תפריט עמוד

הודו – בעקבות שבטי הקוקי

הודו – בעקבות שבטי הקוקי

מסע להודו שהוא מסע אל מציאות שכולה אגדה בת אלפי שנים. סיפורו של מסע שיצא לעמוד מקרוב על אורחות חייהם של בני הקוקי, הצ'ין והמיזו – ולתהות על טיבו של שבט אחד מעשרת שבטי ישראל האבודים - שבט מנשה

האם אכן בני מנשה נמנים על "עשרת השבטים". מה באמת גורם להם לרצות לבצע שינויים כה מרחיקי לכת בתוך זהותם. האם יתכן והם תופסים את המושג שינוי בזהות כמו שהם תופסים את עמודי הבמבוק אשר תומכים את ביתם. האם המושגים זהות ונוודות הינם מושגים מקבילים בתפיסת עולמם התרבותית. ומי יודע, אולי בעוד חמישים שנה יופיעו שוב בפני קהלות אלה בעלי חזון, כדוגמת אלה שהופיעו לפני חמישים שנה, ובאמצעות סיפור חזונם יגרמו לחלקים מתוך הקהילה לבצע טרנספיגורציה זהותית חדשה?

ב – 16 בנובמבר 2008 יצאנו למסע אל עבר הערפל. משלחת תיירים ראשונה היוצאת מישראל אל מחוזות נאגאלנד, מניפור ומיזורם היושבות על גבול הודו – בורמה (מיאנמאר).
שאיפתנו היתה לעמוד מקרוב על אורחות חייהם של בני הקוקי, הצ'ין והמיזו – ולתהות על טיבו של שבט אחד מעשרת שבטי ישראל האבודים – שבט מנשה.
יצאנו לדרך במעלה גבעות הנאגה בדרכנו אל עיר הבירה – קוהימה.
עשרים ואחד חברות וחברים במשלחת. זה איננו מסע תענוגות. איננו שוהים במלונות יוקרה, שכן הם אינם בנמצא. אנו נוסעים באוטובוס ללא מזגן על דרכי עפר, צונחים אל הבורות שבכביש ומתעופפים חזרה אל על. ישראל הצלם האופטימיסט שלנו אומר, שאם אתה יושב זקוף בכסא, הטלטולים ממש טובים לגב. לדבריו, הטלטול התמידי יוצר מרווח בין שרירים וחוליות. מה שיפה הוא, אף אחד מאנשי הקבוצה לא מתלונן. שרים, מספרים סיפורים ומעבירים מיד ליד חטיפים.
עם חשכה הגענו לקוהימה ולמחרת התעוררנו אל נופי הרים ירוקים ולמראות עיר ציורית השוכנת גבוה בין עננים. בשעת בוקר יצאנו לטייל בבית הקברות הבריטי המכונה גם "מגרש הטניס". כאן נעצרה הפלישה היפנית להודו ב-1944. באתר המטופח מצאנו בין אלפי סמלי הצלב והסהר החקוקים במצבות, גם חמשה מגיני-דוד.
יצאנו אל מחוץ לעיר, לביקור בכפר האנתרופולוגי קיסאמה, המציג את התרבות האנימיסטית המפוארת של בני הנאגה. בעברם היו הם ציידי גולגלות. האמינו כי עריפת הראש משחררת את הנשמה מבסיס הצואר, בעוד רוח המת נותרת לכודה בראשו. ראשי הנערפים נתלו בפתח המורונג – מועדון הגברים שבכפר. מסורת זו פסקה משהגיעו הבריטים לאיזור.
לעת ערב, שבנו אל העיר, ויצאנו להתארח בביתם הצנוע של משפחת בן-חור האוקיפ. לכבודינו נתאספו בני נאגה רבים המזדהים עם קהילת בני מנשה. כשהחגיגה עמדה להסתיים ושירים אחרונים כבר הושרו, הוצע שכולנו נשיר את ה"תקווה". אני אוהב את ההמנון וכמעט תמיד הוא מרגש אותי. כעת התרגשתי אפילו יותר.
בסיום השירה התחילו חברי לקבוצה להתפלל ערבית. החלטתי להישאר בחדר. כבר יומיים שאנו יחד ובכל פעם שמתפללים אני זז הצידה. לא הייתה לי כיפה ולכן התעטפתי בצעיף הארגמני, שקבלתי מתנה ממשפחת האוקיפ. הצטרפתי לתפילה. לא ידעתי את כל המילים. ידעתי רק כמה תפילות יסודיות ומתי להגיד אמן. התבוננתי בבני מנשה שהתפללו עמנו וחשתי כאחד מהם. גדלתי בדרום אפריקה, בעיר קטנה, עם מעט מאד יהדות ויהודים. גם אני חשתי כמותם בודד ואובד בעולם. ואז זה הכה בי: פעם ראשונה שאני מתפלל זה פה, בהודו הרחוקה! הייתי צריך לעשות את כל הדרך בכדי להתקשר עם השבט שלי! אינני יכול להסביר זאת טוב יותר. מתחת לשאל הארגמני התפללתי ובכיתי, מחפש אחר מילים.

הכפר קנאגפופי. גטו יהודי בתוך רוב נוצרי. אנו שרים ורוקדים עם בני מנשה, מעניקים ומקבלים מתנות – אך האם שכניהם לא מקנאים? מרגע שהגענו שמתי לב לכך שאנשי הכפר סקרנים וחסרי אמון. נראה שהם מתקשים להבין. מה יקרה ליחסי השכנות הללו אחרי שאנו נסע, איך יראו מחר היחסים הסבוכים ממילא בין רוב קוקי נוצרי לבין מיעוט יהודי?
המשכנו לאימפאל, בירת מניפור, עוצרים לדקות ספורות על אם הדרך בכדי להתקבל באהבה על ידי קהלות נוספות. הד קול שירתם התמזג בשירת "הבאנו שלום עליכם" שלנו ונישא למרחקים.
המנהיג האגדי של הודו, ג'והרלאל נארו, כינה את מניפור בתואר "היהלום של הודו". מניפור היא ארץ הררית, ירוקה ופורחת. מוקפת בשבעה רכסי הרים ובגבעות נמוכות ומיוערות. במניפור חיים לפחות 29 שבטים ביניהם בני הנאגה, הקוקי והמייטי. בני המייטי הם הינדויים – בורמזיים. בני הקוקי – נוצרים ורבים מהם מזהים עצמם בעשרות השנים האחרונות עם צאצאי בני מנשה. בני הנאגה גם הם נוצרים – ומהווים מיעוט בתוך החברה הרב-תרבותית של מניפור.
"אז מה שלום אריאל שרון"? נשאלנו משנכנסנו לאימפאל. העיר לא נראית טוב. ערמות ענק של אשפה בכל פינת רחוב. שירותים בחוץ, סוסים וכלבים אוכלים מהאשפה והאוויר דחוס. מסריח פה, בעיר הבירה הזאת. בשעת לילה נסגרות דלתות המלון. אסור לצאת, אמר לי המנהל כשרציתי לטייל מעט בחוץ. לחצתי מעט והוא הציע להתלוות אלי לטיול קצר. מסוכן ברחובות, הבהיר לי תוך כדי הליכה, מליציות חמושות עורכות ביניהן חסולי חשבונות. אכן נראה היה כי אפילו הכלבים ירדו למחתרת בשעת לילה זו. אפילו הפרות.
השוק של אימפאל, "שוק אמא", הוא באמת שוק מרהיב וססגוני, ומנוהל כולו בידי נשים. בשונה ממחנה-יהודה ושוק-הכרמל, יש כאן בעיקר דוכני אוכל עם המון דגים, חיים, מיובשים וסתם מתים. וכן תבלינים ססגוניים, פטריות, פירות, ירקות טריים והמון אנשים שאוכלים. הארוחות מוגשות על עלי בננה וזה באמת נראה רעיון לא רע בהתחשב בחור המתרחב באוזון.
בשנים האחרונות רואים בני השבטים חובה לעצמם לשמר את עולמם התרבותי שהוא עולם הולך ונעלם. הכפר אנדרו הוא דוגמא מצויינת לכך. יש בכפר מוזיאון אתנוגרפי ובו אוסף מרשים מאורחותיהם של השבטים השונים.
מפל המים סאצ'ו-צ'ירו שוכן בלב איזור ציורי. כאן נכונה לנו הפתעה. בני הכפר, שחברו גם הם לבני מנשה, שמעו על בואנו וארחונו בבית הכנסת הקטן שבנו במקום. פניהם הנרגשות הביעו יותר מאלף מילים שלא הם ולא אנחנו – ידענו איך לבטא.
מן המפל המרשים המשכנו אל עבר אגם לוקטאק. שבכדי להגיע אליו יש לעבור דרך מחנה צבא מקומי. מבין מתקני הצבא שבמחנה הבחנו בצריף קטן אחד, אשר שלט דהוי מעיד עליו כי הוא משמש בית תפילה לחיילי כל הדתות והעמים. אכן סוד צבאי הודי טיפוסי. ממרומי לשון היבשה החודרת למרכז האגם המרהיב צפינו בתופעת האיים הצפים, היוצרים באמצעות הצמחיה, לגונות סגורות לגידול דגה ומשטחי קרקע עבור בקתות הדייגים.

ממרומי לשון היבשה החודרת למרכז האגם המרהיב צפינו בתופעת האיים הצפים, היוצרים באמצעות הצמחיה, לגונות סגורות לגידול דגה ומשטחי קרקע עבור בקתות הדייגים

רבים מבני הקוקי-צ'ין-מיזו, הנחשבים בדרך-כלל מיושבים בדעתם, מתייחסים לחלומותיהם, בשינה ובהקיץ כאל דברי בשורה נבואיים ויהיו מוכנים לערוך שינויים מרחיקי לכת בחייהם – רק משום שנרמזו על כך בחלום.
החלום הינו מאפיין תרבותי בסיסי בחיי בני הקוקי-צ'ין-מיזו, ומתוך חלומם של דרנעקה וצאלה נוסדה קהלת בני מנשה.
באפריל 1951 שכב דרנעקה, חבר בכנסייה הפנטקוסטלית, לישון את שנת הצהריים שלו. דרנעקה שקע בחלום ובמשך שלושה ימים לא התעורר. ברגע מסוים דיבר אליו מלאך והורה לו כי על בני הקוקי-צ'ין-מיזו לעלות לישראל. משהתעורר סיפר את חזונו לזקני העדה. רבים בקהלה האמינו שנחה על דרנעקה רוח נבואה. בעקבות החזון, כנסו זקני העדה את אנשי קהלת אייזול ואמרו להם: "אתם ילדי מנשה".
צאלה קיבל את חזונו מאוחר יותר. בשעת מעשה איבד צאלה את הכרתו והתמוטט על רצפת הכנסייה. כשהתעורר אמר למתפללים שהם חייבים לחזור לארץ ישראל.
בעקבות החזיונות, שלחו הזקנים שליחים לעיר סילצ'ר, הסמוכה לאייזול, בכדי שברר איך מגיעים לארץ ישראל. בסילצ'ר נאמר להם שבכלכתה יושב הקונסול הישראלי. הקונסול הבטיח לשלושה כי כל בני מנשה יוכלו לעלות ארצה. בדרכם חזרה למיזורם סיפרו השליחים לכל דורש אודות בשורת העלייה. ההודים ששמעו על התכנית הגיבו באופן נמרץ נגדה ועצרו במשך שנים ארוכות כל ניסיון לעלייה ארצה, עד אשר הגיע לשם הרב אליהו אביחיל ב-1985 והביא להידוק הקשר עם בני הקהלה ולתחילת עלייתם ארצה. כיום אחראי על עלייתם ארגון שבי ישראל בראשותו של מיכאל פרוינד.

בשעת צהרים של יום שישי באנו בשערי העירה צ'ורצ'נדפור – המרכז הגדול ביותר של בני מנשה בצפון מזרח הודו. גם כאן, במתחם אגודת "שבי ישראל", נכונה לנו קבלת פנים רבתי. בליל שבת נמשכנו אחר קול שירה עריבה אשר עלה מאחד הבתים. הצטרפנו אל בני הבית, אשר עד לשעת לילה מאוחרת שרו מתוך המקורות, משירי נעמי שמר ושירי ארץ ישראל.
אחד מחבריה הצעירים של הקהילה סיפר שהוא רוצה לבוא ארצה בכדי שיוכל להתפלל שלוש פעמים ביום. "פה השכנים הלא יהודים מפריעים בשעת התפילה ואינם נותנים לנו לשמור שבת כהלכה, השכנים באים ושואלים אותנו מה אנחנו עושים ושאנחנו לא צריכים להתנהג כיהודים. אני נולדתי נוצרי ונהייתי יהודי בגיל 15 אחרי שעברתי ברית מילה".
יוצאים לסיור בסביבה. אחרי כמה רגעים אנו שומעים קולות תפילה. עצרנו סקרנים. איש אחד יצא לקראתנו. שמו נגלום. זה בית ספר, אמר, והזמין אותנו פנימה. אחד מהמורים הביא גיטרה והילדים התחילו לשיר "אנחנו אוהבים אותך, ישו…". גם הם שרים ממש יפה. לנגלום יש הפתעה בשבילנו. אחיו עזב את הנצרות, התגייר ועלה לישראל. הסיפור של בני מנשה קרע הרבה משפחות ואני תוהה כמה נוצרים מבני הקוקי עוד יירצו יום אחד להתגייר?
סוף סוף הצלחתי לשחק קריקט עם כמה ילדים. זהו זה בשבילי. סוף סוף עשיתי את שרציתי לעשות מיום שהגעתי להודו. זהו הרגע עליו חלמתי שנים.
טסנו לסילצר שבמדינת אסאם. ברגע שעוזבים את שדה התעופה, הדרך היא ממש בתוך הג'ונגל. פה ושם מופיעים כפרים קטנים ומטעי תה. אנו נוסעים בשיירה של ארבע מוניות ישנות מאד. מוצג מוזיאוני משנות הארבעים. האבק שבתוך המכונית מפריע לנשימה ומסמא את העיניים. אנשים נוהגים פה בצורה נוראה. אני חושב שקלטתי את השיטה. קודם אתה משיג ואז אתה צופר ואז אתה מסתכל אם לעקוף זה בטוח. משאיות מפנות את הדרך לאוטובוסים, מכוניות פרטיות למשאיות, מוניות למכוניות, רקשות חשובות יותר מאופנועים, אופנועים מאופניים וכולם מפנים דרך לפרה שבאמצע הכביש. איך הם לא נהרגים בהמוניהם – אינני תופס.

ילדים ומבוגרים כאחד עובדים בשדות, רוכבים על אופניים. יש תחושה של מהומה אך גם של שלווה גדולה מסביב

מיזורם הינה מחוז מרהיב ביופיו. ארץ הרים גבוהים, מוקפת עמקים ירוקים ונהרות שוצפים. בכפרים של מיזורם שדות אורז נחרשים על ידי תאואי מים, חזירים מפוטמים כלואים בתוך כלובים צרים. הגברים לובשים חצאיות לבנות והנשים מהלכות בסארי. ילדים ומבוגרים כאחד עובדים בשדות, רוכבים על אופניים. יש תחושה של מהומה אך גם של שלווה גדולה מסביב.
עצרנו בשלושה כפרים של בני המיזו: וריאנטה, קולוסיב ושיפיר. הבתים עשויים קש ובמבוק ותואמים למסורת הנוודות אשר איפיינה את בני המיזו מאות בשנים.
במזרח מיזורם – בגבול הבורמזי, צונחים ההרים הגבוהים אל הגאיות. בתוך הגאיות ג'ונגל ענק וצפוף. ג'ונגל זה משוחזר ברובו. הג'ונגל המקורי נכרת ונשרף לפני שנים רבות ולפנות בוקר סביבות העיר אייזול מכוסים בערפל סמיך.
ערפל מקיף גם את נחישותם של מארחינו, שלצד התפעלות העמוקה, מתעוררות להן גם שאלות רבות. אולי יש בדבריו של הלל הלקין בכדי להרגיע ולפזר מעט מאותם ערפילים:
"ישראל יכולה לקבל את בני מנשה כבנים השבים לגבולם, והיא יכולה לקבלם כסתם גרי צדק הבאים מרחוק, אבל גם כך היא תתעשר מהם, כשם שהתעשרה מעליות אחרות שבאו מארצות שקהילותיהן היהודיות לא היו ידועות ליהדות המערב … " (על גדת הסמבטיון, עמ' 368).

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

אודישה: הודו שלא הכרתם

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *