חיטה, בננות, ענבים, זיתים או פירות הדר.
הבננות, למשל, הובאו מספרד לאספניולה, הוכלאו שם בזן מקומי, ותוך זמן קצר הפכו האיים הקריביים לספקי הבננות לעולם כולו. התפוז היגר מליסבון לאמריקה במסעו השני של קולומבוס, וב־22 בנובמבר 1493 נטע קולומבוס עצמו את עץ התפוזים הראשון באספניולה. משם עברו התפוזים מאי לאי בקריבים וליבשת עצמה, וכבר בסוף המאה ה־16 סיפקו פרו ובוליביה את כל צריכת פרי ההדר – וגם שמן הזית – של האוכלוסיה הלבנה באמריקה.
בשנת 1520 ננטע באמריקה כרם הגפנים הראשון בתולדותיה, ובאותה שנה בדיוק הכירו האמריקאים לראשונה גם את מקור המזון החשוב ביותר של אירופה – החיטה. שניהם התאקלמו יפה במולדתם החדשה, ובחלוף ארבעים שנה בלבד כבר סיפקו הגידולים במכסיקו, למשל, את כל צורכי החיטה של האוכלוסיה המקומית.

החזיר והפרה באים לאמריקה
עם כל הכבוד לפירות ולירקות, אחת המהפכות הקולינריות החשובות ביותר שחולל באמריקה המפגש עם האירופאים קשורה בבשר. כל מי שביקר במכסיקו זוכר את החזירים שמלווים בכל נסיעה באוטובוס ואת מגוון הבשר העשיר שמוצע שם אפילו במסעדות העממיות ביותר. את ארגנטינה קשה לדמיין בלי תרבות האסאדו, על פרותיה הדשנות. אבל עד הכיבוש הספרדי, באמריקה לא היו חזירים, לא פרות, לא כבשים ולא סוסים. למעט הלמה והאלפקה של אנשי האינקה וסוג של כלבים וטווסים שטיפחו האצטקים, לא היו באמריקה בכלל בעלי חיים מבויתים, והבשר היחיד שאכלו תושבי היבשת היו עופות ובשר ציד (באספניולה, למשל, צדו בני הטאינו [Taino] חזירי בר, צבים ואיגואנות, ובאמריקה הצפונית ניזונו בעיקר מציד ביזונים).
בעלי החיים שהובאו מאירופה נקלטו במהירות ובהצלחה אדירה – בהמות רבות ברחו לבר והתרבו שם באופן חופשי. צריכת הבשר במכסיקו עלתה במהירות, והחיפוש אחר אזורי מרעה עבור הבהמות שם הביא, בין השאר, למציאת מכרות הכסף. במאה ה־16 כבר ידוע על קיומם של עדרי פרות, כבשים וחזירים גם בארגנטינה. הגירת בעלי החיים המבויתים לאמריקה הביאה גם לשינוי דרמטי בכל הקשור לתחבורה והובלת משאות (סוסים וחמורים), עיבוד שטחי חקלאות והתפתחות תעשיית צמר (חשבו, למשל, על הפונצ'ו המכסיקאי).
אגב, בעל החיים החדש היחיד שתרמה אמריקה למטבח האירופי הוא תרנגול ההודו, שהופיע כנראה לראשונה במטבח הצרפתי בחתונתו של מלך צרפת ב־1570; ובמשך שנים רבות גדלה כמות החלבונים שצרכו אנשי אירופה גם בזכות דגי בקלה, שהובאו על ידי האנגלים, הפורטוגלים והצרפתים – אחרי המלחה או עישון – משדות הדגה הענקיים שהתגלו באמריקה הצפונית.

האיטי. בעל החיים היחיד שתרמה אמריקה למטבח האירופי הוא תרנגול ההודו. בארצות-הברית הוא הפך לסמל של חג ההודיה, כביטוי תודה לאל על השפע שמצאו המתיישבים בעולם החדש | צילום: משה שי

למה לא קרה ההיפך
סיפור המהפכה הקולינרית מתחיל כחמישים שנה לפני המפגש בין אירופה ואמריקה. במחצית המאה ה־15 חצו הפורטוגלים את קו המשווה, הקיפו את יבשת אפריקה, החלו להזרים זהב ותבלינים מהיבשת השחורה ואו־טו־טו הגיעו לחופיה המזרחיים של אפריקה, להודו ולאיי התבלין. כמה עשורים קודם לכן, כבר הגיעו הסינים, בהנהגת האדמירל גֶ'נְג חֶה, לדרום־מזרח אסיה ולאיי אינדונסיה, ביקרו בהודו ובפרס, והמפרשיות התלת־תורניות הענקיות שלהם כבר עצרו בחופיה המזרחיים של אפריקה (סומליה וקניה כיום). לפתע, הפסיקו הסינים את מסעות הגילוי הימיים שלהם, ופספסו את האפשרות לפגוש את הפורטוגלים בכף התקווה הטובה, להקדימם בחופי אפריקה המערביים או אפילו "לגלות" את פורטוגל וספרד. אירופה המערבית פיגרה באותה תקופה מבחינה טכנולוגית, כלכלית ואינטלקטואלית אחרי תרבות המזרח ואולי אפילו אחרי העולם המוסלמי. מדוע, אם כך, דווקא המערב "גילה" את העולם ויצר קשר בין חלקי תבל השונים, וכיצד השפיעה התפתחות זו על המהפכה הקולינרית?
קשה לענות בקצרה לשאלה זו, אולם היסטוריונים מציעים לחפש את התשובה בהשוואה בין שני העולמות: ראשית, המערב היה עני ואירופה סבלה ממה שמכונה כיום "מאזן מסחרי שלילי" – היא קנתה את מוצרי המותרות מן המזרח הרחוק בתיווך מוסלמי, ושילמה תמורתם במטבע קשה, בכסף ובזהב. מאגרי הזהב והכסף של אירופה הלכו והידלדלו, והיא היתה זקוקה בצורה נואשת לתבלינים ובעיקר לזהב שבלב אפריקה. לסין, לעומת זאת, היו אוצרות הכסף של יפאן, מצבה הכלכלי היה טוב והארצות הטרופיות עמדו על סף ביתה.
בנוסף, המערב נמצא תחת איום מצד התורכים, ששלטו במזרח התיכון והתקדמו מערבה, ונוצר צורך דחוף למצוא דרכי מסחר חדשות עם המזרח, בלי להיות תלויים ברצונם הטוב של המוסלמים (צורך שהפך דחוף שבעתיים לאחר נפילת קונסטנטינופול ב־1453 והחשש מכיתור מוסלמי).
שאיפת המערב לפרוץ את גבולותיו נבעה אולי גם מפיצולו ומן היריבויות בין מדינותיו הרבות (ונציה־גנואה, ספרד־פורטוגל), בזמן שמדינת הקיסרות הסינית היתה בטוחה, שלווה וחזקה. להסברים אלה יש להוסיף הבדלים הקשורים במנטליות ובתפיסות עולם של התרבויות השונות. בכל הקשור לאירופאים, יש להביא בחשבון את הסקרנות לדעת מה נמצא מעבר לתחומי הגיאוגרפיה המוכרת, את הגילוי מחדש של כתבי האסטרונום והגיאוגרף היווני תלמי (פטולמיאוּס), את מורשת מסעי הצלב, את הלהט הדתי לנצר פגאנים בכל מקום אשר יהיו וכן את יצר ההרפתקנות של הנווטים והספנים.
אירופה היתה חייבת לפרוץ את גבולותיה, ולאור המורשת של הקוסמוגרפיה היוונית והקרטוגרפיה הלטינית, הכיתור המוסלמי והתפתחותן של ספינות המפרש ושיטות הניווט באמצעות כוכבים  – הבחירה בדרך הים נראית טבעית למדי. במקרה של פורטוגל, בגלל רוחות הפַּסָט הצפון־מזרחיות, נבחר המסלול דרומה. הספרדים, בשל אמונה – מוטעית – כי קולומבוס עשוי למצוא נתיב חלופי ומהיר להודו דרך האוקיינוס האטלנטי, שמו את יהבם על המסלול מערבה.

זהב ועבדים, סוכר וקינמון
יהיו הסיבות לתנופת הגילויים של אירופה אשר יהיו, תוך מאה שנה שונו פני העולם. ב־1415 היתה פורטוגל למדינה האירופית הראשונה שכבשה איזור הנמצא מחוץ לגבולות אירופה מאז מסעי הצלב – העיר סֶאוּטה (Ceuta) שבמרוקו היום, אז צומת חשוב למסחר עם אפריקה. לקראת אמצע המאה ה־15 כבר הקימה פורטוגל בסיסים ימיים ראשונים באפריקה, ושיירות ראשונות של אוניות החלו להביא זהב ועבדים לאירופה. פורטוגל ראתה כי טוב והמשיכה להשקיע במפעל התגליות: ב־1487 הקיף ברתולומיאו דיאש (Dias) את כף התקווה הטובה, ועשור אחריו חזר על ההישג הספן הפורטוגלי ואסקו דה־גאמה, שאף המשיך, בעזרת נווטים אפריקאים, עד לעיר הנמל קליקוט (Calicut) שבהודו, ממנה שב לפורטוגל לקראת סוף המאה כשאוניותיו עמוסות תבלינים.

האיטי (אספניולה). הבננות הובאו לאספניולה מספרד רק במאה ה-15. שם הכליאו אותן בזן מקומי, ותוך זמן קצר הפכו האיים הקריביים לספקי הבננות לעולם כולו | צילום: משה שי

עד סוף שנות העשרים של המאה ה־16, בעקבות מסעות גילוי נוספים של רבים וטובים – בהם אמריגו וספוצ'י (שעל שמו נקראת יבשת אמריקה), פרדיננד מגלאן ופרנסיס דרייק – הכירו האירופאים את העולם כולו, מלבד אוסטרליה וניו־זילנד. ובעקבות המגלים באו הכובשים.
הפורטוגלים הגיעו למרחבי האוקיינוס ההודי, התנחלו בחוף המערבי של תת־היבשת, השתלטו על הוֹרמוּז ואחר כך על מאלאקה (מלזיה המודרנית), וב־1512 – עשרים שנה אחרי שקולומבוס נחת בקריבים ושבע שנים לפני שקוֹרטֶס כבש את מכסיקו – השתלטו הפורטוגלים על שוק התבלינים העיקרי של איי המוֹלוּקָה (Moluccas), היום מָלוּקוּ שבאינדונסיה. בחלוף שני עשורים כבש פיזארו את קיסרות האינקה של פרו, הפורטוגלים התיישבו גם בברזיל, ועשרים־שלושים שנה אחר־כך הם קבעו את אחיזתם גם ביפאן, בפיליפינים ובסין, פחות או יותר באותה תקופה שבה גילו הספרדים את מכרות הכסף של מכסיקו ופרו העילית (בוליביה של היום).
תוך שנים לא רבות יחסית, נוצר בין אירופה, אפריקה ואמריקה משולש מסחרי ענק: אוניות עמוסות אלכוהול, כלי נשק ותכשיטים זולים פרקו את מטענן על חופי אפריקה, תמורת עבדים המיועדים לשדות הסוכר של אמריקה; את מקומם של העבדים בבטן האוניות תפסו כסף, זהב, קני סוכר, פירות, ירקות, ומאוחר יותר הטבק והכותנה, שהובלו בכיוון הפוך, לנמלי אירופה. במקביל ניהלו הפורטוגלים את המסחר עם הודו ועם איי התבלין בדרום־מזרח אסיה, ובדרך זו גם הפיצו למזרח וממנו סוגי מזונות חדשים.
וכך, גם מבחינה קולינרית, העולם התחיל להתכווץ: פלפל שחור, קינמון, אגוז מוסקט, ציפורן ושאר אוצרות החלו לזרום מדרום־מזרח אסיה לאירופה; למנילה ולמקאו – שני הנמלים החשובים ביותר במזרח באותה תקופה – הביאו הפורטוגלים בטטות, בוטנים, עגבניות ושאר פירות וירקות חדשים שמקורם באמריקה; האורז היגר עם הפורטוגלים לאפריקה, ומהמאה ה־17 כבש גם חלקות טובות ביבשת אמריקה; הסויה – מקור חשוב לחלבונים – הגיע מהמזרח לצרפת במאה ה־18, ודרך אירופה היגר אחר כך ליבשת אמריקה. מהמזרח הגיעו גם סוגי מאכלים שונים, שלאנשי המערב נראים במקרים רבים מוזרים למדי.

רעב על סף ביתנו
ההיסטוריה של נדידות המזון לא מסתיימת בשלב זה, וגם לא ההיסטוריה של "עליית המערב". הפורטוגלים והספרדים אמנם זיעזעו את הכלכלה העולמית והעמידו אותה על בסיס חדש, אולם העתיד הקולוניאליסטי והאימפריאליסטי היה שייך למדינות אירופה הצפוניות – צרפת, הולנד ואנגליה – שלא השלימו עם השליטה הבלעדית של הספרדים והפורטוגלים על מקורות הזהב, הכסף, התבלינים, הסוכר והעבדים.
תחילה ניסו שוד ימי, ואחר כך עברו למלחמה גלויה כדי להשתלט על המושבות עצמן. האנגלים, באמצעות "חברת הודו המזרחית", וההולנדים, שהקימו חברה חזקה אף יותר, יצאו למסע כיבושים שיטתי לגירוש הפורטוגלים ממאחזיהם שלאורך נתיב התבלינים המוביל לאיי המוֹלוּקָה. במהלך המאה ה־17 השתלטו ההולנדים על סחר הפלפל והקינמון, כבשו את אזורי אינדונסיה וסרילנקה של היום, ואף השתקעו באיזור הכף בדרום אפריקה. חופי הודו, הקריבים, אפריקה ואמריקה הפכו בהדרגה לנחלת האנגלים והצרפתים.
סחר העבדים התעצם והתרחב, הון עתק זרם לאירופה והזניק את כלכלתה, הקפיטליזם המסחרי החל להתפתח, הונחו היסודות לשיטה הקפיטליסטית ולשוק העולמי, וקווי המתאר של העוצמה הכלכלית בעולם נקבעו ל־300 השנים הבאות. המהפכה התעשייתית והעידן האימפריאליסטי עמדו בפתח, על ההישגים והזוועות האנושיות שליוו אותם. והמזון? – הוא המשיך לנדוד ממקום למקום, לכבוש אדמות חדשות ולהתפתח, ולהלהיב רבים בעולם, עד שב־1842 גילו את… הקלוריות.
כיום, יש בעולם די מקורות מזון כדי לספק את רעבונם של כל תושבי כדור הארץ. ולא צריך עבדים בשביל זה. גם לא כיבוש. יש טכניקות חקלאיות ותעשייתיות מפותחות. יש דרכי תעבורה נוחות ומהירות להובלת חומרי גלם ומוצרי מזון מכל מקום לכל מקום. ויש תוכניות, מכאן ועד הודעה חדשה, לחלוקה צודקת יותר של משאבים בין כל ברואי האל החיים בכדור הארץ. ובכל זאת, במקומות רבים בעולם, בעיקר באזורים שאותם "גילה" המערב – אבל לא רק בהם – אנשים חיים כמו עבדים ומתים כמו זבובים. יהיה עצוב מאוד להיווכח, עם פרוץ האלף השלישי, שההיסטוריה המרתקת של המזון ושל נדידות המזון תסתיים במלה "רעב". זה לא חייב להיגמר כך.


תודה לפרופ' מירי אליאב־פלדון, ראש החוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל־אביב, על עזרתה הרבה בהכנת הכתבה.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code