תפריט עמוד

החיים בטבע הם לא פיקניק

החיים בטבע הם לא פיקניק

יש אנשים שבשבילם מקום התחום בארבעה קירות בטון אינו ראוי למגורים. הם מעדיפים יער במקום כרך, אדמה ולא רצפת שיש, את כיפת השמים כתקרה, הנהר כאמבטיה, עצים ושיחים במקום סופרמרקט ושכנים ממינים אחרים. בארץ אפשר למצוא אותם בחורף בים המלח, ובקיץ בעיקר באזור הבניאס. החיים בחוץ נעימים ופשוטים, אך יושבי האוהלים, המערות והבקתות נאלצים להתמודד גם עם הרשויות, הורים מודאגים, גניבות ולבטים פנימיים. החיים בטבע הם לא פיקניק

מיה הוד

"זוהי דממה שמתוכה מקשיב הגשש לפטפוטי הציפורים במעמקי היער, או לצליל החריקה של ענפים בתוך רשרוש הרוח. רק באמצעות דממה ותשומת לב יתרה יכול אדם לקוות שהוא יחוש באדוות שבזרם החיים ביער. כל שעליך לעשות הוא לשמור על שקט ולהקשיב"
"דרכו של גשש", ויליאמס ג'ון ווטקינס, עמ' 22 (הוצאת פראג)

אילו הלכתי לאיבוד ברכב שלי, יכולתי לגור בו חודש. הוא מכיל את כל מה שצריך בשביל לחיות – אוהל, שק שינה, שמיכות, פנס, אולר, מים, אוכל, פק"ל קפה מאובזר וכמה ספרים שטרם הספיקותי לעיין בהם. היערכות זו אינה משקפת מצב חירום, אלא שאריות מתקופת נוודות שבה גרתי באוטו. לפעמים יש לי צורך להיות על הדרך. אבל יש אנשים שהדרך היא ביתם. אם הדרך.
בעידן שבו יושבי האוהלים בעולם המערבי מועברים מהמסעות, הארעיות והאדמה אל יישובי הקבע, בתי האבן והאספלט, יש אנשי מערב שמחפשים את החזרה לשורשים ולחיים בטבע.

בית בבניאס
יובל סטוניס, 22, מהרצליה, נדד במשך שלוש שנים לאחר ששירת עשרה חודשים בצבא. הוא אסף חבורת נגנים ויחד הם נסעו לבניאס. תחילה חשבו שהם לבד, אבל עד מהרה גילו שרבים הם יושבי הגדות. לצדי הנחל הארוך ממוקמות זולות, ואלו שמעדיפים להתבודד נכנסים אל תוך הסבך. הנוודים מחפשים את המקומות הבתוליים שלא פסעו עליהם הרבה רגליים. משהו פראי. גן עדן.
בתחילה נראתה ההתיישבות פרימיטיבית – מדורה, מי נחל ושינה על האדמה. בכל זולה היו קנקן תה, גיטרה וסיר אורז. הם היו 14 אנשים על פני 13 ק"מ. שקט מאוד. עם הזמן הגיעו עוד ועוד אנשים. בסופי שבוע באו לפעמים

צילום: Uwe Klockmann

ארבעים-חמישים אורחים, משפחות וחברים. עבורם זה אתר נופש, לא בית.
מה שמאפיין את תופעת יושבי האוהלים הוא, כמובן, האהבה לטבע. הם מקפידים על הניקיון, עושים את צרכיהם במקומות מועדים ואוספים בדלי סיגריות של אחרים. הבניאס הוא לא שלהם, אבל היושבים בו מקבלים ממנו תנאים של בית – אדמה לישון עליה, עצים שנותנים צל ומספקים אוכל, שמש שמחממת אותם, מזגן בצורת נחל, כיפת השמים כתקרה.
יובל: "אנשים מתקבצים ויוצרים יחד – מוזיקה, משחק, סיפור סיפורים, תיאטרון בובות. היתרון של הבניאס הוא שבקיץ יש בו שמש וצל, נוף של החרמון, ירוק ומים, והרבה יופי חי: תוכים, חזירי בר, תנים, דגים."
לא מפחיד?
"יש הרמוניה. לא הפרענו להם והם לא הפריעו לנו. רק אם נתקלים בחזירת בר עם גוריה, צריך למצוא עץ לטפס עליו, ומהר."
מה עושים בחורף?
"יש חבר'ה שעוברים לים המלח."
קצת קר אז נשברים?
"בחורף הנחל עולה על גדותיו, צריך להכין זולה אטומה ובמקום גבוה. אני עברתי בחורף לחצבני, שיש סביבו פחות ג'ונגל וסבך וגם הגדה שלו צרה יותר. היה לנו שם תנור עצים וגם התחבקנו חזק."
מה אוכלים?
"בנחל יש דגים, פטל, ענבים, שדות מסביב ואוכל שבישלנו. היה חוק בלתי כתוב שאנשים שיצאו, חזרו עם מצרכים בסיסיים – סוכר, קמח. בדרך כלל גם נשאר הרבה אוכל מסוף השבוע, שהבאנו מהבית. אחת הבעיות עם האוכל היתה שהיינו צריכים להילחם עליו מול עכברושים שגנבו אותו. ניסינו לתלות אותו על העצים, אבל גם לשם הם הגיעו. בסוף נעלנו את האוכל בתיבה."
נתקלתם במצב של מצוקה רפואית?
"תולעים בבטן, פציעות, שושנת יריחו. אם המצב היה חמור הלכנו למרפאה בקריית שמונה, ואם לא, השתמשנו בצמחים, חליטות, עלים. עם הזמן למדנו גם איך לשמור על עצמנו באמצעות היגיינה, אכילת שום טרי ודרכים אחרות."
באיזו תדירות חזרתם הביתה?
"פעם ב… לא קבוע. במשך השנתיים שנדדתי בהן הייתי בבית הורי ארבע-חמש פעמים. יש שחזרו יותר ויש שלא יצאו כל התקופה."
סדר היום על הנחל מגוון. מתעוררים בבוקר, מתפעלים מהיופי, פוגשים חיות, מכינים אוכל, מנקים את הזולה, נכנסים למים, אוספים עצים, בונים חליל צד מבמבוק, מפסלים בבוץ, מלמדים חברים לנגן על גיטרה, מדברים על החיים, יוצאים לטיולים של כמה ימים. פתאום מגיע הערב, ואז יושבים מסביב למדורה, מנגנים.
איך מכבסים?
"למה לכבס? הכל מלוכלך גם ככה, ספוג תמידית בריח עשן של מדורה. כל העיסוק במראה החיצוני לא קיים."
הוא אולי לא מדובר, אך זה לא אומר שהוא לא קיים.
"רוב הזמן הסתובבנו עירומים. זה מצחיק להרטיב את הבגדים במעבר מגדה אחת לאחרת."
לדברי יובל, האווירה בין יושבי הגדות היתה של שיתוף חסר פשרות. לא היתה ברירה אחרת. כמעט לא יוצאים מהמקום, יש ימים שבהם אין הרבה אוכל. למרות שלכל אחד היתה הזולה שלו, הם הכירו היטב זה את זה.
אחרי תקופה בבניאס ראו יובל וחבריו שמדי כמה ימים הנחל הופך ירוק. מתברר שקיבוצים בסביבה שופכים זרחן אל הנחל. כשהם החלו לפעול בעניין, הכריזו עליהם מלחמה. הגיעה המשטרה, קראה להם פורעי חוק והחרימה את הציוד.
באיזו עילה באה המשטרה?
"בהתחלה באצטלה של חיפוש סמים."
היו סמים?
"מן הסתם, למי שרצה. זה חלק מהעניין, אבל אתה מחליט אם זה חלק ממך או לא."
והמשטרה מצאה?
"בדרך כלל לא. אחר כך סתם רצו להעיף אותנו. הביאו עגלה ולקחו לנו את הציוד מזרנים, ארגזים, שמיכות, בגדים. נשארנו בלי כלום."
מה עשיתם?
"שום דבר, אפשר להסתדר גם בלי אלה. ואותנו הם לא יכלו לקחת בכוח."
ואחר כך?
"עוברים מקום. ים המלח, הכרמל, חוף דור, הקסטל. יש לנו ארץ נהדרת."
כיום יובל גר אצל ההורים ולומד משחק בתל אביב.
לחיות בעיר עכשיו זו פשרה מבחינתך?
"בחרתי ללמוד, בינתיים. זו לא פשרה. האופציה תמיד קיימת."
יש אנשים שנתקעים בקטע של הנוודות שנים.
"זה לא להיתקע, זה לחיות. כולם יכולים לחיות בטבע, זה עניין של תפישה. היו כאלה שלא יכלו לסבול את היתושים, את ריח העשן, אנשים מפונקים. היינו רואים אותם אורזים על הבוקר, אחרי לילה אחד."
מסר לאומה?
"אין הרבה טבע פראי בארץ,

יובל סטוניס בים המלח: "כולם יכולים לחיות בטבע, זה עניין של תפיסה"

כדאי לשמור על מה שיש, לכבד אותו וליהנות ממנו. וכשאתם שם, אז תעשו טובה וקחו את הנייר טואלט מהאדמה, או שתמצאו דרכים אחרות לנגב."

בעומק המערה
יש שמסתובבים כמה חודשים, ממצים את העניין וחוזרים. אצל אחרים מדובר בכמה שנים. רובם צעירים בני טובים, רווקים. בדרך כלל מדובר בתקופה שבין לבין, מרד נעורים ואחריו חזרה לתלם, אבל ממקום אחר. בשוליים אפשר למצוא גם טיפוסים ששוברים את הסטריאוטיפ – מבוגרים אינטלקטואלים, החבר'ה של מסיבות הטבע, אנשים שהלכו לאיבוד, משפחות שלוקחות פסק זמן, נוער אובד עצות, תיירים איטלקים, גרמנים ונורווגים. מתברר שישראל היא ארץ מבוקשת להתנחלות בטבע, כי יש בה שילוב של מישור, מדבר, הרים ומים במרחקים קצרים של עד 800 ק"מ ומזג אוויר נוח יחסית.
יש מבוגרים שהחליטו לעזוב בהפגנתיות את הבורגנות, את העיר והעבודה במשרד, לטובת חיים מלאים בטבע. קשה למצוא אותם כי אין להם טלפונים סלולריים. בניגוד לצעירים, שמאוד רוצים קשר, ובבית יודעים איפה הם נמצאים, המבוגרים מבקשים שקט וניתוק. לא מחפשים שום דבר, עוסקים בדרך כלל באמנות, חלקם מרבים להשתכר. אישיות מפורסמת בקהילת הנוודים היא נחמן פרקש, 70, שבשנות השישים והשבעים היה ידוע בכינוי "אלוף הבריחות" משום שברח כמה פעמים מבית הסוהר. הוא נדד בין מערות בגליל לוואדיות של ראש פינה, ים המלח והרי ירושלים. הוא העדיף להתבודד מאשר לחיות בחברה. היו תקופות שהתקיים מלחם ומים והסתבך בקטטות עם תימהונים. תמיד דאג לבעלי החיים שהתגורר לצדם ושימש גורו עבור צעירים נוודים רבים. גם לאחר שהקים משפחה הוא חזר לנוודות, אבל עכשיו עצר. בעקבות נמק נאלצו לכרות אחת מרגליו, והוא בנה לעצמו ולזוגתו בית בקדיתא. הוא התקרב לדת, ומחלק את זמנו בין הבית בקדיתא ובין המערה במירון, שנמצאת מעל קברו של רבי שמעון בר יוחאי.
המערה היא מעון עתיק מוכר. בית הקבע של האדם הקדמון, מעוז בריחתו של רבי עקיבא. במערות בדרום הר חברון חיים עד היום פלסטינים. אסף שפיצר, 27, חי במערה בוואדי ראש פינה במשך יותר משנה. הוא גדל ברמת פולג, וכבר כנער הרגיש שפעם התנהל העולם בצורה נכונה יותר, ורצה לחזור ל"פעם" הזה, לפני שהדברים החלו להתקלקל. למרכז הוא הגיע עם כמה חבר'ה מהצבא, לאחר ששירת כמפקד טנק בחיל השריון. בתל אביב היה הולך ל"קווסטים", מין משחק כזה שבו יוצאים לרחוב וזורמים עם מה שקורה. זה היה קצה החוט שבעזרתו הבין שזה מה שהוא רוצה לעשות, ובגדול, בכל העולם.
שפיצר נסע לטייל ונזכר בחלום הילדות, לגור בטבע. הוא ירד דרומה, לגור במעלה שחרות, וכל אותו הזמן ריצדו ברקע התלבטויות אם להירשם ללימודים, לחזור למשרת ההיי-טק שחיכתה לו מימי תל אביב, להישאב לעולם התעודות והכסף או להישאר ללמוד את החיים כפי שהם. אחרי חצי שנה הוא יצא למילואים, השתתף בסדנת ויפאסנה בחצבה והחל להסתובב בארץ. בשנטיפי בנה את הטיפי שלו ושמע לראשונה את המושג פרמה קלצ'ר. כדי להעמיק את הידע נסע לאירופה והשתתף באספות של הריינבואו באיטליה, ביוון, בכרתים ובאמסטרדם. בסוף מצא את החווה "אקו פורסט" בדרום ספרד. זו היתה קומונה פתוחה שחיה בטבע, בלי חשמל, ליד נהר מדהים, שם אוכלים את מה שמגדלים, אוכל חי וצמחוני. כעבור שמונה חודשים חזר לארץ והקים טיפי במטע בכרם מהר"ל.
מה אכלת?
"אוכל ממטעים בסביבה – ארטישוק, פומלות, חוביזות, פטריות."
בעלי חיים לא הציקו לך?
"ברחשים ויתושים בהחלט יכולים לשגע. התמודדתי איתם באמצעות שריפת צואת פרות, נרות מיוחדים, שמן צמחי מובער וכילות צפופות."
מה עשית כל היום?
"עבדתי קצת בבנייה, נסעתי בטרמפים, נשארתי הרבה לבד בטיפי, שכבתי והסתכלתי על השמים."
למה עזבת?
"כעבור ארבעה חודשים מזג האוויר התחיל להתחמם ושמתי לב שרוב הזמן אני אצל חברים ולא בטיפי. גם קיבלתי זיהום בדם, בגלל החרא של הפרות בשטח."
מה עשית בנדון?
"חזרתי להורים לחופשת מחלה. הבראתי בדרך נטורופטית, נחתי ואחרי חודש הכל עבר."
הוא המשיך לעשות ריטריטים של ויפאסנה, ואיכשהו התגלגל ללימודי איזון גוף-נפש בראש פינה. בהתחלה היה נוסע צפונה פעם בשבוע. תוך זמן קצר הוא מצא את המערה בוואדי ראש פינה, סחף איתו עוד שני חברים מהכיתה והם גרו שם בשתי מערות במשך שנה.
מה היה במערה?
"האמת היא שבאיזשהו שלב הפסקנו להביא דברים."
למה?
"כי גנבו לנו. גרזן, תיק, תפילין, כלים, אוכל הכל. זה היה מתסכל. לחזור ולא לדעת מה יהיה. לא היתה תחושה של בית."
כך היה כל הזמן?
"לא. בתחילת שנת הלימודים הנוכחית עברתי לשם עם רותי, החברה שלי, ולה מאוד הפריעו הגניבות והאנשים שצצו במפתיע, אז הפכנו את המקום לבית. בנינו מדרגות, התקנו דלת עם מנעול, הבאנו כיריים, עיצבנו אמבטיה."
באו אורחים?
"כן, קפצו לבקר וגם באו להישאר קצת, בתיאום מראש ובהפתעה. היו גם הרבה זרים שעברו בסביבה, השאירו אוכל."
מה היו התגובות?
"הרגשתי שתוצר לוואי של החיים במערה הוא התרומה האישית שלי לעולם. בלי להטיף, פשוט להוות דוגמה. אנשים ראו את צורת המגורים שלי ונפעמו. ראיתי את זה בעיניים שלהם. זה הזכיר לי שכשהייתי ילד, ראיתי את המדריך שלי בחברה להגנת הטבע מרים חרא של פרות בידיים ולא האמנתי. זה היה רגע מכונן."
איך הגיבו ההורים?
"כשהודעתי לאמא שלי שאני הולך לגור בטיפי היא חטפה התמוטטות עצבים ואיימה שהיא באה לגור איתי או שהיא הולכת לבית משוגעים. הם פחדו שירצחו אותי ערבים, שיאכלו אותי חיות, שאלך לאיבוד. הם גם חשבו שאני הורס לעצמי את החיים, שאין לי עתיד. היום אני מדבר איתם ולפעמים זה עוזר, הם מנסים להבין. אבא שלי הביא משטח סנדות, אמא שלחה אוכל. כשהם באו לבקר במערה, אבא שלי נחרד ואמר שהוא מרגיש שהוא נכנס לקבר, שהוא במלחמה. בגרסה השנייה של המערה, עם רותי, הם ממש הרגישו טוב. אבא שלי אפילו רצה להעביר שם חופש של כמה ימים, אבל בסוף לא הספיק."
כמו אצל מתגוררי טבע רבים, האידיליה התנפצה כשבוקר אחד הגיע פקח וטען שהם פולשים לשטח באופן לא חוקי. הם פנו למוסדות לעזרה, נפגשו עם אנשים, שלחו מכתבים, ובאיזשהו שלב ויתרו. אסף הבין שהפרק הזה בחייו הסתיים, ואולי טוב שכך. הוא הגשים את החלום לחיות בטבע, ועכשיו רוצה להשתלב בקהילה. הוא גילח את הזקן, חזר לאכול מזון מבושל, רוצה להפסיק להיות שונה. בימים אלה ממש הוא גר ביודפת עם רותי, ממשיך בלימודים, מנגן באירועים בכלי הקשה ומלמד חליל בשיעורים פרטיים.
שפיצר: "היום אני במקום אחר. כשהורדתי את הזקן הרגשתי הקלה, כי כיום העוצמה שלי היא לא מהנבדלות, אלא מתוך עצמי."
מיצית את החיים בטבע?
"בינתיים."
בסופו של דבר, טבע האדם הוא לחפש ביטחון, לא?
"אולי, אבל הביטחון המושג בצורת בית הוא אשלייתי. גם בית מאבן יכול להתפרק. אני רציתי שהעולם יהיה ביתי."
תחזור לגור בטבע?
"בטח! כשיהיו לי ילדים אני רוצה לנדוד איתם, להכיר להם, ללמד אותם להתמודד עם פחדים – פחד מהחושך, פחד מלהיות לבד, פחד מעצמך. בטבע אין הסחות. ליד המערה היתה מרפסת שראו ממנה את החרמון והכנרת. הייתי יושב שם שעות ומתבונן באופק, מרגיש שאני מתרחב, ובפעמים אחרות הרגשתי בודד וחרד. בעיר, הסיכוי שהרגשות הקיצוניים הללו יעלו מאוד נמוך, כי יש המון מה לעשות. זה מפגש חזק. לפעמים לא בא לי עליו, בא לי לשבת מול הטלוויזיה ולנצנץ."

יושבי הטיפים
שימי רף, 30, ממושב חיבת ציון, בנה טיפי בשטח של הוריו במושב, ליד מטע פקאנים.
הוא עורך מסע דילוגים בין הטיפי לבית ההורים (מרחק של קילומטר) כבר חצי שנה.
תוך כמה זמן בונים טיפי?
"לאדם אחד ייקח שבועיים, שלושה אנשים יכולים לבנות יחד בחמישה ימים."
איך בונים טיפי?
"השלד מורכב מ-12 סנדות גדולות באורך 5 מטר וחצי. מעמידים שלוש בצורת תלת רגל, ואז משעינים עליהן את השאר. בשביל המעטפת יוצרים מענפים טבעות, ואליהן מחברים את הכיסוי, מבד או מעלים. הטיפי שלי עשוי עלי וושינגטוניה, עלים גדולים בעלי ידית ארוכה שאפשר לקשור בקצה. אם בונים מבד, אפשר לתפור לבד על פי גזרה או להזמין. איכות הבד חשובה."
הטיפי עמיד לגשם?
"עושים לו איטום, ויש זוויות בנייה מיוחדות שמונעות חדירת מים. בחורף פורשים מעל הגג כיסוי שמאפשר לעשן המדורה לצאת ומונע מהגשם להיכנס."
מה אתה מחזיק בטיפי?
"מזרנים, ארגזים עם אוכל, כלים, מים, מחצלות, עצים ובסיס למדורה. צריך לזכור שלפחות בקיץ, הטיפי הוא רק חדר שינה, הבית נמצא בעיקר בחוץ." 

 

 

 


מיה הוד היא סופרת, מרצה ומנחת סדנאות כתיבה ומודעות. 
לתגובות: hodmaya@yahoo.com 

הכתבה התפרסמה ב"חיים אחרים", הירחון הישראלי לרפואה טבעית, תרבות רוחנית ומעורבות חברתית, גיליון 118 יולי 2006

האם היית ביעד הזה?

  • 3

    כן הייתי

  • 3

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *