תפריט עמוד

הודו – מסע לעמק נוברה

הודו – מסע לעמק נוברה

עמק נוברה, על הגבול בין הודו לפקיסטאן, הוא איזור קשה, שהנסיעה בו אפשרית רק במשך שלושה חודשים בשנה. כאן עבר נתיבה הגבוה ביותר של דרך המשי העתיקה, שיירות אבדו במזג האוויר העוין, וממשלות נלחמו על השליטה במעבר. למרות הכל, השלווה, החקלאות, הקיום האנושי הפשוט, גוברים על המכשולים והקשיים.

מסע לעמק נוברה (NUBRA), בגבול הודו עם פקיסטאן, מתחיל בטיפוס לקארדונג לה (KHARDUNG LA) על הכביש הגבוה בעולם. שלטי הדרך מלמדים על גאוות ה"הימאנק" – סוללי הדרך המכונים גם "מאלפי ההר" ו"בוני הדרך הגבוהה ביותר בעולם" – במעשה ידיהם. מאוחר יותר הופתעתי לגלות, כי סוללי הדרך בלָאדָאק, הרמה הגבוהה שמצפון להימלאיה, הם הכפריים הכהים והמצומקים ממהאראסטרה (MAHARASTRA), שהתפתו להגיע לגיהנום הקפוא ומכוסה הזפת והאדים הרעילים, לאחר שהובטח להם שכר גבוה במיוחד. בשפלה שבה חיו לא יכלו לתאר לעצמם את התופת המצפה להם.
כאן מזפתים את הדרכים בידיים. כאן שורפים חבילות קטנות של זפת לצידי הדרכים. מחלון האוטובוס נראו ההימאנק כמו נקודות שחורות על רקע השלג הלבן. בגדיהם מכוסים בפיח, וסמרטוטים מושחרים קשורים לראשיהם; עדות לסבל אנושי. קשה לראות אותם כך. אני לא מצלמת אותם, אפילו אינני מבקשת רשות לצלם אותם במצב כזה. 
המשכנו בכביש המתפתל מעלה מעלה. עברו כמה שעות עד שהגענו למעבר הרים, שהיה מכוסה דגלי תפילה בודהיסטיים בצבעי אדום, ירוק, כחול וצהוב. היתה זו שעת צהריים, אבל היה קר. השמש בגבהים הללו מסנוורת את העיניים. אחד הפועלים שפגשנו במעבר הציע לי כוס תה. חשבתי לעצמי שהשלטונות היו צריכים לספק לפועלים שלהם בגדים שיגנו עליהם מהקור. אבל המחשבות הקשות לא מנעו ממני להתפעל מהנוף. הבטתי לעבר רכס קראקוראם, הגבול האחרון לפני המישור הטיבטי.
לא התכוונו, אני ושותפי למסע, לטייל בעמק נוברה באוטובוס, אלא לחצות את המעבר ולהמשיך בכוחות עצמנו. היינו מצוידים בתוכנית מסע, במפה של הצבא האמריקאי ובאישור לשהייה של שבוע בנוברה. התכוונו לנצל כל רגע. זה היה באמצע אוקטובר, ומזג האוויר עלול היה להפוך למכשלה ששום תוכנית או מפה לא יוכלו להתגבר עליה. התכוונו לעזוב את הדרך הראשית ולצעוד בעמק הנהר שיוק (SHYOK) ולחזור לסביבת לה (LEH) תוך חצייה רגלית של הרכס הגבוה עליו עמדנו כעת.

עמק שליו
כשנכנס האוטובוס לנוברה, הופתעתי למראה הנוף הפסטורלי: קבוצות של עצי צפצפה ניצבו בשדות מוצפי שמש; צלליות של עצי ערבה הותירו סימנים שנדמו לכתמי דיו בנוף. חלפנו ליד כפרים שעל גגות בתיהם הונחו לייבוש ערימות שחת. בשולי הדרך עמדו ילדי הכפרים וצפו באוטובוס שלנו בשתיקה. מנזרים לבנים נאחזו במצוקים הגבוהים, משקיפים על הכל. נכנסנו לעמק שנראה לנו כלקוח מהאגדות.
מדי 20 קילומטרים הגענו לנקודת ביקורת של הצבא ההודי. נוסעי האוטובוס צעקו אל החיילים תוך כדי צחקוקים: "תיירים, תיירים". האישורים שלנו נבדקו שוב ושוב, והמידע שנרשם בהם הועתק בקפידה לתוך פנקס ענק.
הגענו לדיסקיט (DISKIT), בירת המחוז של נוברה. שוב הצגנו את האישורים שבידינו, שוב נרשמנו, ושוב חתמנו. אחר כך יצאנו לחפש מקום לינה. למחרת בבוקר יצאנו לבקר בכפר השכן, הונדר (HUNDAR). שם השתכנעתי כי נוברה אינה רק פסטורלית, אלא אידילית. עצי הצפצפה קיבלו צבעים של סתיו שהשתלבו בזהב השדות. טיפסנו על קירות אבן וגדרות שיחים כדי לראות את תושבי הכפר שעבדו בשדות בימים האחרונים של הקציר. שני יאקים קשורים זה לזה דשו את השעורה תוך כדי הליכה במעגלים. אחר כך יכינו ממנה את הטסאמפה (TSAMPA), המזון העיקרי של תושבי האיזור.
איכרים אחרים עסקו בשלבים מתקדמים יותר של התהליך. הם זרו באוויר את השעורה כדי להפריד בין הגרעינים למוץ. בלֶה היתה לאיכרים שיטת עיבוד מתקדמת יותר. שם פועל החשמל 24 שעות ביממה (שלא כמו בנוברה), ושם מפיקים את הרוח להפרדת גרעיני השעורה בעזרת מאוורר חשמלי. בכל מקום שביקרנו לוותה עבודת הקציר בזמרה מתמשכת, שנישאה ברוח.

סוד כמוס
בהונדר, בשולי הכפר, ניצבה גומפה הרוסה. על הקירות התקלפו ציורים בסגנון סיני. בזנסקאר (ZANSKAR) נמצאת גומפה מפורסמת המכונה סאני. גם היא ניצבת בשולי הכפר ומקושטת בציורים בסגנון סיני. ספרים רבים נכתבו על סאני, אך הגומפה ההרוסה ליד הונדר היא בגדר מסתורין. מדוע נבנתה באופן זה? מי היה האמן שצייר על קירותיה? מדוע עבודת האמנות כאן מפותחת יותר מכל יצירת אמנות בודהיסטית אחרת שראינו בנוברה? מדוע לאיש לא איכפת שהגומפה מתפוררת? עבודת העץ המורכבת הזכירה לי את עבודת השׂבכה בנפאל. מסגרות החלונות, הדלתות והמרפסות עדיין עמדו על כנן.
לאחר שחצינו פלג מים, עורר את תשומת ליבנו בניין לבן שהשקיף על הכפר. הדלת הגדולה היתה סגורה, אך לא נעולה. את פנינו קידמו פסל אל עשוי זהב ושולחן קטן ועליו פנסים שזהרו בחשיכה. אל המזבח הזה מטפס מדי יום נזיר כדי לקיים את פולחנו. העמודים שתמכו בגג כוסו באותיות בסגנון טיבטי, ונתלו עליהם פרחים מיובשים וגבעולי טסאמפה, שנועדו להבטיח כי הקציר יהיה מוצלח. סגרנו את הדלת מאחורינו, ומצמצנו מול אור השמש העז. אחר כך טיפסנו לסטופות קטנות שקושטו במיניאטורות עשויות מחמאה ומטסאמפה. התכוונו לצעוד מכאן בעמק הונדר, על רקע צבעי הזהב והסגול של ההרים, כשפסגות הקראקוראם המושלגות קוראות לנו מרחוק.
למחרת בבוקר עזבנו את האיזור באוטובוס, כדי להגיע לפנאמיק (PANAMIK). את 40 הקילומטרים המפרידים בין שני היישובים היה האוטובוס אמור לעבור בתוך שעות ספורות. אבל משאית שנתקעה בדרך חסמה את המעבר. את 15 הקילומטרים האחרונים עשינו ברגל.
צעדנו לאיטנו, השמש החמה והגבוהה היכתה בגבנו. עמק נוברה עצום הממדים מגמד כל מה שסביבו. עצרנו בשדה קצור והכנו ארוחת ערב. לאחר מכן, בעזרת כוכבי השמים ניווטנו בשביל אל המעיינות החמים של פנאמיק. שם נכנסנו לאמבטיה חלקלקה מלאת צמחייה. ישבנו בתוך הג'קוזי הטבעי הזה בשתיקה.
פנאמיק היא הגבול של עמק נוברה, 30 קילומטרים מסיאצ'ן (SIACHEN), קרחון ענק על רכס קראקוראם שהודו ופקיסטאן נלחמות עליו זה שנים. בגלל המלחמה הזאת, נמנעה ממשלת הודו עד לאחרונה מלהכניס תיירים לאיזור. הדרך העולה מפנאמיק מובילה לסאסר לה (SASSER LA), המעבר הגבוה ביותר בדרך המשי העתיקה. שיירות רבות אבדו שם בימי קדם בגלל הקור העז והסערות. הסינים סגרו את הכניסה הזאת לארצם ב־1949, וניתקו בכך את נוברה מהמסחר הבינלאומי. ייתכן שפתיחתה של נוברה לתיירות תעורר שוב את היוזמה המסחרית במקום.
בעוד אני מנסה לקלוט את יופיו של העמק השכם בבוקר, עצרה לידנו משאית של הצבא ההודי. שני חיילים קפצו ממנה עם מצלמה וצילמו אותנו. הם גם כיבדו אותנו במשקה מתוק וקר ובשוקולד. זה היה רגע מביך למדי. אבל סוף סוף הבנתי את פשרה של הכרת התודה המבולבלת שמבטאים התושבים המקומיים, כאשר מכוונים אליהם מצלמה ומציעים להם מתנות מוזרות.

זו הדרך
את נהר הנוברה חצינו על הגשר צפונית לפנאמיק. השמש התחילה לשקוע מאחורי ההרים שהקיפו את העמק. התארגנו לשינה בחלל שנבנה לתוך חומת מאני (תפילה) בודהיסטית רחבה. כשהתעוררנו עמד סביבנו קהל קטן, שקט וסבלני, שעקב בעניין אחר כל תנועותינו. לפני שיצאנו לדרך הכנו תה, והצענו גם לילדים.
מעבר לשדות הזהובים של הכפר ראינו את צ'ראסה גומפה (CHARASSA GOMPA) שהתנשאה על גבעה בודדה. למעשה, יש באתר זה שתי גומפות, אחת על החלק הגבוה של הגבעה והיא מייצגת את כת הכובע האדום מקרמאפה (KARMAPA), והאחרת מכילה חדר תפילה האסור בכניסת נשים, והיא שייכת לכת הכובע הצהוב של הדלאי לאמה.
מצ'ראסה צפינו לעבר נהר נוברה, מחפשים מקום לחצות את המים הגועשים. איים של סחף נראו על פני המים. ושוב נדהמתי מכך שבמשך אלפי שנים חוצים תושבי לאדאק מים קפואים אלה המגיעים לגובה מותניהם, ואף אחד אינו בונה שם גשר.
בגומפה צ'ראסה שהה רק נזיר אחד. האחרים יצאו לעזור למשפחותיהם בעבודת הקציר. הוא ליווה אותנו אל גדת הנהר וקרא לכמה נשים שעסקו באיסוף ענפים שנסחפו בזרם. הנשים הניחו את מטענן וליוו אותנו אל הגדה. החזקנו ידיים בשורה ונכנסנו לתוך הזרם המקפיא. הנשים פטפטו בהתרגשות, ואני הרגשתי שרגלי מאבדות תחושה. בן זוגי התחיל לשיר בעוז. הנשים השתתקו והנהר נהם. לאחר כמה דקות היינו בצידו השני. אחת הנשים הצביעה על עקבות בחול ואמרה: "די רסטה" – "זו הדרך" בתערובת של הינדית ולאדאקית – ופרצה בצחוק גדול. בקושי הצלחנו לצעוק TUCHECHE JULAY – "תודה רבה, שלום". הן כבר היו שוב במים, חוזרות אל הענפים שהותירו בגדה השנייה.
בסומור (SUMUR) ניצבת סנטנלינג גומפה (SANTANLING GOMPA), המנזר הבודהיסטי הגדול ביותר בנוברה. הרינפוצ'ה, הלאמה הגבוה של סנטנלינג, נמצא במהלך ביקורנו בעיצומה של מדיטציה שנמשכה שלוש שנים, שלושה חודשים ושלושה ימים. הוא הופיע לזמן קצר כדי להעניק ברכה מיוחדת לכפריים. לצערנו, הגענו למקום יום לאחר האירוע יוצא הדופן הזה. מה שנותר ממנו היו סרטי המשי הוורודים שנקשרו לצווארי התושבים.
הנזירים הבחינו באכזבתנו והזמינו אותנו לטקס המנדאלה פוג'ה (MANDALA PUJA). במהלכו, יוצר נזיר תוך כדי שירה מתמשכת מנדאלה העשויה טבעות מתכת מגולפות שבתוכן גרגירי טסאמפה. לאחר שהוא יוצר את המנדאלה, הוא הורס אותה; יוצר אותה מחדש, ושוב הורס. בסיום כל מחזור של יצירה והרס תופף אחד הנזירים על תוף; אחר היכה במצלתיים, והאחרים חילקו תה חם.
בהפסקה אכלנו. נערים צעירים, שנעו במהירות למרות המשקל הרב, הביאו את המזון בסירים גדולים. אחד מהם איבד את שיווי המשקל ועף עם הסיר דרך הדלת שישבנו לידה. שפע של כתמים צהובים נותרו על המעיל השחור שלי. כל הנוכחים בחדר פרצו בצחוק גדול כשראו את הנער מאבד את שיווי המשקל. גם הנזירים המבוגרים לא הצליחו להבליע את צחוקם. כאשר הצליחו לשלוט בעצמם, התחילו כתפיו של אחד מהם לנוע מצחוק עצור, ואז התגלגלה השורה כולה בצחוק גדול. נפלא היה המראה של גברים מכובדים אלה שפניהם חרושות קמטים, כשהם מתפקעים מצחוק, בעוד שמלות הטקס שלהם מוארות באור הזהוב של אחר הצהריים הנשפך פנימה דרך החלונות. רק אז הצלחתי לשכוח את העובדה שהחמצתי את רינפוצ'ה.

קור ושממה
לאחר הטקס נסענו בדרך לקלסאר (KHALSAR), שם מתלכדים הנהרות נוברה ושיוק. צעדנו קילומטרים ספורים צפונה, ואז פנינו לדרך עפר שולית – זו שתוביל אותנו לאורך השיוק.
למחרת התעוררנו למראה הנוף המדהים של הנהר: וריד בצבע טורקיז נמתח על פני שטח עצום של חול וסחף, ובו כתמי סלעים בצבעים שונים, שמזכירים את שוניות האלמוגים. צעדנו שעות בשמש. זו היתה הליכה מעייפת באדמה חולית, ונדמה היה שאיננו מתקדמים כלל. אבל הנוף הפראי ותחושת החופש מילאו את ליבנו שמחה.
למחרת הגענו לדיגר (DIGER). כשנכנסנו לכפר הצטרפנו לקבוצת הנשים שטוו צמר. במרכז החבורה ישב גבר וטווה צמר בנול. למרות שלא הבנו אותם והם לא הבינו את דברינו, האווירה היתה קלה ונעימה. לפני שירד הלילה המשכנו בדרכנו, כדי להתקרב עוד אל מעבר ההרים, אותו רצינו לחצות למחרת.
הדיגר לה, בגובה 5,250 מטרים מעל פני הים, אינו מעבר קשה. העלייה הדרגתית וקל לצעוד בה. אבל היה זה אמצע אוקטובר, והרוח הקרה חדרה מבעד לשכבות הבגדים הרבות. מאת המטרים האחרונים היו מכוסים שלג, מה שהגביר את תחושת השממה. דגל קרוע יחיד סימן את המעבר, כמין עדות לבדידות הרבה של המקום. אפילו לא יכולנו לעצור כאן, לנוח מעט ולהכין תה. על שתי התמונות שצילמתי שילמתי באובדן התחושה באצבעות למשך שעתיים.
משם ירדנו בין הסלעים לעמק ירוק, מנוקד באזורי מרעה ובבקתות אבן שננטשו. התושבים כבר ירדו לבתי החורף שלהם. הנהר זרם מתחת לסלעים, ורוב הדרך לא ראינו מים כלל. היינו עייפים, וכשמצאנו מקום שבו אפשר לראות את זרם המים לפני ששקע מתחת לסלע, עצרנו והכנו מרק. נרדמנו תשושים לחלוטין.
למחרת צעדנו לסאבו (SABU), כפר ליד לה, שם קיבלו את פנינו עצי ערבה ודגלי תפילה. התמתחתי תחת השמים, נהנית מקרניה החמימות של השמש. בדיעבד, כשהטיול בעמק מאחורי, חשבתי איזו הפתעה מדהימה היתה נוברה. למרות שהיתה קרה, עזובה, מבודדת ומלאת חיילים, היא הותירה בעוברים בה רושם עז כאחד האזורים היפים ביותר בהודו, וכאיזור המאוכלס באנשים המוכנים להיכנס עד מותניהם למים הקרים של נהרות כדי לעזור לזוג מטיילים זר.

 
 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות