תפריט עמוד
אבי אהב את איווה. הוא חי בה כל חייו, ואפילו עכשיו הוא עושה שם את דרכו אל הנצח, בבית הקברות גלדייל בדה מויינס. אבל בכל שנה הוא היה נתפס בדחף חבוי, מטורף, לצאת מהמדינה לחופש. כל קיץ, בלי הרבה תשומת לב, היה מעמיס את המכונית עד להתפקע, מזרז אותנו לתוכה, ויוצא לאיזושהי נקודה מרוחקת, חוזר לקחת את הארנק שלו, לאחר שנהג כמעט למדינה השכנה, ושוב יוצא לאיזושהי נקודה מרוחקת. כל שנה זה היה אותו דבר. כל שנה זה היה נורא.
הרוצח הגדול היה השיעמום. איווה נמצאת באמצע מישור עצום ככוכב צדק. טפס לראשו של גג, כמעט בכל מקום במדינה, ואתה ניצב מול נוף חסר צורה שכולו, עד למרחק שרואה העין, שדות תירס. איווה מרוחקת בכל כיוון 1,000 מיילים מהים, 400 מיילים מההר הקרוב, 300 מיילים מגורדי השחקים, שודדים ודברים מעניינים אחרים, 200 מייל מאנשים שאינם תוקעים את אצבעם לאוזן, מתוך הרגל, ומסובבים אותה לפני שהם עונים לשאלה. כדי להגיע מדה מויינס במכונית למקום כלשהו, שיש בו צל של עניין, יש לצאת לנסיעה שבארצות אחרות נחשבת למסע אפי. משמעות הדבר נסיעה הנמשכת ימים על ימים של שיעמום, בגלולת אפייה מפלדה, על רצועה של אוטוסטרדה.
בזכרוני היו חופשותינו מתרחשות תמיד בסטיישן ראמבלר כחול, גדול. זו היתה מכונית גסה – אבי תמיד קנה מכוניות גסות, עד שהגיע לגיל הבלות הגברית והתחיל לקנות מכוניות אדומות, מהירות עם גג נפתח – אבל היה לה ייתרון עצום: היא היתה רחבת ידיים. אחי, אחותי ואני, היושבים מאחור, היינו מרוחקים מיילים מהורי, שישבו מקדימה, למעשה בחדר אחר. במהלך פשיטות אסורות לסל הפיקניק, גילינו מהר שאם תקעת גפרורים מאוהיו, בעלי ראש כחול, לתוך תפוח או ביצה קשה, כך שהם דמו לקיפוד, וזרקת אותם באופן מקרי מהחלון האחורי, הם הפכו לפצצה. הם התפוצצו בבנג קטן, עם להבה כחולה מפתיעה בגודלה, וגרמו למכוניות, העוקבות אחרינו, לסטות באופן משעשע.
אבי, מיילים מקדימה, אף פעם לא ידע מה מתרחש, ולא יכול היה להבין מדוע טסו לידו במשך כל היום מכוניות ארוכות, כשנהגיהן עושים כלפיו תנועות ידיים נזעמות, לפני שנעלמו במרחק. "מה זה היה?", הוא היה אומר לאמי בטון נעלב.
"אני לא יודעת, יקירי", היתה אמי עונה ברכות. אמי אמרה תמיד רק שני דברים. היא אמרה, "אני לא יודעת, יקירי", והיא אמרה, "האם אני יכולה לתת לך סנדוויץ', מותק?" לעיתים, במהלך הטיולים, היא היתה מנדבת מידע אינטליגנטי נוסף כמו, "האם האור של לוח המכוונים צריך לזרוח כל-כך, יקירי?" או, "אני חושבת שדרסת את הכלב/איש/עיוור, מותק", אבל בעיקר היא שמרה בחוכמה על שתיקה. זאת משום שבחופשות היה אבי אדם אחוז דיבוק. הדיבוק העיקרי שלו היה הניסיון לחסוך. הוא תמיד לקח אותנו למלונות ולמוטלים המגעילים ביותר, ולבתי אוכל בצד הדרך, שם רחצו כלים רק פעם בשבוע. תמיד, בתחושת אבדון, ידעת, שבשלב כלשהו, לפני שסיימת, אתה תגלה חלמון ביצה קרוש של מישהו אחר, אורב לך היכן שהוא על הצלחת שלך, או בין השיניים של המזלג שלך. פירושו של זה, היה כינים ומוות ארוך וכואב. אבל גם זה היה פינוק יחסי. בדרך כלל הכריחו אותנו לעשות פיקניק בצד הדרך. לאבי היה חוש לאיתור אתרי פיקניק גרועים – סמוך לתחנת משאיות הומה, או בפארק קטן, שהתגלה כליבו של גיטו מקופח במיוחד, כך שקבוצות ילדים הגיעו ועמדו בשקט ליד שולחננו וצפו בנו אוכלים עוגיות בטעם פלסטיק וחטיפים – ותמיד נשבה רוח חזקה ברגע שעצרנו, כך שאמי בילתה את ארוחת הצהריים ברדיפה אחרי צלחות נייר, שהתפזרו באיזור.
ב-1957 השקיע אבי 19.98 דולר בגזייה, שלקח כשעה להרכיבה לפני כל שימוש, ושהיתה בעלת מזג כה סוער, שאנו, הילדים, היינו מצווים תמיד לעמוד במרחק ביטחון, כשהדליקו אותה. זה תמיד התגלה בסופו של דבר כלא הכרחי משום שהגזייה התעוררה לחיים רק לכמה שניות, לפני שנאלמה דום, ואבי בילה שעות רבות בסיבובה לכאן ולכאן, כדי לשמור עליה מפני הרוח, ובו בזמן פנה אליה בקול נמוך ונסער, השמור בדרך כלל למטורפים כרוניים. כל אותו זמן אחי, אחותי ואני הפצרנו בו לקחת אותנו למקום עם מיזוג אוויר, מפות פשתן וקוביות קרח משקשקות בכוסות של מים נקיים. "אבא", היינו מתחננים, "אתה אדם מצליח. יש לך פרנסה טובה. קח אותנו להווארד ג'ונסון". אך הוא סירב. הוא היה ילד בזמן המשבר הכלכלי בארצות הברית, וכשהיה מדובר על הוצאות כספיות עטה תמיד את המבט הרדוף של פליט, שזה עתה שמע במרחק כלבי ציד.
לבסוף, כשהשמש כבר היתה נמוך ברקיע, הושיט לנו המבורגרים לא מבושלים וקרים שהריחו מבוטאן. היינו לוקחים ביס אחד ומסרבים לאכול יותר. אז אבי היה מתרגז, זורק הכל לתוך המכונית ונוהג במהירות גבוהה לדיינר שבקצה הדרך, שם היה גבר מזיע עם כובע רפוי משליך בשר קצוץ, כשאש משומנת מרקדת על הגריל. ואחר כך, במכונית שקטה, מלאה במרירות ובצרכים בסיסיים לא מסופקים, היינו עוזבים בטעות את האוטוסטרדה ומאבדים את הדרך, ומוצאים את עצמנו בכפר חסר תקווה עם שם כמו דריינו, אינדיאנה, או טאפווטר, מיסורי, ומשיגים חדר במלון היחיד בעיירה. מלון רעוע, שאם רצית לצפות בטלוויזיה היית צריך לשבת בלובי, ולחלק את ספת העור המתמוטטת עם איש זקן עם עיגולי זיעה מתחת לבית השחי. לאיש הזקן היתה כמעט תמיד רק רגל אחת, ובדרך כלל מום נוסף מרתק ביותר, כמו חוסר אף, או מצח שקוע. משמעות הדבר היתה שלמרות שרצית בכנות לראות סדרות כמו LARAMIE או OUR MISS BROOKS, מצאת את מבטך נודד בכוח ובהחבא, לגוף האכול המדהים הזה, היושב לידך. לא יכולת לשלוט בעצמך. לעיתים התברר שלאיש לא היתה לשון, במקרה זה הוא היה מנסה לנהל איתך שיחה מלאת חיים. כל זה באמת לא היה מעורר סיפוק.
לאחר כשבוע בערך של עינוי צורב זה, היינו מוצאים את עצמנו במרחב כחול ומנצנץ של אגם או ים, בין הרים מכוסי אורנים, מקום מלא נדנדות ושעשועים וצווחות השמחה של ילדים המתיזים מים, והכל כמעט היה שווה את זה. אבא היה נעשה מצחיק וחם ופעם או פעמיים אפילו לקח אותנו למסעדה, בה לא היית צריך להסתכל כיצד מבשלים את מזונך, ובה כוס המים שהגישו לך לא היתה חתומה בשפתון. אלה היו חיים. זה היה שפע משכר.
על רקע מדאיג ולא יציב זה, נתפסתי בדחף מסקרן לחזור לאדמת נעורי ולבצע מה שכותבי עטיפות הספרים אוהבים לכנות "מסע של גילוי". על יבשת אחרת, במרחק 4,000 מייל, נתפסתי בהחבא בנוסטלגיה, המשתלטת עליך כשהגעת למחצית חייך, ואביך זה עתה מת ואתה קולט, שכאשר הוא הלך, הוא לקח איתו משהו ממך. רציתי לחזור למקומות הקסומים של ילדותי – לאי מקינאק, להרי הרוקי, לגטיסברג – ולראות אם הם היו נפלאים כפי שזכרתי אותם. רציתי לשמוע את הצפירה הארוכה והנמוכה של הקטר של ROCK ISLAND, הקורא בלילה השקט ואת נקישותיו, כשהוא נעלם במרחק. רציתי לראות גחליליות, ולשמוע את קולותיהם הצורמים של הצרצרים, ולהיות שקוע בלי יכולת לברוח במזג האוויר החם עד טירוף של אוגוסט, הגורם לתחתוניך להיצמד לעורך כמו שרף גומי, ודוחף גברים מתונים לשלוף אקדחים בבארים ולהבעיר את הלילה באבק שריפה. רציתי לראות את שלטי הפרסומת של ילדותי, וללכת למשחקים, ולשבת ליד מזרקת סודה עשויה משיש, ולנהוג דרך עיירות קטנות, שבהן התגוררו בסרטים דיינה דורבין ומיקי רוני. רציתי לטייל. רציתי לראות את אמריקה. רציתי לחזור הביתה.
אז טסתי לדה מויינס ורכשתי צרור מפות דרכים, ותהיתי וחקרתי אותן על הרצפה בחדר האורחים, מצייר מסלול מעגלי עצום, שייקח אותי לכל מקום באדמה המוזרה, העצומה והזרה למחצה הזו. אמי הכינה לי, בינתיים, סנדוויצ'ים ואמרה, "אוי, אני לא יודעת, יקירי", כששאלתי אותה שאלות על הנופשים של ילדותי. ושחר אחד בספטמבר, בגיל 36, התגנבתי מבית ילדותי, החלקתי מאחורי ההגה של שברולט מזדקנת, שהשאילה לי אמי הקדושה ומלאת האמון, והינחתי אותה דרך הרחובות השטוחים והישנים של העיר. הפלגתי באוטוסטרדה ריקה, האיש היחיד עם משימה, בעיר של 250,000 נשמות ישנות. השמש היתה כבר גבוהה בשמיים, מבטיחה יום חם, לוהט. לפני השתרעו מיליוני מיילים רבועים של תירס, מרשרשים בשקט. בקצה העיירה עליתי על האוטוסטרדה איווה 163 ובלב קל פניתי למיסורי. ולא לעיתים קרובות אתה שומע מישהו אומר זאת.
 
 
 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

לאן נעלמו הכוכבים?

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות