תפריט עמוד

הירושימה – בצל הפטרייה

הירושימה – בצל הפטרייה

ב-6 באוגוסט 1945 הטילה ארצות הברית את פצצת האטום על הירושימה. עידן חדש נפתח בתולדות ההיסטוריה האנושית. חלק מהתעלומות הגדולות, שאפפו את הפטרייה הגרעינית, התפזרו, אבל הטראומה והסבל האנושי עדיין מורגשים. מה משמעותו של העידן הגרעיני עבור תושבי הירושימה ועבורנו?

ב-08:15:17 בבוקר ה-6 באוגוסט 1945 הטילה ארצות הברית את הפצצה האטומית על העיר היפנית הירושימה. הבזק אור עצום, רעש מרוחק, פטריית עשן ענקית ועיר שלמה, על רחובותיה, תושביה והמבנה החברתי והתרבותי שלה, נמחקה מהעולם. אם בדרך כלל נתפס עולם המתים כנפרד מעולם החיים, באותו יום בהירושימה התלכדו שני העולמות. "היה שקט מפחיד, שגרם לך לחוש שכל האנשים וכל העצים והצמחים מתים", כתבה אוטה יוקו, סופרת מהירושימה, שנותרה בחיים. שלושה ימים לאחר מכן השתררה דממת מוות גם על נאגאסאקי, עליה הטילו האמריקאים פצצה אטומית נוספת. ב-10 באוגוסט נכנעה יפן בפני בנות הברית.

63 שנים עברו מאז חרבו שתי הערים היפניות, ובקרב הקהל הישראלי היטשטש זכר אסון זה כמעט לחלוטין בצילה של השואה היהודית. עם זאת אין להתעלם מכך שלשני האירועים צד משותף: שניהם זוועות מעשה ידי אדם, שמשמעותם הכחדה טוטלית. בעוד השואה היהודית היא ניסיון חסר תקדים להכחיד קבוצה לאומית שלמה ותרבותה – ג'נוסייד, הירושימה ונאגאסאקי מייצגים רעיון איום לא פחות, הכחדת המין האנושי כולו – אומניסייד. הפסיכולוג רוברט ג'יי ליפטון, שעסק במחקר שני אסונות אלו, טוען כי לשניהם היתה אותה השפעה על הדמיון האנושי. לדבריו, אנשים שחוו פיצוץ אטומי הגיבו באופן דומה לאלה שחזו בתצוגת המיטלטלים של היהודים שנרצחו באושוויץ: שתי הקבוצות דיווחו על ההלם המוחלט מול המרת "הכל ללא כלום".

נתונים מעורפלים
לא לשווא הפך שמה של הירושימה לשם המזוהה עם פצצת האטום. היא היתה העיר הראשונה שחוותה את תוצאותיה של פצצה חדשה ומסתורית, שאיש, כולל ממציאיה, לא ידע כמה הרסנית תהיה השפעתה. למרות שהפצצה הגדולה והמשוכללת יותר הוטלה דווקא על נאגאסאקי, המבנה הטופוגרפי ההררי מנע בה הרס נרחב, כמו זה שנגרם בהירושימה.
מה היו האפקטים והנזקים של פצצת האטום בהירושימה? נתונים סטטיסטיים קיימים בשפע. המחקר המדעי קובע בוודאות את הגובה בו התפוצצה הפצצה (580 מטרים), את הטמפרטורה בשוליים החיצוניים של כדור האש, שהסתער על העיר עם ההתפוצצות (1,800 מעלות, 15 אלפיות השנייה לאחר הפיצוץ) ומהירות הזעזוע (100 מטרים לשנייה במרחק אלף מטרים מהמוקד). הנתונים על מספר ההרוגים והפצועים מעורפלים יותר. מקורות אמריקאים רשמיים טוענים ל-70,000 הרוגים בדקות הגורליות של הפיצוץ; מקורות יפנים רשמיים מוסרים על 118,613 מתים, לא כולל חיילים ששכנו בבסיס הצבאי הענק, שהיה ממוקם בלב העיר, ואילו בעיריית הירושימה רשומים 200,000 הרוגים. את הפער במספרים ניתן להסביר, בחלקו אולי, באינטרסים השונים של הסופרים (אין ספק שלאמריקאים, למשל, היה אינטרס להציג מספר נמוך), אך מה שחשוב יותר הוא שהסתירות הללו מעידות על עוצמת ההרס והכאוס ששררו בעיר. במציאות המלחמה ששררה ביפן לא ניתן היה לעקוב אחרי מספר החיילים והתושבים המדויק ששהו בעיר כשהוטלה הפצצה, לכך התווספו תוצאות הפיצוץ עצמו: במוקד ההתפוצצות היתה הטמפרטורה גבוהה כל-כך (כ-10,000 מעלות), שהאנשים ששהו שם התאדו כליל, ואילו במקרים אחרים נהרגו משפחות שלמות, ולא היה מי שידווח על היעדרן. במוסד הפתולוגי של הצבא האמריקאי בוושינגטון העריכו ב-1946 שהפצצה שהוטלה על הירושימה, ונקראה (קשה להתעלם מהאירוניה), "ילד קטן" (LITTLE BOY), היתה "יעילה" פי 6,500 מפצצה רגילה בשיעור המוות, שזרעה סביב.
אך האם מספיק לשלוף נתונים סטטיסטיים כדי לתאר עיר שנכחדה? האם המשמעות של פצצות האטום שהוטלו על הירושימה ונגאסאקי ניתנת למיצוי באוסף של נתונים מספריים כאלה או אחרים? ואם רק בנתונים מספריים מדובר, הרי בטוקיו נהרגו יותר אנשים בהפצצות האוויריות במהלך המלחמה. מה בכל אופן הופך את הירושימה ונאגאסאקי לטראומה בת 50 שנים ולסמל לעידן חדש בתולדות המין האנושי – עידן האטום?

עולם שחרב
מסע אל תוך הגיהנום שהיו הירושימה ונאגאסאקי לאחר הפיצוץ, שיספק את התשובות לשאלות אלה, חייב להוביל דרך עדויות של ניצולים. אלה, כך מתברר, קיימות בשפע. ביפן יש ז'אנר ספרותי שלם הקרוי "ספרות הפצצה האטומית". זוהי קבוצת טקסטים גדולה, שנכללים בה קטעי עיתונות, ממוארים, רומנים, שירים ומחזות. היא כוללת כותבים שהיו קורבנות הפצצה וכאלה שלא היו קורבנותיה; יוצרים מפורסמים ואנונימיים. ב-1983 הוציאה לאור הוצאת ספרים בטוקיו מהדורה מורחבת של טקסטים אלה ב-15 כרכים. הבעיה היא שמעט מאוד מהטקסטים הללו תורגם לאנגלית או לשפות אחרות. הקורא המערבי נאלץ לפיכך להסתפק בפרגמנטים: כמה אוספים של עדויות מתורגמות וסיפורים קצרים ומספר זעיר של רומנים.
העדויות הללו מדברות יותר מכל נתון סטטיסטי. ביובש חסר סנטימנטליות ובחושפנות מדהימה, הן מגלות לנו על מפגש האימה עם עולם שחרב כליל ועם כאב וסבל אינסופיים.
"כשפתחתי את עיני לאחר שהועפתי לפחות תשעה מטר, היה חשוך כאילו עמדתי מול גדר צבועה שחור", סיפר ילד בן 10. "לאחר מכן, כאילו מישהו קילף נייר דק, חתיכה כל פעם, הכל הלך והתבהר. הדבר הראשון שראו עיני אז, היה המשטח השטוח של האדמה, שרק ענני אבק עולים ממנו. הכל קרס ברגע אחד, והשתנה לרחובות של שברים, רחוב אחר רחוב של הריסות".

ההבזק התרמי וגל ההדף גרמו לשריפות, ואלה הפכו עד מהרה לסערות של אש. "כל העיר בערה", סיפרה ילדה בת חמש. "עשן שחור עלה מעלה, ויכולנו לשמוע את הרעש של דברים גדולים מתפוצצים… רחובות איומים כאלה. השריפות בערו. היה ריח מוזר בכל מקום. כדורים כחולים-ירוקים של אש נסחפו לכל עבר. חשתי בדידות איומה. חשבתי שכל האנשים בעולם מתו ורק אנחנו נותרנו עדיין בחיים".
תוצאות ההבזק וגל ההדף החזק על גופם של בני האדם היו חמורות ביותר, כפי שדיווח בעל מכולת, שברח לתוך הרחוב עם ההתפוצצות: "מראה האנשים היה… ובכן, לכולם היה עור שהשחיר מכוויות… לא היה להם שיער משום ששיערם נשרף, ובמבט ראשון לא יכולת להגיד אם היבטת בהם מלפנים או מאחור… הם החזיקו את זרועותיהם תלויות קדימה… והעור שלהם – לא רק על ידיהם, אלא גם על פניהם וגופם – היה תלוי… אם היו רק אדם אחד או שניים כאלה… אולי לא היתה לי התרשמות חזקה כל כך. אבל להיכן שהלכתי פגשתי אנשים כאלה… רבים מהם מתו לאורך הדרך – אני יכול עדיין לדמיין אותם במוחי – כמו רוחות מהלכות… הם לא נראו כמו אנשים מהעולם הזה… היתה להם דרך הליכה מיוחדת – איטית מאוד… אני עצמי הייתי אחד מהם".

כהות מול האימה
פצועים אלה נכוו מההבזק התרמי, וגל ההדף קרע את עורם מגופם. המראה היה מזעזע כל-כך שהסופר הרה תמיקי חש בעיקר דחייה. "נעצרתי על-ידי מישהו שקרא 'אדוני!' בקול חד ומעורר רחמים. בנהר, שם, ראיתי גוויה עירומה של ילד, ששקעה לגמרי; ובמדרגות האבן, במרחק של פחות ממטר, כרעו שתי נשים. פניהן היו מנופחות פי שניים מגודלם הטבעי, מעוותים ומכוערים, מותירים רק את סבך שערם השרוף כסימן לכך שהן היו נשים. במבט ראשון, במקום לחוש רחמים, התחלחלתי. נשים אלה ראו שעצרתי, והתחננו בפני: 'השמיכה שם ליד העצים היא שלנו; בבקשה הבא אותה לכאן?' שם ליד העצים היה באמת משהו שנראה כשמיכה, אך עליו שכב אדם פצוע קשה, רגע לפני המוות. לא יכולתי לעשות דבר" ("פרחי קיץ").
הלב האנושי אינו יכול לקלוט ולהגיב לכל כך הרבה אומללות וסבל, בעיקר בצל סכנת חיים. רבים סיפרו שבלהט הבריחה ממקום האסון, שקועים בסבלם הפרטי, התעלמו ממצוקתם של אחרים. תיאורים של אנשים כוויים ופצועים מבקשים מים ואין איש שועה לתחינתם, מופיעים במרבית העדויות והסיפורים. על התכהות הרגש מול האימה מספר פרופסור להיסטוריה, שראיין ליפטון: "הלכתי לחפש אחרי בני משפחתי. איכשהו הפכתי לאדם חסר רחמים, משום שאם היו בי רחמים, לא הייתי מסוגל לצעוד בעיר, לעבור מעל כל הגופות המתים הללו. הדבר המרשים ביותר היתה ההבעה בעיני האנשים – גופות פצועים קשה, שהפכו לשחורים – עיניהם מחפשות מישהו שיבוא לעזור להם. הם הביטו בי וידעו שאני חזק מהם… ראיתי אכזבה בעיניהם. הם הסתכלו בי בציפייה גדולה, נועצים מבטם דרכי. זה היה קשה מאוד לעמוד מול עיניים אלה".
לא היה מי שיעזור לעשרות אלפי הפצועים. בתי החולים קרסו יחד עם רוב בנייני העיר, ובין ההרוגים והפצועים אנושות היו גם מרבית הרופאים והאחיות. מעט הרופאים שנותרו, עשו ככל העולה בידם, ועבדו לילות כימים כדי לטפל בפצועים, אך הציוד הרפואי שנותר היה מועט, וחלקו הגדול נהרס בפיצוץ. ד"ר סאסאקי, רופא בבית החולים של הצלב האדום, אותו ראיין העיתונאי האמריקאי ג'ון הרסיי בספרו "הירושימה", סיפר כי ביום השלישי לאחר הטלת הפצצה היו בעיר רק שמונה רופאים על כל 10,000 פצועים. כך קרה שאלפי פצועים שכבו בשער בית החולים ומחוצה לו, וחיכו למיטה פנויה או לטיפול כלשהו. רק כמה ימים לאחר כניעת יפן נשלחו רופאים אמריקאים לעזור לעמיתיהם היפנים.
אחרי חודש נוכחו הרופאים כי מרבית הניצולים לקו במחלה לא מוכרת, שנגרמה מחשיפה לכמות גדולה של קרינה רדיואקטיבית – מחלת הקרינה. רבים מתו מהמחלה המסתורית, ימים ספורים לאחר הפיצוץ האטומי. אלה ששרדו לקו בסימפטומים כמו בחילה, כאבי ראש, שלשולים וחום גבוה. לאחר מכן החל שיערם לנשור, חום גופם עלה שוב ובמערכת כלי הדם התגלו הפרעות. שלושה שלבים היו למחלה ובכל שלב מתו חולים רבים. סיכוייהם של אלה שהחלימו ללקות בסוגים שונים של סרטן, בעיקר סרטן הדם, נותרו גבוהים מאוד, כמו כן גבר הסיכוי שיהפכו להיות עקרים או שיולידו ילדים פגועים.
בניגוד לפגיעות במלחמות אחרות, תוצאות פצצת האטום היו ארוכות טווח, בעיקר בגלל השפעת הקרינה הרדיואקטיבית, שהותירה את חותמה בגוף הניצולים. עד היום מתים ביפאן קורבנות הפצצה ממחלות שנבעו מפגיעתה, והאימה ממשיכה ורודפת גם אחרי הדור הצעיר, שנולד לניצולים. מצויידים בתעודות מיוחדות הם מצווים להיבדק באופן סדיר בבתי החולים, כדי לבדוק אם השפעות הפצצה האטומית לא הוטבעו באברי גופם או בגנים שלהם. 

מאז 1946 מציינים בהירושימה את יום השנה להפצצה בטקס המתקיים באיזור שנבנה כפארק זיכרון | צילום: הולגר מט

חורבן וזהב
התוצאות הדמוניות של הפיצוץ האטומי ביפן העניקו חיזוק מדעי ועובדתי לאופן בו נתפס הכוח הגרעיני, כשעוד היה קיים בדמיונם של מדענים בלבד. את הרעיון, שהנשק הגרעיני יביא לסוף העולם, העלה לראשונה הכימאי האנגלי פרדריק סודי, שמסר לציבור במאי 1903, על דפי מגאזין בריטי, על קיומה של האנרגיה האטומית. הדבר היה בעקבות גילוי הרדיואקטיביות ב-1896, לאחר שסודי והפיסיקאי ארנסט רוטרפורד גילו כי רדיואקטיביות היא סימן לשינויים יסודיים בחומר – אטום אחד משתנה לאטום מסוג אחר בעל תכונות כימיות שונות. ב-1902 הודיעו השניים כי רדיואקטיביות משחררת כמות גדולה יותר של אנרגיה מכל תהליך ידוע אחר.
בהודעתו לציבור שנה אחר-כך טען סודי כי כוכבנו הוא "מחסן ממולא בחומרי נפץ, בעל כוח רב יותר ממה שאנו יודעים, המחכה לנפץ מתאים כדי לגרום לכדור הארץ לחזור למצב של כאוס". הרעיון שהאדם יכול להרוס את העולם כולו, במו ידיו, היה חדש לחלוטין. אומנם בסוף המאה ה-19 עסקו רבים ברעיון "סוף העולם", ומדענים טענו כי העולם עלול להגיע אל קיצו כתוצאה מהתקררות השמש, או כתוצאה מהתנגשות בין-כוכבית, אך האפשרות לשואה מעשי ידי אדם הוגבלה למהפכות חברתיות ולמלחמות. הרעיון של סודי היה שונה מכל אלה, משום שהוא העלה את האפשרות שמי שיביא לסוף העולם, יהיו דווקא המדענים-הממציאים.
הסטריאוטיפ הדמוני החדש של המדען-הממציא היה קשור לרעיון העתיק של המכשף הרשע, אך גם לרעיון של האלכימאי, זה אשר באמצעות תהליך של טרנסמוטציה (היפוך של מתכות פשוטות ליקרות) יוצר זהב מחומר אחר. הרעיון שהאנרגיה האטומית נוצרת במעין תהליך של טרנסמוטציה, הוצג גם הוא על-ידי סודי, שראה בה לא רק מקור לשואה וחורבן, אלא גם תופעה חיובית, שתביא לעולם מקורות אנרגיה חדשים ויעילים יותר, כלומר את עידן הזהב הטכנולוגי. למעשה תפסו גם האלכימאים את ייצור הזהב כסמל לתחייה מחודשת של השמש, שתבוא לאחר הרס העולם, ובכך קישרו בין האלכימיה לאפוקליפסה הנוצרית: לאחר תקופה של כאוס ייווצר עולם חדש וטוב יותר. בייצוג הפצצה והאנרגיה האטומית התחברו שוב שני רעיונות אלה: אותה אנרגיה, שעם השתחררותה נוצר הזהב, עלולה להביא גם כיליון וחורבן.
היחס לאנרגיה גרעינית עמד בצילם של רעיונות אלה במהלך כל עידן האטום: מצד אחד נתפסה אנרגיה זו כבעלת פוטנציאל הרסני המביא מוות, ומצד שני ככוח טכנולוגי שיביא חיים וקידמה לאנושות. בתחילת שנות ה-50, למשל, פותחו בארצות הברית בזה אחר זה כלי משחית גרעיניים, ביניהם פצצת המימן, שתוצאותיה עוררו חרדה ציבורית כללית, והביאו להקמת תנועות מחאה אנטי-גרעיניות. בד בבד קרא הממשל האמריקאי, בראשות הנשיא אייזנהאואר, למדיניות "אטום של שלום" (ATOM FOR PEACE). הממשל השקיע משאבים בפיתוח כורים גרעיניים להפקת חשמל ולהנעת צוללות. בפעילות זו זכה הממשל לשיתוף פעולה מצד מדענים ועיתונאים, שטענו כי כורים גרעיניים יביאו חשמל ליערות העד, ישקו את המדבר, ויאפשרו חיים במאדים.
ואומנם הכוח הגרעיני לא רק הביא חורבן, אלא הפך לאחד ממקורות האנרגיה בעולם המערבי. בצרפת הוא הפך אפילו למקור אנרגיה מועדף (שלושה רבעים מן הכוח החשמלי בצרפת מופקים מכורים גרעיניים). מדינות שברשותן כורים גרעיניים מכרו טכנולוגיה זו למדינות מתפתחות. החשש הגדול הוא שתקלות טכניות מסוג זו שהיתה ב-1986 בצ'רנוביל (אז בברית המועצות), יהפכו את השימוש באנרגיה גרעינית לקטסטרופה, שתשפיע לאורך זמן על הנוף, על בעלי החיים ועל בני האדם.
קשה להתעלם מכך שכבר לאחר הפצצת הירושימה ונאגאסאקי, ובייחוד לאחר מירוץ החימוש הגרעיני ותקלות כמו זו בצ'רנוביל, התחזקה התפיסה בדעת הקהל העולמית שהפוטנציאל של הכוח הגרעיני הוא שלילי בעיקרו.
בתחילת המאה ה-20 עוד לא ידעו מה תעולל הפצצה האטומית להירושימה ונאגאסאקי. המהפכה המדעית, שהתחוללה בין 1900 ל-1914 כללה, בין השאר, את גילוי הרדיואקטיביות; את חישוביו של איינשטיין שכמות קטנה של חומר יכולה להפוך לכמות גדולה של אנרגיה בפרופורציה לריבוע של מהירות האור; את הגילוי שקרני רנטגן יכולות לחדור דרך החומר, ושהאטום עצמו, שנתפס עד כה כחלק הקטן ביותר של החומר, מורכב למעשה מחלקים קטנים יותר. המהפכה הזו יצרה התלהבות עצומה בקהילה המדעית. המהפכה בפיסיקה נמשכה בשנות ה-20 וה-30. אז גילו כי ניתן למקם ולמדוד חלקיקים קטנים הנעים במהירויות גבוהות, בדיוק יחסי, וב-1932 מצאו כי הגרעין של האטום מורכב מפרוטונים בעלי מטען חיובי ומניטרונים ניטרלים.

אפילו לפני מלחמת העולם הראשונה, כשבמועדונים בניו יורק ובפריז שתו בליינים תמימים קוקטלים מרדיום שזהרו בחושך, והתהדרו בשעונים שפלטו קרינה רדיואקטיבית לכל עבר, צפו כמה אנשים את העידן הגרעיני. ביניהם היה הסופר הבריטי ה.ג'י.וולס, שכתב ב-1914 ספר בשם "העולם משתחרר"
(THE WORLD SET FREE). בספר זה טבע את המונח "פצצה אטומית", וחזה כי ב-1950 יהפוך כדור הארץ לעולם של פצצות אטומיות וכורים אטומיים.
השער להיווצרותו של עולם זה נפתח בדצמבר 1938, כששני מדענים גרמנים אוטו האן ופריץ שטראוסמן, שעבדו במעבדה בברלין, גילו כי הפצצת אלמנט כבד כמו אורניום בניטרונים תביא לפיצולו או לפיצוחו לאלמנטים נפרדים קלים יותר, תוך הפקת אנרגיה גבוהה וניטרונים נוספים. המדענים שיערו כי תחת שליטה נכונה יוכלו הניטרונים שנפלטו לבקע עוד אטומים, ויצרו תהליך מתמשך של תגובת שרשרת. ב-1939 נבקע האטום.

אלף שמשות
מדענים פליטים, שברחו מגרמניה של היטלר ומרוסיה של סטאלין, הביאו את המהפכה בפיסיקה גם לארצות הברית. ליאו זילארד, מדען הונגרי שנמלט לניו יורק, קרא על ניסוי הביקוע של האן ושטראוסמן ונחרד. בשיחות שניהל עם מדען הונגרי אחר, אדוארד טלר (מי שנחשב לאבי פצצת המימן), הביע את חששותיו, כי היטלר יגלה את הפוטנציאל הטמון בניסוי זה, וישקיע את משאביו בפיתוח פצצת אטום, כזו שתיאר וולס בספרו (וזילארד העיד על עצמו ביומניו, שספר זה השפיע מאוד על הלך מחשבתו), או אז עלול הדיקטטור הנאצי להחריב את העולם. השניים פנו לאיינשטיין, שהתגורר באותה עת בפרינסטון, ניו-ג'רסי, וביקשו ממנו לחתום על מכתב, שיזהיר את הנשיא האמריקאי רוזבלט מהסכנה הטמונה בכך, שהיטלר ישתלט על מכרות האורניום בצ'כוסלובקיה, ויסלול לעצמו את הדרך להרכבת פצצת האטום. המכתב נמסר לרוזבלט זמן קצר לאחר שמלחמת העולם השנייה החלה, עם פלישת היטלר לפולין ב-1 בספטמבר 1939.
למרות שהוקמו אינספור ועדות בנושא האורניום, ולמרות שהצבא האמריקאי הטיל צנזורה על כל מידע הנוגע למחקר גרעיני כבר ב-1940, פרויקט "מנהטן", במהלכו נבנו "ילד קטן" ו"איש שמן" (FAT MAN), ששלוש שנים לאחר מכן הוטלו על הירושימה ונאגאסאקי, יצא לדרך רק בקיץ 1942, יותר מחצי שנה לאחר שהיפנים הפציצו את פרל-הרבור. בשלב זה היו המדענים בבריטניה ובארצות הברית משוכנעים לחלוטין שאפשר לבנות, תוך כמה שנים, פצצה המתבססת על תהליך ביקוע האטום.

ב-15 ביולי 1945, חודשיים לאחר שהתמוטטה גרמניה ובא קץ על החזית עם היטלר, נערך הניסוי הגרעיני הראשון על חולות אלמוגורדו, ניו מקסיקו. היה זה רגע מלא ציפיות וחרדה. המדענים, שעסקו בבניית הפצצה במשך שלוש שנים תמימות, המתינו לראות אם מאמציהם עלו יפה. רוברט אופנהיימר, המדען שניהל את הפרויקט ונחשב לאבי פצצת האטום, סיפר כי נע בין חרדה שהניסוי ייכשל לבין חרדה שהוא יצליח.
לאחר התייעצות עם הגורמים המטאורולוגים הוחלט לפוצץ את "גאדג'ט" (GADGET), כך כינו את הפצצה, בחמש וחצי בבוקר. המדענים שכבו במרחק שישה קילומטרים ממוקד הפיצוץ. הם חבשו על עיניהם משקפי שמש ולראשיהם קסדות, ונאסר עליהם באיסור מוחלט להביט על הפיצוץ ישירות, בגלל סכנה של עיוורון מיידי. אז קרה הכל מהר כל כך, שלא ניתן היה להבין דבר. איש לא ראה את ההבזק הראשון של האש האטומית, אלא רק את ההשתקפות הלבנה והמסנוורת שלה בשמיים. אלה שהסיטו אז את עיניהם להסתכל בהתרחשות דיווחו על הופעתו של כדור אש זוהר, שגדל יותר ויותר. מישהו צעק שהאחראים על הפיצוץ איבדו את השליטה. המדען קרסון מארק סיפר כי לרגע נדמה היה לו שכדור האש לא יפסיק לגדול, עד שיעטוף את הארץ כולה.
למרות ההכנות שכחו כולם באותו ברגע מה עליהם לעשות: חלקם
איבדו את הקסדות, אחרים הביטו היישר בכדור האש והתעוורו לכמה שניות. כולם דיווחו על תדהמה ופחד מול התוצאות. במוחו של אופנהיימר הבזיק קטע מתוך BHAGHVAD GITA, האפוס הקדוש של ההינדים: "אם הזוהר של אלף שמשות/ יפרוץ לתוך השמיים,/ זה יהיה כמו/ ההדר של האחד – האדיר". אך לאחר שהענן הענק מבשר הרעות התרומם במרחק, מעל נקודת האפס, נזכר אופנהיימר בשורה נוספת מאותו מקור "אני המוות, מנפץ העולמות". אופנהיימר לא היה היחיד שנזקק לדימויים דתיים, כדי להתמודד עם האירוע. מרבית הנוכחים סיפרו על חוסר היכולת להיעזר בלשון היומיום כדי לתאר את העוצמה, שהתגלתה ברגע הפיצוץ. גנרל פארל, אחד האחראים הצבאיים על הפרויקט, אמר כי לאחר הדף האוויר החזק "נשמע מייד רעם חזק שהזהיר מפני יום הדין…"
הראשון שהתאושש היה גנרל גרובס, שניהל את פרויקט מנהטן מטעם הצבא. הוא הרגיע את אחד המדענים שהתלונן, דמעות בעיניו, כי כל מכשיריו נהרסו בעקבות הפיצוץ: "אם המכשירים לא עמדו בכך, ה'בנג' היה חזק ביותר. וזה הרי מה שבעיקר רצינו לדעת". לגנרל פארל אמר: "המלחמה נגמרה. אחד או שניים מאלה ונגמור עם יפן".
כך קרה שהפצצה, שנבנתה מאימת היטלר, הוטלה דווקא על יפן. ההחלטה להטיל את הפצצה האטומית על הירושימה ונאגאסאקי היתה ונותרה נושא לוויכוח אינסופי. המתקפה היפאנית על פרל הרבור ב-7 בדצמבר 1941, הכסף והזמן שהושקעו בפרויקט מנהטן והרצון לסיים את המלחמה, הוצגו על-ידי הגורמים הקובעים כסיבות מכריעות להטלת הפצצה. לפחות חלק מההיסטוריונים טוענים, כי יפן לא עשתה שום צעד שהראה כי היא מתכננת להיכנע. כמו כן העריכו אנשים בממשל ובצבא כי פלישה יבשתית ליפן עלולה לעלות לאמריקאים במיליון הרוגים. לאחר ויכוחים בין המדענים והפוליטיקאים, שחלקם טענו כי השימוש בנשק הרסני זה אינו מוסרי, ושמוטב להפגין את כוחו באי שומם, לעיני משקיפים מטעם האויב, החליט הנשיא טרומן להטיל את הפצצה על הירושימה ונאגאסאקי.

קבוצת היסטוריונים טוענת היום כי פעולה זו לא היתה מכוונת נגד היפנים בלבד, אלא גם נגד ברית המועצות של סטאלין, ומטרתה היתה, בין השאר, להפגין שרירים בפני הסובייטים. היסטוריונים אלה טוענים למעשה שהטלת הפצצה האטומית לא רק סיימה את מלחמת העולם השנייה, אלא החלה את המלחמה הקרה. כך או כך, אלף שמשות הוטלו על הירושימה ב-6 באוגוסט וקהילה שלמה חרבה כהרף עין. הניצולים נשאו, וממשיכים לשאת כיום, את הצלקות של הפצצה האטומית, ועבורם האסון הגרעיני עדיין לא תם.

הדרקון חסר המזל
חמישים שנה אחרי, סבלם של ניצולי הירושימה ונאגאסאקי נמשך. מלבד מחלות שונות ומשונות מהן סבלו, הפכו אנשים אלה לקורבנות של אפליה חברתית. "היבאקושה", (אנשים פגועי-פיצוץ), כך נקראים ניצולי הפצצה האטומית. היה זה מונח ניטרלי, שהסווה את החוויה הנוראה שחוו, ואיפשר לממשלת יפן וארצות הברית להתעלם מקיומם. במשך עשור שנים הם חיו בלימבו כלכלי, שאיש אינו דואג לממן את הטיפול הרפואי האינטנסיבי והיקר לו היו זקוקים, ואיש אינו דואג לאלה מהם, שמחמת מצבם הבריאותי, לא יכלו לעבוד לפרנסתם.
להיבאקושה היה קשה להשיג מקומות עבודה בגלל השמועות, שטענו כי הם לוקים במחלות וסובלים מכאבים לעיתים קרובות, ולפיכך אינם עובדים מהימנים. אומנם היה ממש בחלק מהשמועות משום שרבים מהם סבלו, ממה שנודע יותר מאוחר כמחלת הפצצה האטומית: חולשה, תשישות, סחרחורות, בעיות עיכול ותחושה קבועה של אבדון קרוב. לאלה צריך להוסיף את תנאי המגורים הקשים בהירושימה, שחרבה כליל. מרבית ההיבאקושה חיו בעוני גדול, בבקתות מתמוטטות ללא מים זורמים וללא חשמל.
נשים לא נשואות סבלו מאפליה גדולה במיוחד: איש לא רצה להתחתן עימן. איזו משפחה תניח לבנה להתחתן עם אשה שרבים סיכוייה לא ללדת, או ללדת ילד פגוע? החרדה מכך שהקרינה משפיעה על הגנים, ועלולה להביא ללידת ולדים מעוותים, היתה נחלת רבים. הנשים עצמן חיו בפחד גדול שהריונותיהן יסתיימו בהפלה, או שיילדו מפלצות. בתקופה שלאחר ההפצצה אי אפשר היה להבחין עוד בין שמועות, דיעות קדומות ואמת מדעית. כולם היו חדורי פחד מפני הפצצה, שהוטבעה על גוף ההיבאקושה כאות קין.
היה צריך להתרחש עוד אסון גרעיני כדי שמישהו יבחין בסבלם הכלכלי והמנטלי של הניצולים, ויתחיל לדאוג מעט למחסורם. האירוע אומנם התרחש עשור לאחר הטלת הפצצה. בתחילת שנות ה-50 ערכה ארצות הברית ניסויים גרעיניים רבים, רובם באיים שונים באוקיינוס השקט. סבלם של תושבי האיים האלה הוא סאגה אחרת, כאן ידובר בניסוי שהיה גורלי עבור ההיבאקושה, ולמרבה האירוניה היטיב עימם.
ב-1 במרץ 1954 ביצעה ארצות הברית את הניסוי השני של פצצת המימן – BRAVO – באיי ביקיני. הפיצוץ היה גדול בהרבה מזה שאירע בהירושימה ובנאגאסאקי גם יחד. תחזיות המדענים לגבי תוצאות ההתפוצצות התבדו: הפיצוץ היה חזק פי שניים מה שחשבו, הנשורת הגרעינית התפזרה על שטח עצום, גשם ירד על יפן, ורוחות נשבו מעל אוסטרליה, ארצות הברית ואפילו אירופה. גל ההדף העצום פגע בספינת הדייגים "לאקי דרגון", שהיתה הרחק ממה שחישבו המדענים כאיזור הפגיעה. על הספינה ירד מטר של גשם משמיים נקיים מעננים. שבועיים לאחר שחזרו ליפן, התגלה כי היה זה גשם רדיואקטיבי. כל הדייגים גילו סימנים של מחלת הקרינה וב-24 בספטמבר מת אחד מהם מהמחלה. האירוע התקבל ביפן בזעזוע, וההיבאקושה חזרו לכותרות, הפעם כנושא פוליטי.

ממשיכים להמתין
מאז 1946 מציינים בהירושימה את יום השנה להפצצה בטקס המתקיים באיזור שנבנה כפארק זיכרון. ביום הזיכרון של 1955 התאספו שליחים מכל העולם, כדי לערוך כנס הראשון נגד פצצות אטומיות ופצצות מימן. ביום השני של הטקס הופיעו בפני הנוכחים כמה מההיבאקושה, ובדמעות בעיניהם הבהירו כי ממשלתם מתעלמת מצרכיהם. מפלגות פוליטיות יפניות יצאו למערכה למען הניצולים והצליחו להעביר את החוק, המעניק עזרה רפואית לקורבנות הפצצה האטומית. תיקונים מאוחרים יותר בחוק איפשרו להיבאקושה גם לקבל תמיכה חודשית כפיצוי לסבלם.
בהדרגה חזרו החיים בהירושימה ובנאגאסאקי למסלולם. הערים נבנו מחדש, ותושבים חדשים עברו להתגורר בהן. ההתפתחות הכלכלית המואצת של יפן בעשורים האחרונים, והצטרפותה לעולם המערבי המתועש השכיחו, או גרמו להדחקת חלק מהכעסים על הפצצה. זה היה הרי חלק מהמלחמה, והמלחמה נגמרה. אבל במוחם של ההיבאקושה עדיין מבזיקה הפצצה, גם לאחר שאותותיה נעלמו מהעולם. הם עדיין תוהים לאן נעלמו בני משפחתם וחבריהם באותו יום גורלי באוגוסט 1945. הירוקו טאקנישי מתארת בסיפורה, "הפולחן" המתרחש בשנות ה-60 בהירושימה, את חוסר היכולת לקבור את האירוע: "אקי אף פעם לא ראתה את גופתה המתה של יונקו… והיא אף פעם לא פגשה מישהו שראה בסופם או יכול לאשר את מותם של יונקו, קיוקו או קזואה או ייואי… משהו בטח קרה לחבריה, אם הם מרגישים שאקי אינה רוצה לראותם. יום אחד, בטח, היא תפגוש את יונקו. אולי היא תפגוש מישהו שיש לו חדשות על קזואה! ועם מחשבות אלה, אקי המשיכה להמתין".

אבל לא רק הנעדרים רודפים את ההיבאקושה, אלא החוויה כולה, המפגש המחריד עם המוות ההמוני והכחדתו המוחלטת של עולמם בלהבות. מול שרידי הטירה של הירושימה דנה אוטה יוקו עם מבקרים מטוקיו בהקמת מצבה לזכרו של הרה תמיקי, שהתאבד ב-1951 בעקבות איומו של טרומן להשתמש בפצצה אטומית במלחמת קוריאה. מספר שנים עברו מאז הטלת הפצצה, אך אוטה יוקו עדיין שם – בגיהנום שהיתה הירושימה. "האנשים צעדו צוחקים", היא כותבת בסיפורה "גחליליות". "לא היתה לי שום כוונה למות כמו תמיקי הרה. אך תחושת מוות ארבה לי והיתה כל הזמן סביבי. ניסיתי לחיות, אך מצד שני היתה תמיד סכנת המוות… סובבתי את גבי אל חומות האבן והתחלתי ללכת. נראה היה כאילו צוקי אבן אלה עולים בלהבות ומתמוטטים מאחורי. תחושה זו לא היתה שקרית. עבורי היא היתה האמת הסופית".

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 3

    לא מעוניין

יום בבית ספר ביפן

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות

כתבות מיפן

נתיב סוגיהארה: טיול ביפן בעקבות חסיד אומות עולם
נתיב סוגיהארה: טיול ביפן בעקבות חסיד אומות עולם

טיול לא שגרתי ביפן בעקבות תחנות חייו של צ'יאונה סוגיהארה, דיפלומט יפני שבמלחמת העולם השנייה הציל אלפי יהודים מהתופת באירופה. לאורך המסלול נחשף סיפורו המרגש, לצד נופים יפים כמו חלום, כפרים מסורתיים, הרים ומצודות, גנים ובתי תה. רותם ...

נסיעת עסקים לטוקיו: כל מה שצריך לדעת
נסיעת עסקים לטוקיו: כל מה שצריך לדעת

פגישת עסקים בטוקיו שונה לגמרי מפגישת עסקים בישראל. בתפיסה היפנית, על האדם לפעול כל הזמן על מנת לייצר הרמוניה ויש כללים וקודים ברורים לדרכי התנהגות, ללבוש, אפילו לארוחת הערב בתום יום העסקים. כדי שהפגישות העסקיות בטוקיו יניבו את ...

טיול ליפן, הארץ שלא מפסיקה להפתיע
טיול ליפן, הארץ שלא מפסיקה להפתיע

יפן לא דומה לאף מדינה אחרת. היא שקטה וסוערת, מפתיעה ומרגשת, יש בה שילוב מושלם של טבע וערים, תרבות ואוכל, תחבורה ציבורית מעולה, אנשים מקסימים ואינספור הזדמנויות צילום מושלמות. המצלמה של רותם פריפר לא נחה לרגע