תפריט עמוד

הודו היא אימא פולניה משוגעת

הודו היא אימא פולניה משוגעת

ככל שתרשה לעצמך להיספג ברחובות, בבתים, בלכלוך, בריחות הקטורת המהולים בריח המחראות הציבוריות, בטעמים החריפים והמתוקים ביותר עלי אדמות, ובעיקר בליבם של האנשים - רק אז תחווה את הודו האמיתית

הודו. מסע קדימה ואחורה בזמן כמעט במהירות האור. מסע מטלטל ומהיר בין העתיד לעבר, ללא גבולות ברורים. ללא עצירות ריענון בדרך מתחנה לתחנה. אין זמן לעכל וכמעט שאין זמן לנשום, אך הלב פועם לרעש גלגלי הפלדה של הרכבת אשר מטיחים את עצמם בעוצמה רבה במסילת התעתועים המבתרת את תת היבשת לקווי מתאר דקיקים ובודדים. מהנקודות מהן יוצאות המסילות ובנקודות בהן מסתיימות, לימין ולשמאל, למטה ולמעלה, כל הדרך ובחזרה אתה מרגיש את פעימות הלב: פועמות את האדמה, את השמיים ובמיוחד את האנשים – הלב של הודו. פעימות ומקצבים של מסה מאוגדת וצבעונית של בני אנוש.


טקס הפוג'ה בגת המרכזית בווראנסי. כשדת, מוזיקה, אש וצבע נפגשים

בשורות כתיבתי מצטיירת הודו כמעין אימא פולניה משוגעת. היא תמיד תחבק אותך כמעט עד כדי מחנק ולא תרפה. בהתחלה המחנק הזה הוא קלסטרופוביה אנושית הסוגרת ונועלת אותך בין חומות של מיליוני אנשים. אתה מאבד את הריכוז, מבטך תר על מנת למצוא מראה סטטי אחד, אך ללא הצלחה. הכל זז, מסתחרר, נוסע, הולך, רץ בבת אחת. עכשיו, עמוד במקום! אל תנסה להתבונן אל תנסה להילחם, לצוף, לבלוט. תתמסר, תניח לזרועות ולרגליים להטביע את גופך, לרגע תרגיש מחנק עצום, כאילו פיך מתמלא במי הגנגס השחורים. אתה טובע ואין ראות מתחת למים. עכשיו, תתמסר שוב, עצום עיניים ופקח אותן. הבט סביב, תן לעצמך כמה שניות להרגיש את הציפה הזאת ועכשיו תרפה לגמרי, היא כבר תיקח אותך למקום הנכון. זהו אינו מקום שבהכרח רצית להגיע אליו, אבל היא כבר תדע מדוע אתה צריך להגיע לשם, לכאן.


טקס הפוג'ה ברישיקש. בואו להקשיב לבהג'ן (שיר דתי) בלתי נשכח

הודו: אימא פולניה משוגעת. היא תמיד תשאל אותך, כל כמה שניות, אם אתה צריך ריקשה? רעב? צמא? עייף? ערני? צריך ריקשה? רוצה לאכול? רוצה לשתות? רוצה לישון? רוצה לקום? צריך ריקשה? טוב לך? רע לך? מה אתה רוצה לעשות עכשיו? וגם אם אתה זקוק לריקשה? איך אפשר לעזור לך? איך אפשר לעשות לך טוב על הלב? איך אפשר לעצבן אותך? מה אתה עושה עכשיו? אם אתה לא עושה כלום, אפשר להצטלם איתך? ואם לא, רוצה לעשות משהו אחר? וגם אם כן, בכל מקרה תצטרך ריקשה.

במשך שנים אני שומע על אנשים שהרחיקו להודו למצוא את עצמם, לחפש את עצמם, לנסוע לנקות את הראש ואת הנפש, למצוא את מה שכולם מוצאים וכמובן להתחבר לרוחניות. כל מי שמבין ומאמין קצת בקיום האנושי של חיי היום יום של בני האדם יודע שאין בו רוחניות אמיתית. זהו מושג נשגב שאינו קשור כלל לחיינו. בכל מה שקשור לבני אנוש ההתחברות האמיתית היא אך ורק לאני העצמי, מכאן הכל מתחיל ובשום פנים ואופן אינו נגמר לעולם. זהו כוחנו, זוהי גדולתנו.


קטיף תה במונאר

מי שנוסע להודו בשם הרוחניות, מפספס את הודו בגדול. הוא אינו חווה אותה באמת, הוא מתיימר לחשוב שהוא מחובר למושג הנשגב הזה ובגלל ההתיימרות והיהירות הללו הוא מחמיץ את כל הטוב, הרוע, היופי, האלימות והעושר האנושי שמציעה הודו לכל בן אדם באשר הוא. ללא שום מגבלות וכמובן מבלי לקבל שום תמורה בעבור כל אלו, הודו פותחת את שעריה ליקום ואם תפקחו את העיניים טוב, תשימו לב שאל לכם למצוא מקום "רוחני נשגב" עבורכם, הו לא, בהודו יש בצורה כמעט מופתית מקום לכולם, במובן הפיזי, הממשי והקיים של המילה. כמו בניין מט ליפול של אנשים שנבנה וקורס כל יום מחדש. כולם מוצאים את מקומם.


הפילה לאקשמי, האמפי

אומרים שהאלוהים נמצא בפרטים הקטנים, בהודו זה בדיוק הפוך, האלוהים נמצא במסה, בכמות, בגוש, בערבוביה, בכאוס ובאנרכיה. אם זו לא כמות עצומה: כנראה שאין אלוהים וכנראה שזאת לא הודו.

חושבים שזה גיבוב? תחשבו שוב! בהודו יש יותר מ- 34 מיליון אלים, יש 1.2 מיליארד אנשים בכל רגע נתון, נוסיף על זה עוד 19 מיליון תיירים. יש יותר מעשרות מיליוני ריקשות ומשאיות בתנועה בכל שעות היממה. יש יותר כוסות צ'אי שנלגמות במשך היום, שרבות פי כמה מונים מכל נפח קוב של נהר או אגם הנמצאים בהודו. יש עשרות שפות שונות שמדוברות בהודו מדי יום ויומו. יש יותר גרגירי אורז בהודו מאשר גרגירי החול לחופיו של הים הערבי וכל נענוע ראש של הודי אחד מתחבר לעשרות, אלפי ומיליוני נענועי ראש שמתקיימים במקביל ויוצרים רעידת אדמה אנושית, שלמרות שהיא מפחידה במבט ראשון, כל תכליתה ומטרתה להגיד לך שהכל יהיה בסדר, אבל באמת בסדר.


ראם ג'ולה, רישיקש. תלמידי האשרם עורכים את הפוג'ה

הודו זה לא עניין של רוחניות, זה עניין של ספיגה, עד כמה אתה נכנע, ומנצח בו זמנית, למעמד המיוחד הזה במשעול חייך. הבט והתבונן, כעת אתה פה, נכנע מצד אחד ונותן לעצמך להיספג לתוך בלילה רחבת היקף של אנשים, גופים ופרצופים, טעמים, ריחות, מראות, צלילים ורעשים. מצד שני, אתה מנצח בגדול כשאתה מודע. בעיקר מודע להזדמנות שלך להיספג לתוך כל הבלילה הזאת. אתה נספג לעושר ולעוני, לכיעור וליופי המהפנטים, לנופים ושביליהם, לטעמים ולריחות ולמקצבו של תוף החיים ההודי, שהולם יום אחרי יום ומקלף ממך עוד שכבה של מעטפת ומיסוך. כזאת היא הודו – היא תקלף ממך את כל החומות והמסכות. כשם שהיא מציגה את עצמה בשיא מערומיה לפניך, היא מצפה ממך ללא פחות. ואז אתה עומד ערום כולך נכנע ומנצח, ללא כל מסכה, עומד כשם שנולדת בשם האדם, בשם האנושות ובפעם הראשונה בחייך ללא שום סיפור כיסוי אומר בקול רם: " זה אני, הנני כאן".


החלק הנקי של הגנגא, רישיקש

בהודו אין סודות, אמנו הפולנייה המשוגעת מנהלת את משק ביתה בצורה הכי גלויה והכי כנה שיש. בניגוד לקהילות סגורות היא טורחת לנפנף בעיניך את כביסתה המלוכלכת, כשהיא מטיחה אותה שוב ושוב על אבני הגאהט לגדות הנהר. היא מטיחה וסוחטת את הלכלוך בפנייך והכל במטרה להראות לך שאין ממה להתבייש בעצם. הכביסה המלוכלכת שלי היא בדיוק כמו כביסתך המלוכלכת, אולי הכתמים קצת שונים, אבל אנו שנינו מלוכלכים באותה מידה.

בהודו הכל מתנהל ברחוב: מסחר באנשים ועד ניקוי אוזניים. כל חיי המסחר של הודו מוצגים לראווה. עסקאות של שוק שחור נסגרות בלחיצת יד גלויה במרכז הרחוב, חיות העולם תלויות שחוטות בהפגנת איברים מרשימה בשיאו של יום שרבי, כל ירק, פרי או כל חומר אחר שראוי למאכל: סופו להיות מטוגן או מאודה. בהודו מוכרים הכל מכלום. משירותי כתבנות במכונת כתיבה ועד שירותי שקילה ברחוב. טקס ההיטהרות האמיתי שהכי קרוב אולי למושג רוחניות תמצאו אצל הספר ההודי הלא מתפשר. אביר הגלב, אימת כל שיערות הפרא. רק הודים מבינים יותר טוב מכולם את פשר ההיגיינה האישית, וזאת רק מפני שהם קרובים לוודאי להיות העם הכי מטונף בעולם. עובדה ניצחת לכך, היא עצם סירובם לאכול וללחוץ יד עם היד הסניטארית שלהם. הם מייסדי המיומנות של אכילה ביד אחת בלבד, היד הסטרילית אני קורא לזה.


פוג'ה בוורנסי. יש ריח של קטורת באוויר

הודו מציגה את הקרביים שלה לעיני כל. זוהי אמונתה האמיתית. שום דבר לא מתנהל בסתר או בחדרים חשוכים – הכל מתבצע ברחוב ללא מיסוך ופרגוד. הספיגה, היא אמנות שאתה מתחיל לפתח מיומך הראשון בתת היבשת. ככל שתרשה לעצמך להיספג ברחובות, בבתים, בלכלוך ובטינופת, בריחות הקטורת המהולים בריח המחראות הציבוריות, בטעמים החריפים והמתוקים ביותר עלי אדמות והכי חשוב תיספג לתוך ליבם של האנשים, רק אז תחווה את הודו האמיתית. בלי התייפייפות של סארי מתחנף או רוחניות בגרוש. האדם בשיא עליבותו, בשיא כנותו כפי שהוא, ללא סיפורי כיסוי, רק עור ועצמות ולב אחד גדול – הלב של הודו.

יום אחד, תוך כדי המסע, קראתי באחד הספרים שהזדמנו לידי שלהודו יש לב. לא כל כך הבנתי את העניין לשורשו, עד שיום אחד הרחקנו עד גבול הודו-פקיסטן לחזות בחילופי משמרות הצבא המוצבים בגבול – מעין הצגה גדולה שאליה נוהר הקהל על מנת לעודד כל אחד את צבאו שלו. זהו אחד הטקסים המגוחכים שתראו עלי אדמות: חיילים עם כובעי מניפה שנראים כמו תרנגולי הודו במצעד המנצחות בקרנבל ברזילאי, מניפים רגליים וידיים בצורה מוגזמת ומגוחכת. אבל דווקא ביום הזה הבנתי מהו לב ליבה של הודו. לפעמים אתה מצליח לחזות בפלא אמיתי רק כשהוא עומד מול הניגוד המושלם אליו.


נהר הגנגס בוורנסי. טהור זה (רק) עניין של אמונה

בצד הפקיסטני החיילים מתכוננים לטקס חילופי המשמר, הקהל בהפרדה מוחלטת בין גברים ונשים. כל צד לבוש בצבע אחיד. נשים בשחור, גברים בלבן, וקריאות "אללה וואכבר" מהדהדות מן היציעים. בראש השער הפקיסטני מתנוססת תמונתו של מנהיג צבאי והשמש שוקעת דווקא בצד הפקיסטני.

מנגד, בצד ההודי, אלפי הודים לבושים בצבעוניות מטריפה, רוקדים, שרים שירי בוליווד, ילדים קטנים עושים תרגילי אקרובטיקה כמו בקרקס. בחור גבוה לבוש טרנינג לבן בסגנון מאמן כושר משלהב את הקהל, שצועק בכל כוחו לצד הפקיסטני "צ'לו פקיסטן" (תעופי פקיסטן) וקרני השקיעה צובעות ומדגישות את המרקם הצבעוני של הקהל. מניפת סארים צבעונית צובעת את היציעים בשלל צבעים ואינה משאירה מקום לדמיון. היא עולה עליו. הצבעים והסאריםכמתערבבים זה בזה בערבוביה של צבעי שמן על מגש הצבע של הצייר האקספרסיוניסטי. כולם שרים ושמחים, גברים, נשים, ילדים וילדות מחייכים עד השמיים, מניפים את דגלי הודו בגאון והכל מתנהל בצבעוניות המרשימה ביותר שתראו בחייכם. גוש אחד גדול של אלפי נקודות צבעוניות, ובקצה השער ההודי – תמונתו של המהטמה גנדי בכבודו ובעצמו, ברורה ומדויקת ומדגישה מעל הכל את כוחו ומהותו של הלב ההודי.


הלב הפועם של הודו. טקס חילופי המשמרות גבול הודו פקיסטן

יותר מעצם העובדה שזה היה מסע של נופים ודרכים, זה היה מסע של אנשים, ובלעדי האנשים הללו המסע הזה לא היה מקבל את משמעותו ונפחו האמיתי, ולכן התמזל מזלנו ופגשנו בבני אדם נדירים ואנו מודים על כך. אולם, המסע לא תם. הוא ממשיך להלום ולפעום במסילות ליבנו אל יעדים ומחוזות נפלאים וחדשים.


גבעות מונאר. אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים

עוד מידע על טיול להודו

 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

אודישה: הודו שלא הכרתם

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות