תפריט עמוד

הודו – הדרך לדהרמסלה

הודו – הדרך לדהרמסלה

איך אדם אחד יכול להיות גם הינדי וגם בודהיסטי ואיך אפשר לישון כשכפות הרגליים של שכנך לתא מונחות ממש מול פניך? חוויות מתשע שעות על הדרגש התחתון בקרון שינה ברכבת הודית. חלק שלישי במסע "הודו יש רק אחת"

בארבע וחצי אחר הצהרים החלה הרכבת מרישיקש את נסיעתה. אחרי תשע שעות אני אמור לרדת, בשעה שתיים וחצי לפנות בוקר, בתחנת צ'אקי בנק ומשם יאסוף אותי קרטר במונית לנסיעה של עוד כשעתיים וחצי עד למקלוד גאנג', המכונה בפי רבים דהרמסלה.

בפתח כל קרון מודבקת רשימת הנוסעים על פי מספרי דרגשי השינה שלהם. אני במחלקה הממוזגת, שמח שקיבלתי את הדרגש התחתון. כל תא נחצץ ממסדרון הרכבת בווילון והוא מכיל ארבעה דרגשים בשתי קומות. בכל תא הונחו מבעוד מועד שמיכות, סדינים וציפיות. חלונות קטנים ומטונפים מאפשרים מבט מעורפל על המתרחש בחוץ ורצפת הקרון ראתה ימים נקיים יותר. אבל מי שהגיע להודו כדי להשוות בין קרון רכבת ברלינאי להודי ייעשה משגה גדול. כדי להקל על תחושת הבטן הכבדה כדאי להשוות את קרוננו לקרונות המחלקה השלישית ועוד פחות מכך, ולהודות שרכשנו כנראה עד עתה קארמה טובה למדי שהביאתנו עד הלום, ולא פחות מכך. התרמיל נדחס מתחת לסליפר התחתון תוך התעלמות מה עשוי להיות שם – ובאיזה מרקם וצבע. זו הדרך הבטוחה לצאת עם חפציך כשם שהגעת.

אמית ואחיו הם צעירים מחבל פנג'ב והם מחפשים מקום לשבת יחד. אמית בן השלושים קיבל, בשל הזמנתו המאוחרת, מיקום מופרד מאחיו הגדול ממנו בשנה. אחיו ממוקם בדרגש התחתון המקביל לשלי ושניהם יושבים על הדרגשים ומביטים בי בסקרנות. שיחה ערה מתפתחת בין שלושתנו באנגלית, במבטאים לא אוקספורדיים. אזני מסתגלת אט-אט לגלגולי הלשון ההודיים הכבדים, ומה שמתחיל כשיחת נימוסין הופך לשיחה בת חמש שעות תמימות, עד שהם מגיעים ליעדם. הם בעלי עסק לצביעת אביזרים כמו נשק, אופניים ועוד והם מייצגים חברה צרפתית גדולה. העסק עבר אליהם בירושה מאביהם שנפטר לפני 17 שנים. הם היו מאוד קשורים אל אמם, ומותה לפני חמש שנים היה עבורם קשה יותר. אמית, הצעיר, מוביל את העסק ואת השיחה. מעבר להיותו בן הדת ההינדית, הוא ואשתו הטרייה מאוד ("אביה התנגד לנישואין מכיוון שהוא מיליונר וחשב שאני מתחתן בגלל הכסף") מתעניינים בבודהיזם. "ואיך", אני שואל, "מסתדרות שתי מסורות שונות בכפיפה אחת? בבודהיזם אין אל ובהינדואיזם יש כמה אלים".

"33 אלים", הם מתקנים אותי. "מסתדרים. רק להיות בני אדם". הם שואלים אותי מה דעתי על ההודים ואני מספר להם את סיפור דלהי. בעוד שדעתם על הממשלה נחרצת וביקורתית (שוחד ובירוקרטיה) ולשונם צקצקה לגינוי התרגיל שנעשה בי, הצליחו לגלות הבנה למניעים. מי שעושה מעשים כאלה הוא מי שאין לו ברירה. מי שצריך להישרד. בגלל הממשלה אנשים עניים, והדרך היחידה שלהם לשרוד היא לעשות מעשים כאלה. כשאני אומר שמעשים כאלה גורמים לזרים לחשוד בכל הודי, ולכאורה אפילו במפגשי איתם הייתי עלול להסתייג ולהיזהר, הם משתתקים נבוכים, ולא בהכרח בגלל צדקת דברי.

כוסות צ'אי מסאלה מחליפות ידיים מהמוכר העובר בין הקרונות לידינו, ורק לאחר שאנו נפרדים והם יורדים מהרכבת בעירם "בת שמונה מיליון התושבים", שנראית מחלון הרכבת חשוכה ואפלולית כמו כפר נטוש, אני פורש את סדיני, מכוון את השעון מעט לפני ההגעה הצפויה לתחנתי בה עוצרת הרכבת אך לדקות ספורות.

תקוותי לנמנם שלוש שעות כמובן עלתה בתוהו. בתחנה הבאה עלו שכני החדשים לתא, מטרוניתה עבת בשר ובעלה, שפרשו סדין על דרגש אחד (הדרגש שמעלי נתפש כבר קודם לכן), ובשיטת הסרדינים, ראש מול רגליים, תפסו את מקומם. הבעל היטיב את תנוחתו והניח את רגליו היחפות על השולחנון הקטן שניצב מול פני, ועוד ניהל שיחה על דא ועל הא עם הגברת אשתו עד שקולו התחלף בנחירות קצובות. עוד שעתיים להתהפך על משכבי ואני מגלה שבדרך נס התווסף אדם נוסף לתא, שפרש את סדינו על הרצפה בינות דרגשינו. שלושת רבעי שעה לפני מועד ירידתי אני מבין שעדיף שלפחות אחד מאיתנו יישן כמו בן אדם, ומישהו אחר יתארגן לירידה בנינוחות. בפנטומימה אני מורה לזה שעל הרצפה להחליף אותי, מלקט את סנדלי, שעליהם הוא ישן (נסיכה על העדשה הוא כבר לא יהיה), ואת תרמילי ממחוזותיהם השונים.

שתיים וארבעים לפנות בוקר והרכבת נכנסת לתחנת צ'אקי בנק. מפתח הקרון אני סוקר את הממתינים בתחנה. הודים עומדים, הודים שוכבים, הודים מעמיסים – הודו לאדוני כי לעולם חסדו. אותי לעומת זאת קל לזהות. בשעה זו אני המערבי היחידי שיורד בתחנה עם תרמיל גב ופוסע באסרטיביות אל הפתח. שם כבר ממתין לי קרטר הנהג ומוביל אותי אל מוניתו. איש נעים ונבון עד מאוד, בן 45 ונראה צעיר מכפי גילו. למרות השעה, ואולי דווקא בגללה, אנחנו מפתחים שיחה: על משפחתו וארבעת ילדיו, על אמו ואשתו המיודדות, על מקצועו הקודם כנגר ועל אהבתו לנסיעות. בדרכנו אנחנו חוצים כפרים מנומנמים וכהים מחשיכה ועוצרים בדהבה קטנה לשתות צ'אי. כמה נהגים ערניים עומדים ליד מדורה ריחנית, שעליה הניח המוכר קומקום גדול עם תה. כמה זרעי הל נטחנים ונזרקים אל הקומקום. מקערה אחרת הוא מוסיף גם חלב ומקופסה רחבה הוא מתיז בדיוק של שחקן כדורסל מקצועני כמה כפות סוכר. וכשמגיע הזמן, הוא מסדר את כוסות הזכוכית במסדר, מניף מעליהן מסננת ושופך דרכה את הצ'אי.

ריחניים ממדורה אנחנו ממשיכים בדרכנו. "עוד מעט", הוא אומר, "נגיע לדהרמסלה. השנה ירד הרבה שלג ומים לא יחסרו". אנחנו מטפסים מדהרמסלה אל מקלוד גאנג'. דמדומי הבוקר המתקרב מרמזים על הפסגות המושלגות שסביבנו ועל הבטחה למיטה קרובה. אם כך נראים החיים רגע לפני שחר של יום חדש מה יביא איתו היום עצמו?

לקריאת הפרקים הקודמים במסע:

הודו יש רק אחת >>

רישיקש – הדרך אל האושר >>

המזרח הרחוק – המדריך המלא>>

האם היית ביעד הזה?

  • 1

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

אודישה: הודו שלא הכרתם

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    *

    code