תפריט עמוד
בסמטה המוליכה אל השוק הילידי נתקפה חדווה מפתיעה. אותה אשה לא צעירה המשיכה בהליכה איטית, מי מסתכל בה, סוליותיה טועמות את העפר האדמדם, משבי רוח עדינים מבקשים לחטוף את כובע הקש, הנראה כאילו זה עתה חבשה אותו בראשונה. ודאי שהיתה תיירת. משקפי השמש לא הסתירו את עפעפיה המכווצים מפני עזות האור. היא לא היתה מורגלת במרכיבי אותה סמטה, ואולי משום כך היה נדמה שהיא מתאווה לחולל. מובן שלא העזה, יש לה גיל, וצבע שערה, התלתלים מגיחים מתחת לכובע, מותך מבלונד שאבד ושיבה נוצצת, אלא שרגליה הרתיעו קלות וסטו בפעימות נחבאות ימינה ואחר כך שמאלה. הסמטה היתה שוממה, וחומות חומר גבוהות, שהגוון הוורוד נמלט לתוכן, הסתירו בתים נעלמים והיסו קולות של חיים אחרים.
הלאה משם עבר האור בפרחים אדומים של בוגונוויליה, שפרצה מעבר לקיר כדי לצנוח רפויה על פני חזית החומה. כנראה לא היה כאדום הזה לפנים, עמיד ונוטף בדממת הסמטה. ודאי שהיא תזכור את השקט הזה, היא היתה לבד, היא לא דיברה אל איש ואיש לא דיבר אליה. היא היתה אשה לבד בסמטה שוממה באי דרומי, ואיש בעולם כולו לא ידע שהיא הולכת באותה סמטה דוממת בזמן ההוא.
כשהגיחה אל הרחוב החוצה את דרכה מול השוק, נבלעה באמפיתיאטרון הומה, היא הצופה היחידה בו, נטמעת מיד במבוכיו, שחקנית בודדה ופניה אומרים אושר. הצבעים הבוטים של תצוגות הבגדים התלויים למכירה היבהבו הנה ושוב ברוח שגברה מעט, האם שמה לב לפרטים האלה? היא עברה בין ערימות הפירות הטרופיים, סדורים בפירמידות על שקים פרוסים. הרוכלים כהי העור הרימו אליה פנים שוחקים, חנפניים. ליד דוכן מצועצע, עטור מיני נייר צבעוני, שכבר רטט והיכה ברוח, ובעוד השמש מתעמעמת, גחנה ומיששה פרי אננס, קירבה אותו ושאפה. כל הצלילים הסתחררו סביבה ונבללו עד היותם ללחן אחד, מובחן ועשיר. כשכל זה יסתיים, למי תספר? התבהרו לה מלים של שיר ששמעה במזנון נמל התעופה לאחר הנחיתה, ואחר כך בלובי של מלון "מוּן לייט", מלון אגדות מפואר, רוחץ באורות בוהקים, נפרש אל מי הלגונה, זורה את אורותיו על המים, מצליל אותם אל העומק ושב לדוג אותם אל מרפסותיו המוגבהות. מה אמרו מלות השיר ההוא?
האם חשה בהיערכות לקראת התרחשות שלא צפתה? בלי איתות מקדים באה יד שחומה ונדחקה אל מול פניה, נושאת פרי ירוק כהה, שהיא לא הכירה את ניחוחו הכבד. היא פנתה לאחור, עודה אוחזת באננס, ופניו של בעל היד היו קרובים באורח לא מנומס.
ווֹט, היא אמרה, ווֹט, ווֹט? כל השפות נשמטו ממנה באותה מבוכה. גבר צעיר כל כך עמד סמוך אליה, ידו מגישה לה פרי לא מוכר, חיוכו פתוח ובלתי מתחשב באימפליקציות, שמי יודע איך היא עלולה להגיב או מה עלולים לומר עליה או עליו, מין מה איכפת לו כזה, כל ידו מלאה את הפרי, שהיא ודאי אינה יודעת את שמו, וריחו מעיד על מתיקות עשירה מהכיל.
"נוֹ, תֶ'נְק־יוּ", התנשמה בתום גמגום של תנועות חטופות שלא ידעה להשלימן, לכודה בין הדוכן, סרטי הצבעונין שלו רוחשים איום מעל לראשה, לבין גופו החזק של אותו רוכל. כן, גופו היה חזק, גופם של כל הרוכלים היה חזק, הם נשאו טור ארגזים וצרורות שקים על כתפיהם היציבות. הבחור קרב, כנראה, מן הדוכן שמול, ועכשיו לא שעה אל סירובה ושב והגיש לה את הפרי במחווה תיאטרלית מסתלסלת. הוא הביא את הפרי מליבו אל פניה שוב ושוב, מוליד אותו מחזהו, והשחוק המלא, הרחוץ, לא נמחק מפניו. היא התבוננה היטב בעיניו ונראה שלא מצאה בהן כל זדון. עתה הבינה שהוא לא ירפה מהנתינה הזאת שהתאווה לממש, והיא, פניה מסמיקים, מבטה בורח, נטלה את הפרי, תֶ'נְק־יוּ, אמרה במהירות, תֶ'נְק־יוּ. היא נראתה מאוששת מעט, אחרי שחפנה את הפרי, קריר למגע וחלק, והגישה אותו לפניה, ככל הנשים, להריח.
אלא שאז שבה ונרעשה, שכן סוללה של בחורים שחומים באה ועמדה מולה, כל אחד מהם נושא פרי משלו ומגיש לה אותו באותה מחווה גדולה. למרות התיאום ביניהם, הם לא הסתכלו זה בזה, רק בה, צוחקים, שמחים במשובתם, דבקים בפירותיהם, אננס, ובננות ורודות, ומיני פירות שלא יכלה לזהות אלא את צבעיהם. והיא נשאה את ידיה לפניה, כבר צוחקת גם היא, הודפת אותם, בלי לגעת בהם, מבקשת להימלט, אולי רוצה להישאר.
אפלולית מועטה צנחה אל בין שבילי השוק, היא הסירה את משקפי השמש, והבחורים עודם מחייכים אליה, טנא אנושי טעון שמחה. היא הבינה שיהא עליה לבחור באחד מהם. זה היה משחק, והיא נטלה בו חלק מרגע שסבה לאחור וראתה את מבטו העולץ של בעל הרעיון המקורי. הפרי שנתן בידה הכביד עליה עתה, ידה רפתה והיא ביקשה לוותר עליו. עייפות גדולה נמסכה בה ואיימה להשבית את המשחק. אני לא צעירה. אמרה בעברית. הם הוסיפו להציע את עצמם, ממאנים להבין שפות זרות. מבטה חלף על פניהם, היא הרי ידעה שנחוץ רק רמז זעיר. הם יבינו. בתנועה שבורה, נמהרת, מסרה לידי הראשון את הפרי, ידה הזיעה כבר ממגעו. הוֹטֶל מוּן לייט, אמרה לו, רוּם תְ'רִי תְ'רִי טוּ. היא הסתלקה בחופזה, פורעת בדרכה פירות ובדים ומחרוזות, כבר החשיך.
מטורפת, מטורפת, אמרה כל הדרך, כמעט שאיבדה את דרכה, תיירת שכמותה, למי תאמר את כל דבר הזמן המובלע. בהליכתה המהירה נאבקה ברוח שכבר גברה וכפפה את צמרות הדקלים לאורך הכביש הראשי המוביל למלון. הרוח חתכה בסמוך לאוזניה, חותרת אל פנים האי. היא התנשמה בכבדות מול תנופת הרוח. גרגירי חול דקרו בפניה, כובעה אבד.
אורות המלון – כמה חשמל צורך מלון כזה, השקעה אמריקאית באי שכוח, שנמל התעופה שלו עדיין עלוב – שבלילה הקודם היו הבטחה של מותרות ופאר, משכו אותה עתה בהבטחה של הגנה וביטחון. זה כל מה שנשים זקוקות לו. בכניסתה ללובי החמים, פעמון זכוכית שליו, נדמה ששכחה את השוק ורוכליו. פעם נוספת שמעה את השיר שנוגן מכל רמקול באי. זמרת שחורה, הדוקה בשמלת כסף רוטטת, שרה ליד הפסנתר בירכתי המבואה. קול השוקו החם שלה חזר ותבע: "UNBREAK MY HEART", ודווקא עכשיו, כשהיא עומדת פזורת שיער ודעת מול הזמרת השרה בעיניים עצומות ומסורות ללחן, דווקא עכשיו, כשהיא נרדפת מן החוץ, השתהתה שם, דוחה איזו מחשבה על הצירוף החדש הזה, UNBREAK MY HEART. לא "בוא ותקן", לא "בוא ואחה את ליבי", לא "בוא ורפא את הכאב", אלא "הפוך את השבור הזה", "חדל משבירת הלב שלי". והיא, שוודאי שכחה מכבר את המליחות שבעקבות האהבה, מאזינה היטב באי הדרומי דווקא לשיר אמריקאי, מין להיט לא מחייב, פזמון שכל האי שר והיא, נדמה, נענית לו, ואולי לא.
עכשיו, יש להניח, תהיה אמבטיה רגועה, מוסיקת רקע סתמית, שפויה, טפטים תכולים על הקירות, נורה מוזהבת אצל המיטה, בחלון מראה הלגונה, יופי כמעט מלאכותי. לא יקרה דבר. לא תהיה סערה. ניכר שהיא אכן נהנתה מן היום הזה. היא תישן.
וכך, לפני השינה, אפשר היה לנחש שלאות מסופקת פשטה מגבה אל גפיה, עמדה בחלוק והתבוננה במעשי האורות במים. פנורמה פרטית היתה לה במרפסת. אלא שלא רק מים היו שם בחוץ. היתה גם הרוח, והיא קטעה ופרמה את רקמת האורות במים. מפל כתומים ולבנים וצהובים וזוהרים נשפך אל הלגונה ולא הרגיע אותה. דבר־מה כביר נהם מעבר למשטחי האור, והוא עמד להגיח מתוך אפלת הים. תעוקתו כבר נרשמת בשובלי האוהלים המוטרדים על שפת המים ובצמרות הוושינגטוניות הנכנעות בלא מאבק.
היא טילפנה לקבלה. דוּ יוּ נוֹ אוֹף אֶנִי סְטוֹרְם גֶטִינְג נִיר?
יֶס, בַּט דוֹנְט יוּ ווֹרִי אֶבָּאוּט אִיט, אמרה הפקידה. כאן דואגים לכל, אמרה, רק אל תצאי אל המרפסת, הגיפי את החלונות והווילונות. סְלִיפּ וֶול. בבוקר, כשתקומי, זה כבר יהיה אחרי הכל. גוד נייט.
היא ניגשה אל המיני־בר. היא התלבטה בפתיחתו, נראה שמעולם לא השתמשה בלוקסוס הזה. כשהצליחה לסובב את המפתח הזערורי התעלמה מהרעד הקל שתקף את כפות ידיה. כל בקבוקון יכול היה להתאים. היא מזגה לאחד הגביעים. לפני שלגמה נשמעה נקישה בדלת. גופה המתוח נבהל לאחור והיא כמעט מעדה.
הוּ אִיז אִיט, שאלה. היא לא קרבה אל הדלת. הקול הגברי נשמע היטב גם מן המרחק הזה. אַיי פְרוֹם דֶה מַרְקֶט, אמר הקול. מנגד עלה עתה קול הרוח כצריחה אנושית רחוקה. הגביע בידה, קפאה בין החלון הפונה אל הים הרוגש לבין הדלת הנעולה בפני הגבר הזר. הכל יהיה בסדר, תראי יהיה בסדר, אמרה בקול. היא מיהרה אל הדלת בלי להתעכב כדי לחשוב. נשים חושבות הרבה או לא חושבות כלל.
מה מוזרה היתה עמידתו במסדרון המואר בניאון לבן. חולצת טי לבנה נמתחה על חזהו הנאה, שערו השחור, כתמי מתכת כחולה השתקפו מתוך סמיכותו, סורק, נמשח בשמן פרחים ונפרע מן הרוח. חיוכו היה אחר עתה, מלא היסוס. הוא חיבק את עצמו, כאילו חש בקור. קו המיתאר של כתפיו כמו רפה. דבר־מה חמקני, לא משתייך לתעוזתו בשוק, נחבא עתה בעיניו.
או.קיי, קָאם אִין, אמרה לו. ידיה התייצבו, היא לגמה מן הגביע. היא סגרה את הדלת, הוא בא וישב על הספה, הוא לא דיבר, היא מזגה לו ונתנה את הגביע בידו, היא ישבה מולו על כיסא מעוטר.
בִּיג וִוינְד קָאם, הוא אמר והניף את ידיו, עיניו התרחבו, לרגע הוא היה ילד, ואחר שב להיות גבר צעיר ונבוך על הספה.
היא חייכה אליו. הם אומרים שהכל יהיה בסדר, אמרה לו.
אַיי סִי וִוינְד, אַי סִי לוֹט.
הוא התווכח. נסיונו רב משלה בהוריקנים. האם עלה בדעתה שפקידת הקבלה זייפה קצת בהערכות הלילה הצפוי?
גופו לא נח על מקומו. הוא הערה לגרונו את הליקר הכתום ושלח מבטים קטועים אל הבר.
יוּ ווֹנְט מוֹר? שאלה.
הוא הינהן.
גוֹ אֶהֶד, אמרה לו.
הוא ניגש אל המקרר והוציא שני בקבוקים. ממרחק נשמעה נהמה של חיית ג'ונגל קדמונית. ברקים חדים התמגנטו אל אורות המלון והירפו.
הסערה באה באחת. ברעש הנורא דומה היה שהים עולה לבלוע את היבשה. היא מיהרה להגיף את הווילונות הכבדים ובאה וישבה לצידו על הספה.
ווֹט אִיז יוּר נֵיים? שאלה.
נוֹי, השיב, מבטו מושפל. ציפורניו ננעצו בכפות ידיו, נשימתו נתקצרה. הוא לא שאל לשמה.
אַר יוּ אֶֶפְרֵייד? שאלה. לא יכול להיות שהוא מפחד, גבר מלא כוח.
הוא הציץ בה, נכלם.
שלווה נחלמת ירדה עליו. דוֹנְט ווֹרִי, אמרה לו, אנחנו יחד. היא נגעה בידו, לעודדו.
ורידי היד החזקה טיפסו אל זרוע שרירית ונעלמו מתחת לשרוול הטי שירט. נשים חושבות על פסלים כשהן מתבוננות בכתף כזאת.
עכשיו באו מכות הרוח ונגחו בחלונות במהלומות חזיתיות מבעיתות. הדבר העצום שהשתולל בחוץ תבע את הזגוגיות בעקשנות והן היטלטלו במסגרותיהן. ממרחק־מה אפשר היה להבחין בתוך ההרעשה הכבדה גם בצלילי התנפצויות, במקומות שבהם הסופה חדרה אל המלון.
היא תפסה בידו, אלא שהוא מיהר לאסוף אותה. שפתיו רטטו, וברגע הבא זינק אל מתחת לשולחן האוכל. הוא התקפל שם כחיה מבוהלת, ידיו חובקות את כתפיו, כורע על ברכיו. עכשיו התפלל. הוא דיבר ודיבר בלחש, גופו נע לפנים ולאחור, עיניו נעצמו בחוזקה. שפתיו הלוחשות החווירו. היא התבוננה בו המומה, לא יודעת מה לעשות בו.
כשכבה האור נשמע הבחור קורא אל השדים והרוחות, הסופה השואגת בחוץ רצתה רק אותו. מתוך החשכה העבה שלכדה אותם נשמעו חבטות הרוח בעורף הבניין ותפילת הצעיר, שעם חלוף השעות היתה ליבבה מתמשכת, אבודה.
הרוח רחקה בהדרגה. האור לא שב. בכיו של הגבר הצעיר גווע. זמן תלוש ממציאות עבר עליה כשהיא שרועה על הספה, פקוחת עיניים, ממתינה. מעבר לווילונות קמה דממה גדולה. היא גיששה את דרכה אל החלון הרחב והסיטה מעט את הווילון. בחרך ראתה את אפלת הים השלווה מתחילה להתבהר. נגלה אופק תמים, קו ישר ודקיק, כמעט אובד במאמץ ההתבוננות.
היא פערה את הווילונות והניחה לאור שחר הססני לחמוק אל החדר. הרוכל מן השוק ישן מכווץ מתחת לשולחן, ברכיו משוכות אל חזהו. פניו הרוגעים נראו נקיים מכל זיכרון. היא קרבה וכרעה סמוך אליו. ידה יצאה לעבר השיער הנח על מצחו וחדלה.
תינוק, אמרה, תינוק.
הוא פקח עין עולצת. יוּ ווֹנְט סַם פְרוּט? שאל והזדקף מיד. ראשו נחבט בשולחן, והוא תפס ושיפשף את פדחתו בעודו צוחק מעומק הלב. גם היא, התיירת, צחקה.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *