תפריט עמוד

הלוחם השובב – סיישין קיטאידו

שתפו:

סיישין קיטאידו היא אומנות לחימה ותנועה צעירה יחסית. היא משלבת בין דיוק ושליטה בתנועה לבין ספונטניות וחופש יצירתי. היא מאתגרת את המתרגל לחפש את קצה גבול יכולתו, וגם משתדלת להמיס את המאמץ תוך כדי משחק ושחרור. אסף פטריק למד איך קשה יכול להיות גם רך

פורסם 6.11.06
אסף פטריק | צילומים: דפנה טל
שלב החימום של אימון הסיישין קיטאידו, נדמה למתבונן מהצד כדרך החימום האופיינית לאומנויות הלחימה היפניות. המתאמנים סובבים את המדריך במעגל, ומותחים את גופם בליווי נשימות. רוב המשתתפים עטויים חליפות קראטה לבנות, והמדריך ממריץ את תלמידיו בעזרת ספירות קולניות של המספרים ביפנית. ההפתעה מגיעה בסוף החימום כשהתלמידים נקראים לפרוץ בריצה משולהבת למרכז, להניף ידיהם מעלה ולצעוק כמו היו רקדני להקת הורה בהתכוונות לשחרור אגרסיות.

גם בהמשך האימון על מגרש הכדורגל של קיבוץ גת, לעיתים היה נדמה לי שאני בסשן תרגילי חימום של קבוצת חובבים בכדורגל ולא באימון מצופה של אומנות לחימה יפנית. אני מכיר את ההתנסות ברצף תרגילים מדויק, שמצריך ריכוז מירבי, מאימוני טאי-צ'י שעברתי בחיי, ואילו על הדשא של קיבוץ גת נתקלתי במורה צרפתי חייכן ושמנמן שתרגל אותנו בקפיצות צפרדע לאורך המגרש, ולאחר מכן בתרגול של פתיחת זרועות משחררת.
ואולי כאן נעוצה חדשנותו של הסיישין קיטאידו, "אומנות התנועה" הצעירה יחסית, שגם מתרגלים ותיקים בישראל מתקשים להגדירה בעבור הקוראים. הקיטאידו נעה ונדה על הסקאלה שבין הנוקשות הצורנית של אומנויות הלחימה (בשפת המקצוע, "קאטה") לבין אימפרוביזציות תנועה חופשיות ואינדבידואליות.

"ביטוי ברור ומשוחרר"
מכיוון שהישראלים התקשו להגדיר עבורי בבירור את מהות השיטה, פניתי למייסד וההוגה, המורה הבריטי קן וייט שהגיע ללמד בישראל, ולהלן הסברו: "קיטאידו הוא החלק היאנגי, החיצוני של השיטה. התנועות של החלק הזה פותחות את הגוף ואת הלב כלפי חוץ

הדגש בתרגיל פרישת הזרועות הוא בהתחברות למרחב. אימון הסיישין קיטאידו

ומאפשרות ביטוי ברור ומשוחרר. סיישין הוא החלק הייני, הפנימי, שמכיל תרגילי נשימה ותנועות זורמות ורכות. החלק הזה של האימון מפתח את המודעות לתנועה הפנימית שמתרחשת בגוף ובנפש. ההפרדה לשני חלקים היא בחלקה מלאכותית. עם ההעמקה באימון, גדלה היכולת לחבר בין שתי איכויות העבודה הללו."

הסדנה אליה הצטרפתי התקיימה לפני כמה חודשים טובים, עת נאספו אל כר הדשא קבוצה מצומצמת של כ-30 מחסידי השיטה, המתאמנים בדרך קבע בקבוצות התירגול בשלוש הערים הגדולות. חלקם שיאצואיסטים שנחשפו לשיטה דרך לימודי התנועה בביה"ס מגע ושאר המתרגלים נחשפו בשיטת ההפצה החשאית והבטוחה מפה-לאוזן. בכל העולם מספר מתרגלי השיטה אינו עולה על כמה מאות, ולמעט ישראל קיימים מרכזי לימוד בצרפת, באנגליה בארצות הברית ובניו-זילנד.
החלק השני באימון מוקדש לתרגול הקיהון, שהן התנועות הבסיסיות. חלק זה אמור לפתח קרקוע וחיבור למרכז. המורה הצרפתי הותיק, ג'ואל מוקסי, ניגש לעמדת המדריך בניתורי צפרדע רכים. התחלת העבודה על התרגול נעשית בזוגות, כאשר הקופץ האחורי אוחז במותניו של המנתר הקדמי. כל מחזור נפרש על פני מחצית מגרש הכדורגל כך שהמאמץ הפיסי ניכר בקרב רבים מן המשתתפים. מוקסי מסביר בחיוך שעבודה בזוגות היא כמו הזמנה לסעודה משותפת. מהדרך שבה הוא מסביר ומתנועע אפשר לחוש בשמחת החיים ובחיות המיוחדת שבה נובע הקיטאידו מתוכו.

בקרב המקצוענים המפסע רחב, הגו זקוף והניתור קפיצי ורך. מוקסי מוביל את המנתרים בקריאות עידוד חינניות לשני מחזורים נוספים של ניתורי הצפרדע הפעם בדגש יאנגי מואץ ומשוחרר. ואילו אני, המתרגל הבתולי, מתגעגע לעמידות המוצא של שיעורי הטאי-צ'י, כיוון שהניתורים הנמרצים עוררו התכווצויות לא נעימות בשרירי המפשעה. מאוחר יותר יעדכן אותי שחר תימור, עובד סוציאלי ומטפל בשיאצו, שבתרגיל קפיצות הצפרדע, שרירי המפשעה שלי היו אמורים לכוון את מוחי לקראת המלחמה בקצות היכולת שלי: "החוכמה היא לקחת תנועה מסוימת אל הקצה מבחינת הסיבולת הגופנית, ואז לפגוש את עצמך. אני מגלה שהדעות המוקדמות שלי על עצמי הן הגבול שלי. ברגע שאעשה ויתור על הדעות הללו, אני אגלה שאני אוכל להמשיך לקפץ מעבר לקושי הפיסי."
השלב הבא בתירגול הקיהון הוא פרישת זרועות בתנועה פתוחה מלווית בנשימה, תחילה בעמידה ואחר-כך בתנועה. שוב קצב הריצה מתגבר, ומוקסי משלהב את כולם ללוות בצעקות רמות את תנועות ההנפה המשחררות. הדגש בתרגיל הפרישה, כפי שמסביר שחר, הוא בהתחברות למרחב: "אני מרגיש ששחרור כיווץ בכתפיים מקנה לי תחושה של איכות פנימית. ככל שאני עושה את התנועה גדולה יותר מעבר לגוף שלי, אני מקנה לעצמי תחושת מרחב עוצמתית יותר, גם חיצונית וגם פנימית." לעומת המפשעה הנאנקת תחת הכאב הפעם קיבלו שרירי הכתפיים מתיחה ראויה, ובית החזה זכה למנת חמצן גדושה ומספקת. השחרור היאנגי הושג לזמן מוגבל.
לא להיתקע בטכניקה

במהלך הריאיון משדר וויט נינוחות, תוך שהוא משלב מדי פעם סילונות של סרקאזם בריטי לתוך הדיבור הרציני על הקיטאידו כדרך התפתחות אישית. כמי שתרגל שנים רבות אומנויות לחימה מזרחיות, וייט מוקיר את היתרונות של המסורות העתיקות אבל מחפש גם דרכים להתחדשות.
וייט: "אומנויות לחימה הן שיטות עתיקות מאוד שלא הסתגלו לזמן שאנו חיים בו כעת. אנשים שלומדים אומנות לחימה מתקשים לפתח תנועה חופשית. כשאתה רואה אותם רוקדים ריקוד חופשי, אתה מבחין כמה קשה להם להשתחרר ממגבלות התנועה. וישנה עוד בעיה עם אנשים שאינם מבינים את הדרך העמוקה של אומנות לחימה ואז הם מתמקדים כמעט אך ורק בטכניקה." הקיטאידו, לטענת וייט, משתמש בנוסחאות של אומנויות הלחימה לטובת העלאת הצ'י וכדרך ראויה לפתח יחסי מורה-תלמיד.
יעל לי, מטפלת המשלבת עבודת גוף בטיפול, היתה בין קבוצת הנחשונים שהחלה לתרגל קיטאידו בישראל. מהתירגול הספונטני היא אכן חוותה פתיחת גוף ולב מאוד חזקה, אולם היה חסר לה מימד העיבוד הרגשי. "בניגוד לילדים שיש להם היכולת לאזן את הפתיחות האנרגטית בהתכנסות ובמנוחה, המבוגרים לוקים ביכולת הזאת. לכן חשוב מאוד לדעתי, שיתקיים עיבוד רגשי ומנטלי של התנועות היאנגיות והמוחצנות בעזרת מורה למדיטציה או מטפל. הבנתי שבתקופה האחרונה החלק הפנימי של הסיישין, שהיה שולי יחסית בתקופת התירגול שלי, התפתח מאוד והתאזן עם היסוד של הקיטאידו. עם זאת, חשוב לי מאוד להדגיש שהקיטאידו הינה פלטפורמה מעולה לעבודה אנרגטית ולשיפור התנועה ברמה מאוד עמוקה."

בחלק השלישי של האימון משתמשים בתנועות הקיהון לקומיטה – תרגילי זוגות. התרגילים דומים מאוד למודל של אומנויות הלחימה, אולם במקום תפקידים של תוקף ומקבל, מבוססת האינטראקציה על מוביל ומובל. המוביל אוחז בזרועותיו הנפרשות של המובל שמצרף אליהם תנועה צדית המבוססת על כוח הצ'י המשתחרר מחלל הבטן. המובל לומד להקשיב לתנועת המוביל, ולנוע איתה לתוך הגלגול הרפוי אל הדשא. תרגילי הזוגות בטאי-צ'י היו הדבר השנוא עלי ולרוב חיכיתי לסיום השיעור. גם אם אין מדובר בקבלת תנועת תקיפה, תרגילי הזוגות בקיטאידו לא הצליחו למוסס את הדחייה שלי מתרגילי הזוגות. נדמה לי שהדבר נעוץ בטירוניות היכולת של המתרגל המתחיל. מי שכבר התנסה במשחקי הזוגות ומגלה מיומנות בתנועות, אולי יכול להתחיל להתענג על עבודת הזוגות, אבל אני הרגשתי שוב טירון תלוש שמפברק תנועות לא ברורות. גם עניין הגלגול לא עבר בצורה חלקה, כיוון שניסיתי בצורה אובססיבית לבצע דרך העורף ולא דרך הכתף בדרך הצדית הנכונה.
לגוון את עוצמת החוויה
הדגש בקומיטה הינו על יצירת אינטראקציה בין המוביל למובל עד כדי התמסרות וניסיון בלתי פוסק למצוא אחדות עם בן או בת הזוג. בתרגולי הזוגות מוצא שחר את הקשר בין עבודה סוציאלית לקיטאידו: "בקיטאידו העבודה היא מאוד טיפולית. כיצד אני יכול להשפיע על הגוף שלך דרך הגוף שלי. לדוגמה: אם אני רוצה להעביר לך איכות של שחרור הגוף, אני אעשה את תנועת הלחימה בצורה רכה והגוף שלך יחווה את המגע כמו חיבוק. עבורי

"בקיטאידו קיים ספקטרום רחב מאוד בין יין ליאנג. לפעמים אתה נקרא להיות במצב מאוד מפוקס ולפעמים במצב רוח יותר משחקי"

זה כמו לשבת בתחנת בריאות הילד ולהקשיב לאימא במצוקה. אם הפתיחות תהדהד בתוכי היא בסופו של דבר תחוש בה ותושפע ממנה."

השיעור מסתיים במשחק של תופסת מודעת. המוביל אמור לנוע במרחב לסירוגין תוך שילוב התנועות שנלמדו במשך השיעור כאשר המובל אמור לעקוב אחרי תנועותיו המתעתעות. המשחק אכן מעלה גלי צחוק בין הרודפים והנרדפים שחלקם מוצאים את עצמם לבסוף על הדשא.
"בתירגול," מסביר וייט, "קיים ספקטרום רחב מאוד בין יין ויאנג. לפעמים אתה נקרא להיות במצב מאוד מפוקס ולפעמים במצב רוח יותר משחקי או שובבי. העיקר הוא לגוון את עוצמת החוויה באפשרויות רבות ככל האפשר, וכך כשאתה מתרגל אתה מגלה את העקרונות שלך בעצמך ולא מעוצב לתוך עקרונות מסולעים של תורות נוקשות ומסודרות.
לסיכום וייט מבהיר שהקיטאידו, בדומה לאומנויות הלחימה המסורתיות, דורשת מחויבות עמוקה וטיפוס איטי ורב שנים בנתיב ההתפתחות האישית. נדרשים בין שבע לשמונה שנות תרגול כדי להגיע לרמה ראשונית של מדריך הקרויה "לידר". אולי רק בעוד חמישים שנה נוכל להעריך אם אפשר לצרף את הקיטאידו למשפחה המכובדת של אומנויות התנועה הוותיקות, ואם הניסיון ליצור גשר בין השיטה המזרחית לספונטניות המערבית אכן הצליח.


על קן וייט והתפתחות הסיישין קיטאידו
קן וייט נולד ב-1947 באנגליה. בגיל 16 התחיל להתאמן בקראטה במתנ"ס מקומי. אחרי שנתיים הפך לתלמידו האישי של הרדה סנסיי מאסטר הקראטה היפני הראשון שהגיע לאנגליה. הוא סייע לו בהדגמות ובאימונים ברחבי אנגליה, והיה הבריטי הראשון שהגיע לדרגה של דאן 5 בקראטה. בתחילת שנות השבעים נסע קן ליפן ובהמלצתו של הרדה סנסיי התחיל להתאמן עם אאוקי סנסיי בשיטה חדשה שינטאידו. אאוקי, שהיה כוכב עולה בשמי הקראטה היפני, פיתח בשנות השישים את השינטאידו מתוך ניסיון להחזיר לאומנויות הלחימה בעידן המודרני את הרלבנטיות שלהן כדרכים רוחניות.

קן התאמן וחי בקומונה של אנשי שינטאידו ביפן כשלוש שנים. הוא היה בעצם המערבי הראשון שהתאמן בשיטה ברצינות. באמצע שנות השבעים הוא חזר לאנגליה והתחיל ללמד שם שינטאידו. במהלך שהותו ביפן למד זן שיאצו ואקופונקטורה.
עד תחילת שנות השמונים המשיך קן ללמד ולהתאמן בשינטאידו תוך שהוא נוסע לביקורים ביפן. הוא היה אחד המנהלים בוועד הבינלאומי של השינטאידו, ואחד מהמורים המובילים של השיטה בעולם.

עם הזמן הוא החל לחוש שמבחינה תרבותית השינטאידו הוא יפני מידי ומבחינה אישית השינטאידו אינו עונה על כל הצרכים שלו. בחוברת הצנומה המתארת את עקרונותיה של השיטה מפרט וייט את אבחנתו: "גם אומנויות הלחימה המתחדשות במזרח הינן מוגבלות לתבניתן התרבותית. חשתי צורך לשחרר אותן מסביבתן התרבותית, כי אחרת הן עלולות להיתפס כטקסים המסרבים להשתנות. במערב קיים בנו הצורך לשנות את הנוסחתיות, לטהר אותה ולחדשה. התנועה וההבעה הספונטנית נטועים עמוק בתוך התודעה שלנו. לטעמי קיימת נקודת מפגש בין הצורנות והאנרגיה הצורנית ובין ההשתחררות והתנועה הספונטנית, וזו הנקודה בה מתחיל הקיטאידו."
בשנת 1982 עזב קן את השיטה והמשיך במסע החיפוש שלו. הוא החל לתרגל זן עם המורה גנפו מרזל רושי, לפיכך חלק מתרגול הקיטאידו כולל תרגול של מדיטציית זן שמאפשרת לפי וייט לחוות את התנועה לא רק בזמן התרגול, אלא גם במישור השכלי והרגשי של החיים.

בד בבד הקים וייט את בית הספר האירופאי לשיאצו ותנועה. בית הספר היה חדשני בדרך שבה כלל תנועה בהכשרה של תלמידי השיאצו, ובאופן שבו וייט ניסה להתאים תנועות שונות למרידיאנים ואיכויות של צ'י.
באותה תקופה המשיך ללמד תנועה. לשיטתו הוא קרא בהתחלה קיטאידו. בסוף שנות השמונים הוא הוזמן ללמד בצרפת ומתחילת שנות התשעים הוא מלמד בישראל. ב- 1991, עם הקמת מרכז בצרפת אליו מגיעים אנשים על מנת להתאמן באופן אינטנסיבי לתקופות של מספר שבועות, שונה שם השיטה לסיישין קיטאידו. ב-1998 הוקמה העמותה הישראלית לסיישין קיטאידו בישראל שמרכזת את כל הפעילות בארץ. כיום ישנן קבוצות של סיישין קיטאידו בתל אביב, חיפה, ירושלים מעלה החמישה. אימונים סדירים מועברים גם בבי"ס "מגע" ובמסגרת לימודי הרפואה הסינית בפקולטה לחקלאות ברחובות. כל המורים בארץ הם גם מטפלים (וחלקם מורים) בשיטות של רפואה משלימה, כגון שיאצו ואקופונקטורה.
למידע ברשת: www.kitaido.org

לתגובות: jaku@013.net.il


הכתבה התפרסמה ב"חיים אחרים", הירחון הישראלי לרפואה טבעית, תרבות רוחנית ומעורבות חברתית, גיליון 113 פברואר 2006

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו: